משה ארנס נפרד מאתנו הבוקר (יום ב') כדרכו, בשקט ובצנעה. ארנס סבל בשנים האחרונות ממחלה קשה, החלים ושוב חלה. הוא ניהל קרב זה כדרכו בתבונה ובשכל. המשיך בהופעותיו הפומביות ובכתיבתו החכמה והאינטליגנטית. הכרתי אותו שנים ארוכות החל מפעילותו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון בכנסת ואחר כך שימשתי יועצו לתקשורת בוושינגטון ובמשרד הביטחון בתל אביב.
אני יכול לומר בזהירות, בלי לשאול אותו, כי הוא היה לי מורה, חבר ומדריך. בוושינגטון כשגריר, הוא קשר קשרים מצוינים בכל דרגי הממשל והיה דובר רהוט של מדינת ישראל בימים קשים. הוא נקרא לחזור לארץ על ידי מנחם בגין כדי לשמש שר ביטחון. את השגרירות העביר לידי סגנו בנימין נתניהו, שמאותה נקודת זמן ואילך סייע לו בדרכו לראשות הממשלה. ארנס העריך את בנימין נתניהו והוא גם ידע למתוח עליו ביקורת כאשר פעולותיו של מצאו חן בעיניו.
אני זוכר את כניסתו למשרד הביטחון בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, לאחר שאריאל שרון עזב את בעקבות דו"ח ועדת כהן. צריך היה אז לשקם את צה"ל ולהחזיר את אמון הציבור במערכת הביטחון. מטלות כבדות ביותר וארנס, סמל בחיל ההנדסה האמריקאי, שאיש בצה"ל לא העניק לו אשראי ולו לרגע אחד, נכנס לתפקידו במהירות ובתוך זמן קצר זכה לאמון ולהערכה של מערכת הביטחון כולה.
האיש שמערכת זו דחתה בעבר בעיקר בגלל השקפותיו הפוליטיות, הצליח בכל זאת ולמרות הכול לשמש שלוש פעמים כשר הביטחון, לזכות בפרס ביטחון ישראל, לערוך רפורמות מהותיות בצה"ל, הקמת פיקוד העורף ומפקדת חילות השדה, לבצע רכש משמעותי ומעל הכול, אהבת חייו, לעודד את תעשיות הביטחון, המושתתות על ה"ראש היהודי", המקוריות והיצירתיות שלנו.
חלום חייו היה לפתח מטוס קרב ישראלי, "הלביא", עד יומו האחרון, ונפגשנו פעמים רבות, לא חדל לדבר על ההחמצה האדירה: "זה יכול היה להיות מטוס הקרב הטוב בעולם", אמר וכמובן שב ושיבח בכל פעם את הישגיהם של התעשייה האווירית, של רפאל ושל גופי המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון.
ארנס היה נץ פוליטי שהאמין כל חייו בארץ ישראל השלמה, שראה בהתיישבות ברחבי א"י ערך וחשיבות, במיוחד אהב את חברון. במקומות האלה לא תמיד התחברנו והוא ידע על כך והדבר מעולם לא הפריע לו. הערצתי את עולם הערכים הליברלי - דמוקרטי שלו. הוא היה אחד מאחרוני הבית"רים ואם עוד יש הדר בית"רי אז זה היה הוא.
כשר ביטחון ושר לענייני מיעוטים הכיר בזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל להתאגד ולפעול ביחד. ודגל בשוויון מלא בחברה הישראלית בין הרוב היהודי למיעוט הערבי. זאת הייתה תפיסת עולם מוצקה, עקבית ושורשית.
לפני כעשור, למעלה מגיל 80, ביקש לעשות דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על ארגון האצ"י, הארגון הצבאי היהודי שאויש ברובו על ידי אנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית ופעל בגטו ורשה. אמנם נדחה אבל בכל זאת חקר את הנושא ופירסם ספר על מנת, לדבריו, לעשות צדק עם לוחמי האצ"י שקופחו בסיפור הלחימה של המרד בגטו ורשה (ראו מאמר נפרד).
ארנס עשה דברים גדולים אבל בסוף, חשבתי לעצמי, כי מסלול חייו הוא הסיפור היפה ביותר; הילד שנולד בקובנה ליטא, שהיגר לארה"ב, שעלה לישראל ושהקים משפחה למופת, ושהיה לאחד האישים שהשפיעו על דרכה של מדינת ישראל במשך שלושה עשורים. הוא סיפור נפלא, לא צריך יותר.
תודה לך מישה ארנס.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.