לא כל-כך מהר: עמית נויפלד רוצה שכולנו נאט את הקצב

באוגוסט 2016 הודיעה נטפליקס כי היא מוסיפה ערוץ בשם SlowTV לרשימת התכנים הזמינים למנוייה, והביאה את בשורת הטלוויזיה האיטית מאירופה לשאר העולם. טלוויזיה איטית היא שידור מרתוני המכסה אירוע שגרתי. אין התפתחות בעלילה, אין קונפליקט, אין שיאים דרמטיים. שידור הטלוויזיה האיטי הראשון נזקף לזכות ערוץ NRK הנורווגי. ב־2009 שידר הערוץ ברצף מסע רכבת בן שמונה שעות מאוסלו לברגן, לציון 100 שנים להקמת המסילה בין הערים. המשדר זכה לפופולריות כה גדולה עד שהערוץ העלה שידור חוזר שלו. שנתיים אחר כך שידר NRK הפלגה של ספינה לאורך חופי נורווגיה במשך 134 שעות, וקבע שיא עולם לתוכנית הטלוויזיה הארוכה ביותר. כעבור שנתיים נוספות שידר הערוץ 12 שעות של אח בוערת עם קולות הפצפוץ הנלווים, ובמקרה אחר 18 שעות רצופות של דגי סלמון שוחים נגד הזרם.

הטלוויזיה האיטית היא עוד ענף בתנועת ההאטה, כפי שמפרט עמית נויפלד בספרו "היסטוריה של מהירות" שיצא לאור החודש בהוצאה עצמית. "זה די לא ייאמן: לשיט של הספינה הייתה צפיית שיא של חצי מיליון אנשים, היא הפכה לסלבריטאית ואנשים יצאו עם סירות כדי לקבל אותה. זה סרט שלא קורה בו כלום", מתייחס נויפלד לשידור הנורווגי, כשאנחנו נפגשים בדירתו המינימליסטית בשכונת התקווה בתל אביב.

 עמית נויפלד בביתו בתל אביב / צילום: איל יצהר

ב־350 עמודי הספר מביא נויפלד טיעונים ודוגמאות מעולמות הפילוסופיה, הכלכלה, החברה והתרבות שמצדיקים את קיומה של תנועת ההאטה, שאותה הוא מייצג בישראל עם האתר "סלואו" שפתח בשנת 2011. את התנועה הוא גילה לפני עשור בעקבות קריאת הספר "בשבח האיטיות" של קרל אונורה ("הייתי איטי כל החיים, אבל לא הייתה לי קורת הגג של תנועת ההאטה לדברים שהאמנתי בהם, זה נתן לי אישור").

לפני שמצא את הסלואו היה נויפלד חבר בתנועות ירוקות, אבל לא התחבר למחשבה ש"ירוק" פירושו ויתור על דברים. "אתה חי בתחושת אשם מטורפת על טביעת הרגל הפחמנית שלך", הוא אומר, "ואז באה תנועה כמו סלואו שאומרת 'אנחנו קודם כול באנו ליהנות', מאוכל יותר טעים, מחופשה יותר נינוחה, מעבודה יותר מהנה. ועל הדרך, כתוצאה מההנאה הזאת, הסביבה מרוויחה".

מה גורם לאנשים להתחבר לתנועת ההאטה?

"בדרך כלל צריך איזה חשבון נפש. מי שחי במסלול המהיר ומחליף מכונית כל שלוש שנים ייכנס לסלואו ויגיד 'מה הבן אדם הזה רוצה ממני?', אבל מי שיחליף מכונית וימצא את עצמו אומר 'וואלה, לקחתי הלוואה מטורפת, יש לי משכנתה ואני בקושי רואה את הילדים, אז אולי יש עוד דרך לחיות' - הוא באמת ימצא בסלואו הרבה רעיונות שיכולים לשפר את חייו שלא באמצעות צריכה. אני ניסיתי את כל הרעיונות שאני כותב עליהם".

אני זוכרת שכשעשינו כתבה על ניצני התנועה בישראל ב־2013, אחד המרואיינים סיפר שאין לו טלוויזיה, אז זה היה נחשב לחריג. אפשר לאפיין את האנשים שמתחברים להאטה?

"יש הרבה אנשים שחיים לפי עקרונות ההאטה, אבל הם לא מכנים את זה ככה. אני נפגש כל הזמן עם אנשים שפונים אליי בעקבות הבלוג, אנחנו נפגשים בגן מאיר או הולכים לשתות בירה או קפה. עם חלקם אני שומר על קשר. קשה לאפיין את הגולשים של האתר, יש סמנכ"ל בכיר בחברה גדולה שאמר לי 'אני עובד מאוד קשה, אבל מתחיל לאמץ רעיונות מסלואו', כמו למשל שבחופשות הוא לא מנסה להספיק כמה שיותר, אלא עושה דבר אחד ביום. היה פרסומאי בכיר שבנקודת משבר בחמש בבוקר, אחרי לילה שבו עבד על בריף למכונות כביסה, עזב את המשרד ובחר להיות ליצן רפואי. בדרך כלל אנשים מגיעים לסלואו כבר מבושלים".

הם בתהליכי חזרה בתשובה.

"אני קורא לזה חזרה בהאטה".

אתה מדבר, וכל מה שאני שומעת זאת מחאה חברתית, מאבק חברתי־כלכלי שרבים בחברה הישראלית יכולים להזדהות איתו.

"להוביל מחאה זה לא בדנ"א שלי, אבל אני מרגיש שזה גורם לאנשים לשנות את היומיום. לא הייתי מסוגל להיות דפני ליף ולסחוף המונים. בבלוג קל לי להיחשף כי אני מאחורי מקלדת".

גם בספר אתה נחשף, מספר על רומנים שנגמרו, על אמך שנפטרה, על היחסים עם אביך.

"כל הקרביים שלי בספר, אבל אני מתחבא מאחורי הכריכה".

העבודה אינה חיינו

הענף הממוסד ביותר של תנועת ההאטה הוא תנועת הסלואו פוד שמקיימת פעילות ברחבי העולם, ויש לה גם תאים פעילים בישראל. על-פי נויפלד, התא שבגליל העליון הוא התא הפעיל ביותר בארץ. כל תא צריך לעבור תהליך קבלה לפי פרוטוקול. "סלואו פוד זאת תנועה של חבורת גרגרנים איטלקיים שהקימו אותה כתשובה למקדונלדס", הוא אומר. "הם רק רוצים לאכול אוכל טעים, וזה אומר להתייחס בכבוד לבעלי חיים, לאדמה ולסביבה, לאכול עונתי ומקומי, לבשל בשיטות מסורתיות ולא להשתמש בכימיקלים. זאת תנועה אקו־קולינרית שקמה מתוך רצון ליהנות מאוכל טעים".

בעקבות החשיפה לסלואו, הוא קונה ירקות רק בשוק של שכונת התקווה, לשם עבר עם זוגתו נועה בדירה שרכשו, שיפצו ועיצבו בהתאם לעקרונות ההאטה. העדות לחייו הקודמים של נויפלד - שהיה אספן של עתיקות, גרגרן של טייקאוויי ואגרן - היא ארונית זכוכית שבה מונחים חפצי אספנות. גם לפני שגר בשכונת התקווה בקרבת השוק, הוא הקפיד לרכוש מצרכים רק אצל הירקן או במכולת ליד ביתו בטשרניחובסקי, אף פעם לא ברשתות.

למה אתה לא קונה מזון ברשתות?

"כי אני רוצה שהכסף שלי יתפזר בין כמה שיותר אנשים. גם הפכתי לצמחוני עם רגל וחצי בטבעונות. כי כשאתה רוצה לאכול אוכל טוב, אתה מברר מאיפה מוצרי הבשר שלך מגיעים ומבין ש־99% מהם מיוצרים בתהליכים לא מוסריים ולא טובים - לא למגדלים ולא לבעלי חיים. הפסקתי לאכול מזון מעובד, אני קונה מדי יום אוכל טרי בשוק, אין כזה דבר יותר למלא את המקרר באוכל".

זאת אומרת, שתנועת ההאטה היא הצטלבות של הרבה רעיונות שקיימים היום בישראל בפורומים שונים: טבעונות, זירו ווייסט, תכנון עירוני מקיים, העדפה של עסקים קטנים, צמצום שעות העבודה ועוד.

"המון רעיונות מתקשרים זה בזה, זה מה שיפה בתנועת סלואו - הכול הוליסטי. הרצון שלי לבזבז פחות מזון, מתחבר לעסקים קטנים שיוצרים קהילה, למשל. עירוניות תלויה ברב-גוניות. תראי את הקניונים שפושטים את הרגל - הקניון בשרונה לא מצליח להשכיר את החנויות כי הוא מוקף בקניונים אחרים שבהם יש את אותם סניפים בדיוק. אבל אם תסתכלי על העיר - לרחוב דיזנגוף לא מפריע שרחוב בן יהודה פועל במקביל. לאנשים נמאס".

קובעי המדיניות מרגישים את השטח?

"לפני שבועיים התפרסם שעזריאלי הולכים לעשות מתחמי פופ-אפ בקניונים, אני לא יכול לקחת קרדיט, אבל בפברואר כתבתי מכתב פתוח לדנה עזריאלי וכתבתי לה שהקניונים משעממים. הצעתי שתיקח את מגדל שרונה ותשים שם חלל לסנדלר, חנות ספרים פרטית, שתיתן מקום לעסקים קטנים או מתחם פופ-אפ לשפים שאין להם כסף לפתוח מסעדה. אנשים ייכנסו לקניון ויטיילו כמו ברחוב".

גם כתבת מכתב למנכ"ל נוקיה וביקשת שיחזירו את הטלפונים הטיפשים. ענו לך?

"עזריאלי לא ענתה לי, אבל בנוקיה ענו תוך 24 שעות. שלחתי בזמנו גם מכתב למנהל מקרקעי ישראל, כתבתי שיפסיקו לתכנן עוד שכונות שינה שנראות אותו דבר. שיחזרו לבנות ערים עם רחובות, שיש להם קומת מסחר בקומת קרקע ולא מרכז מסחרי באמצע שכונה. יותר מפחיד אותי ללכת במערב ראשון לציון מאשר בשכונת התקווה, כי כאן יש כל הזמן תנועה של אנשים, אבל במערב ראשון אין כלב ברחוב. גם במנהל מקרקעי ישראל לא ענו לי".

ואיך אתה חותם?

"עמית נויפלד, תנועת ההאטה".

אתה כותב על ההבדל בין בעל קריירה לקרייריסט. הפעילות של סלואו מתגמלת כלכלית?

"אני לא קרייריסט בשום צורה. נפגשתי לא מזמן עם מנכ"לית של חברה שמתעסקת בקיימות, היא שאלה מה אני עושה ועניתי שאני עובד בתחום הביטוח. היא הייתה בשוק, אמרה 'מה, אתה לא חי מסלואו?'. אמרתי שיש לי דיי ג'וב ואני עובד במשרד מתשע עד ארבע ואחר כך יש לי את התחביבים שלי, אחד מהם זה סלואו. היא שאלה למה אני לא חי מזה, אז התשובה היא שאני לא רוצה להפוך את הדבר שאני הכי אוהב לקריירה שתשלם חשבונות. אני רוצה לחיות באופן שאנשים יכולים להתחבר אליו, הנה, יש לי עבודה משרדית ואני עדיין יכול לחיות חיים איטיים".

אתה אוהב לעבוד בסוכנות ביטוח משפחתית?

"אני מוצא בעבודה סיפוק. מקבל פידבקים מאנשים שעזרתי להם. העבודה שלי לא תהיה קיימת עוד חמש־עשר שנים כי הביטוח האלמנטרי ייאכל על-ידי הטכנולוגיה ואני לא יודע מה אעשה אז, אבל כרגע זה נוח לי.

"אני עובד בשביל להתפרנס, אבל לא עובד בשביל להגשים את עצמי או להוכיח משהו. אני עובד כי אנשים צריכים לעבוד. סלואו לא מדבר על פרישה מוקדמת ואני חושב שעבודה מספקת לנו מימוש ואפשרות להיות יצירתיים - הטקסטים הכי טובים שאני כותב מגיעים לשולחנות של מנהלים בחברות ביטוח. אבל אין לי אספירציות, אני לא רוצה להזניק את הסוכנות לרף העליון של העוסקים בתחום כדי שאהיה בשער של מגזין ביטוח ופיננסים".

לקדש את השעמום

נויפלד בן 43, בעל תואר שני בפילוסופיה. הוא חשב שימשיך למסלול אקדמי ואף עבד במשך שנה וחצי על הצעת מחקר לדוקטורט על המתח בין הממד הטרנסנדנטי לאימננטי במושג ייעוד האדם במשנתו של לותר ואצל ניטשה: "ייעוד האדם תמיד העסיק אותי. גדלתי בנאות אפקה בתל אביב, בבית שבו אמא שלי לא עבדה קשה והייתה מגיעה בצהריים לשנ"צים, אז זה היה נהוג. אבל אבא שלי עבד נורא קשה, הקים סוכנות ביטוח וחזר בערב עצבני ועייף. התחלתי לשנוא את הקונספט של עבודה. חשבתי שזה טירוף ולא יכול להיות שזאת משמעות החיים. אז יצאתי למסע. בגיל 20 עברתי בין המדפים של הניו אייג' ופילוסופיה עד שבסופו של דבר הלכתי ללמוד והפילוסופיה וגיליתי את הנצרות, את המהפך של רעיון ייעוד האדם".

אתה מסביר בספר איך עד לפני 400־500 שנה אנשים לא ראו בעבודה את תכלית החיים שלהם.

"אנחנו חיים על האדים של המהפכה הדתית ועל השקפה של אמונה דתית שאין מאחוריה שום דבר. אנחנו מסתובבים כמו רוחות רפאים שחושבים שהעבודה זאת תכלית החיים, ובגלל זה חשוב לנו שהיא תהיה הדבר הכי מעניין בעולם, שנהיה הכי מצליחים ונרוויח הרבה כסף. אבל עבודה יכולה להיות פשוט עבודה. לותר הפרוטסטנטי אמר שגם נגר יכול למלא את ייעודו האלוהי כי הוא עושה עבודה ממצפון נקי של שירות הזולת. לא משנה מה אני עושה - אני אמור להיות אדם טוב וזה הייעוד בעולם, במקרה שלי זה דרך הביטוח".

כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם לחיות ככה, עם עבודה על אש קטנה שלא משתלטת? אתה מתאר בספר מהלך מורכב שעונה על השאלה, והתשובה היא באורח חיים מינימליסטי.

"צריך לקטוע את המעגל הזדוני. אם תלמד לצמצם את ההוצאות, אז תוכל לעבוד פחות. גם הבית שלי היה בעבר עמוס חפצים, עבדתי נורא קשה ואכלתי רק בחוץ. הייתי גר בבית שנראה כמו מחסן של חנות עתיקות, אבל למדתי שלשחרר זה יותר מהנה מלצרוך. קניתי שני פריטי לבוש השנה, המקרר שלנו בן 60 ותיקנו אותו, אני מקווה שיעבוד עוד 60 שנה. הבנתי שאני מכור לתרבות הצריכה והתחלתי להשיל מעליי את כל החפצים, מה שיש לי היום בבית זה כלום יחסית לפעם, ובכל זאת אנחנו לא יושבים על הרצפה".

נכון. אנחנו יושבים על ספות וינטג' שעברו ריפוד ושיפוץ. אבל מתי זה הופך ממשהו טכני של אימוץ מתודות להפנמה של רעיונות?

"זה קורה. הנה, היום קיבלתי מייל ממישהי שעוקבת אחרי הבלוג וכתבה לי על מחשבות שיש לה בין תנועת ההאטה לבין נוכחות חיים המתרכזים בהווה. היא רוצה להיפגש לקפה ולדבר על זה. הרי מה זה בעצם סלואו? זה קודם כול לעצור לרגע ולחשוב, להעמיד בספק את המוטיבציה והפעולות שלנו ולשאול איך אני יכול לעשות משהו שיגרום לי להיות יותר מאושר".

על-פי נויפלד, אחת התשובות לאושר היא בבטלה, גם שעמום זה דבר חיובי. "חייבים לעצור כדי לתת זמן לרשמים שלנו לשקוע. אנחנו חיים בתקופה של מרדף אחרי אינפורמציה. למשל פודקאסטים - אנשים לא נותנים לעצמם דקה לעשות כלים או לנהוג בלי לספוג עוד מידע, כי הרי חבל על הזמן. אבל פעולות שגורמות לך להתנתק יאפשרו לדברים לצוף, לעלות ולשקוע. האדם מייצר מידע חדש ומחשבות חדשות ברגעים האלה. שעמום הופך אותנו לאנשים יותר יצירתיים".

מה עושים עם הקול שאומר לך בזמן שאתה מתבטל: זה מה שאתה עושה עם השנים הכי יפות שלך? קום!

"זה קורה כי אנחנו חיים בתרבות שמכריחה אותנו להאמין שהאדם הוא סוג של פרויקט שצריך להשביח אותו כל הזמן. הפנאי היה פעם מוסד והייתה לגיטימציה להתבטל. רק ב־100־200 השנים האחרונות בטלה הפכה למילת גנאי".

כלכלנים לא כל־כך יאהבו את הרעיונות האלה.

"הכלכלנים צריכים לשנות את מדדי הצמיחה. במאי התפרסמה כתבת שער ב'ממון' שלפיה רמת החיים של הישראלים עלתה ב־10%, כשהאינדיקציה היא שצרכנו 10% יותר. אני קורא בעיתון ולא מאמין - הישראלים הגדילו את ההוצאות על רכב ב־280% - הם קונים יותר מכוניות, צורכים יותר דלק, מבלים יותר במוסך - ועדיין, לפי הכלכלנים, הם שיפרו את רמת חייהם. הכלכלה כיום לא יכולה להתמודד עם מדד אחר לצמיחה ואיכות חיים, למשל למדוד כמה אנשים החליפו את העמידה בפקקים בנסיעה ברכבת תוך כדי קריאת ספר".

העתיד שייך לאיטיים

במהלך הדרך שעשה עד שהשלים עם העובדה שהוא סוכן ביטוח ומנהל אתר פילוסופי מעשי, עבר נויפלד דרך מגוון עיסוקים: הוא היה מנהל מסעדה, כותב פרומואים, עורך תוכן באתר 'אדם טבע ודין', אפילו הצטרף לבונים החופשיים לתקופה, ולמד הערכת חפצי אמנות ואספנות ואת השפה הגרמנית.
עודף עיסוקים נתפס היום כחוסר רצינות.

"מצפים שתדע מה אתה רוצה להיות ולעשות את זה לשארית חייך. זה לגיטימי לרצות להיות אנשי אשכולות שוב, להיות עם כמה תחומי עניין. אל תפחדו להתבטל, אל תפחדו להשתעמם וגם אל תפחדו לעשות עוד דברים וללמוד עוד, המוח שלנו זקוק לאימון הזה. בימינו, אם אדם רוצה להרחיב את הדעת, הוא יצטרך לעשות זאת בזמן הפנוי שלו ולכן צריך להחזיר את השליטה על הפנאי שלנו".

על-פי תנועת ההאטה, שבוע עבודה בן ארבעה ימים הוא יעיל ואפשרי ולפי נויפלד, זאת גם הקדמת תרופה למכה: "יש מקצועות שלא ברור אם יהיו קיימים עוד חמש שנים. יש דיבור על קריסה כלכלית או מתן הכנסה בסיסית. אנחנו צריכים כבר עכשיו לדאוג למה אנשים יעשו עם הזמן שלהם. צריך לתרגל מחדש את הפנאי בלי לקנות את הספרים אלא להשאיל אותם בספרייה ולא לשבת במסעדה, אלא לשבת בפארק".

העולם נמצא בקצב האצה מסחרר, התרבות הדיגיטלית מערבלת אותנו.

"הרשת חונקת. היא תופסת אנשים ולופתת אותם. אנשים עושים ריפרש בפייסבוק ואז יוצאים מהמחשב ומושיטים יד לטלפון ונכנסים שוב, גם לי זה קורה. הדבר היחיד שעומד ביני לבין סלואו מוחלט זאת העובדה שיש לי את סלואו ואני צריך לקדם תכנים, לשאוב מידע מקולגות בחו"ל או לקבל השראה - בינינו, יכולתי לישון בזמן הזה".

בזמן שנויפלד מטפח את תנועת ההאטה מתפתחת בעולם תנועה נגדית שקוראת להאצה. "נחשפתי לתנועת ההאצה לפני שנתיים ונדהמתי", הוא אומר. "מדובר בשמאלנים רדיקלים שלקחו את הנאו-מרקסיזם לשלב הבא ואומרים שכדי לעבור לחברה האוטופית הקומוניסטית, צריך לעבור דרך הקפיטליזם, להאיץ אותו עד קצה גבול היכולת שלו. אז הם אומרים, 'ניקח את החברות הכי גדולות ונאיץ אותן, נגיד לאנשים תקנו רק באמזון או בעלי באבא, ואז כשהעולם יקרוס לתוך עצמו, נלאים את הטכנולוגיה לתוך חברה קומוניסטית'".

איזה תסריט. מה אתה חושב על זה?

"לדעתי זה לא מוסרי לעשות משהו שאתה לא מאמין בו כדי להגיע לתוצאה שאתה מאמין בה. זה כמו שכל הטבעונים יגידו 'אנחנו לא מצליחים לעשות אימפקט על העולם, אבל אם כולנו נכפיל ונשלש את צריכת הבשר התעשייה תקרוס'".

אתה חושב שהקפיטליזם יקרוס לתוך עצמו?

"כשמדברים על קץ הקפיטליזם, לא מדברים על פיק שממנו אפשר לרדת אלא מדברים על אסון כלכלי או אקולוגי שאחריו נצטרך לבנות את החיים שלנו מרסיסים. צריך להאט עכשיו כדי להסתגל לשינויים שכנראה יגיעו, ובסופו של דבר נהנה יותר מהחיים היום".

אז מה שאתה עושה פה הוא בעצם פוליטי.

"הכול פוליטי. המשמעות של פוליטיקה היא עניינו של האזרח. הצחיק אותי שאמרו שהמחאה של 2011 לא פוליטית, בוודאי שהיא הייתה פוליטית".

כלומר, תנועת ההאטה יכולה להיות מפלגה.

"לגמרי, מי שרוצה להרים את הכפפה מוזמן - אני אכתוב לו את המצע בשמחה". 

 4 דרכים לאמץ את עקרונות ההאטה