הפחתת מעורבות הממשלה מגדילה את האמון בה

אחד הפאנלים בוועידת גלובס לעסקים 2018 עסק בשאלת האמון, או היעדרו, של הציבור הישראלי כלפי מוסדותיו הציבוריים. עיון בהתפתחויות חצי המאה האחרונה בארצות הברית עשוי להוביל למסקנות מעניינות בנוגע לגורם מרכזי המשפיע על האמון הציבורי בממשלה.

בנובמבר 1958, מכון המחקר PEW פרסם סקר, לפיו 73% מהאמריקאים שנסקרו אמרו שהם מביעים אמון בממשלה בוושינגטון "כל הזמן או כמעט כל הזמן". כאשר אותה שאלה נשאלה בדצמבר 2017, אחוז המשיבים כך ירד ל-18% בלבד. כלומר, אחוז האמריקנים שמביעים אמון בממשלה שלהם נמצא בירידה תלולה החל משנות ה-60 ועד היום. 

הסבר אפשרי אחד לתופעה הוא השינויים דרמטיים הן בגודל הממשלה והן בהיקף מעורבותה. ב-1958 הוצאות הממשלה הפדרלית היו 17.1% מהתמ"ג. ב-2016 הן עלו ל-20.6%. ב-1958, כ-60% מהוצאות הממשלה הפדרלית הופנו לביטחון לאומי וכ-25% הופנו לתשלומי רווחה ("העברות ישירות") לאזרחים. ב-2018, לעומת זאת, 78% מהתקציב הפדרלי הורכב מתשלומי רווחה לאזרחים ו-15% הופנו לביטחון לאומי.

תובנה שנהגתה במאה ה-19 על-ידי וויליאם פוסטר לויד, סופר בריטי שעסק בענייני כלכלה, מסייעת להבנה מדוע עלייה בגודל המגזר הציבורי והיקפו מובילה לשימוש פחות יעיל במשאבים לאומיים, אשר כתוצאה מכך עשויה להגדיל את חוסר האמון.

לויד הבחין בכך ששטחי מרעה משותפים - חלקות אדמה ציבוריות, ללא בעלים - היו במצב גרוע הרבה יותר משטחי מרעה בבעלות פרטית. חוואים רבים הובילו את עדרי הבקר שלהם לרעות בשטחי המרעה הציבוריים, במטרה שהבקר יאכל כמה שיותר מכיוון שהאוכל בחינם. באופן בלתי מפתיע, שטחי המרעה התחסלו בתוך זמן קצר.

בעלות, קנין פרטי, היא המנגנון הטוב ביותר לקישור בין האינטרס העצמי האינדיבידואלי, לבין האינטרס הציבורי. אנשים פרטיים מנהלים את הנכסים בבעלותם באופן היעיל והפורה ביותר.

התמריץ לשימוש יתר, שימוש בלתי הולם ובסופו של דבר הרס הרכוש הציבורי, אשר חסר בעלות ברורה ומוגדרת, נקרא מאוחר יותר בשם "הטרגדיה של נחלת הכלל" (Tragedy of the Commons).

המגזר הציבורי של מדינה דומה מאוד לשטח מרעה ציבורי. הוא מורכב ממשאבים לאומיים, עליהם אין קנין פרטי ומוגדר. לכן, הוא מתמרץ התנהגות הדומה לזו של הולכת הבקר לשטחי המרעה הציבוריים.

הפקידים שולטים במשאבים אשר אינם שלהם. פעילים חברתיים, חברות ולוביסטים פועלים במרץ על מנת לקבל חתיכה מהעוגה הציבורית. בדומה לשטח המרעה הציבורי, כולם רוצים להשיג כמה שיותר ומכיוון שהמשאבים האלו מחולקים על ידי פקידים אשר אינם הבעלים, אין בנמצא מנגנון המבטיח שימוש יעיל ומיטבי במשאבים.

באופן עקבי, מדינות הנהנות מדירוג חירות כלכלית גבוה - כלומר שגודלה, היקפה ועוצמתה הכלכלית של הממשלה מוגבלת - הן בעלות שיעורי צמיחה ותמ"ג לנפש הגבוהים ביותר, וגם כן השחיתות המועטה ביותר, על פי דירוג ארגון השקיפות הבינלאומי. ככל הממשלה מתערבת יותר, לאזרחים יש פחות שליטה בחיים הפרטיים שלהם, התוצאות הכלכליות מדרדרות וחוסר האמון נוטה לעלות.

בנוסף, לא מפתיע שכאשר הממשלה האמריקנית הפדרלית הייתה קטנה יותר וממוקדת בעיקר בפעילות שהיא בעלת הסכמה ציבורית רחבה - ביטחון לאומי - האמון הציבורי בה היה גדול פי 4 מזה הנוכחי.

כמו בארה"ב, מעטים בישראל יטילו ספק בכך שביטחון לאומי נמצא תחת המנדט של הממשלה. מעבר לכך, אזרחי המדינה צריכים לקיים דיון לאומי מעמיק ויסודי על כל הדברים האחרים, אשר צריכים להיות תחת אחריות הממשלה. שיח כזה יהיה צעד חיובי לעבר בניית האמון הציבורי מחדש.

הכותב הוא מנכ"ל מכון פרידברג לכלכלה בירושלים