קינג ביבי: מאחורי הקלעים של הסרט התיעודי הראשון על בנימין נתניהו

לקראת סוף 2016, עמוק בתוך העבודה על סרטו הדוקומנטרי "קינג ביבי" וממש לפני הכניסה לחדר העריכה, החל הבמאי דן שדור לשמוע שמועות על פרשייה שתתפוצץ בקרוב ובה מעורבים ראש הממשלה בנימין נתניהו וטייקון כלשהו. שדור היה מודאג. סרטו - היצירה הדוקומנטרית הראשונה שעוסקת בדמותו השנויה במחלוקת של ראש הממשלה הכמעט נצחי - עוסק רובו ככולו בדרך שבה בנה נתניהו את תדמיתו התקשורתית ובשיטות ששכלל לכדי שלמות על מנת לקבע בתודעה את הנרטיב הרצוי לו.

התעסקות בפרשיה שמסבכת את ביבי בתחום רחוק מזה שבו עוסק הסרט הייתה מחייבת אותו לבצע בסרט שינויים מרחיקי לכת. "זה לא נעים להגיד, אבל התחלתי לחשוב מי זה יכול להיות ואם זה קשור לחשבונות בפנמה או לכל מיני שמועות אחרות שהיו באוויר והיה לי חשש שהמציאות הולכת לכיוון שהסרט פחות מכסה, אבל אז התברר שהטייקון הראשון זה נוני מוזס ושהשני זה אלוביץ", מחייך שדור. שתי הפרשיות אומנם שינו מעט את הסרט ונכנסו לתוכו, אבל לשדור הוקל. הוא הבין מיד שהאינסטינקטים שאיתם יצא לדרך היו חזקים ושפרשיות 2000 ו־4000 מחזקות מאוד את התזה שעליה ביסס את הסרט. הצהרות "דרמטיות" מתוזמנות שהופכות את מהדורות החדשות לכלי בידי נתניהו, כמו זו שהתרחשה השבוע, רק מוכיחות עד כמה הוא צדק.

הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על נתניהו החל להתבשל במוחו של שדור, בן 41, במהלך סיבוב הקרנות שערך לפני יותר מארבע שנים בארצות-הברית עם סרטו הראשון, "לפני המהפכה". "חשבתי כל הזמן על הפרויקט הבא ועל מה הוא יהיה ושמתי לב במשך התקופה הזאת בארה"ב שביבי מאוד נוכח שם, והיה לי מעניין לגלות עד כמה", הוא נזכר. "ידעתי בגדול שהיה לו איזשהו קשר אמריקאי, אבל כשאתה קצת מתעניין, אתה רואה עד כמה זה דבר מאוד עמוק. הוא היה שם הרבה שנים ולמד שם גם ביסודי וגם בתיכון, כך שיש לו קשר מאוד עמוק למקום. היה גם משהו בדמות שלו אז - וזה היה לפני טראמפ - שהרגיש לי שהוא נהנה שם מהדימוי שהוא היה רוצה לקבל פה, לפחות מהצד של התקשורת שאיתה הוא מדבר שם ושרואים מיד שהוא נהנה להסביר בה את עצמו".

איזה דימוי היה לו בעיניך?
"שונה. כשמדברים עם אנשים בארה"ב, רואים שמעריכים אותו שם, וזה אחרת מהצורה שבה אני תפסתי אותו. אני בא ממקום של שמאל ותל-אביב, אני זוכר את אמא שלי מזילה דמעה ב־1996 כשהוא נבחר. זה היה ממש אירוע טראומטי. וגם היה לי את המקום המאוד מזלזל של ‘מי זה האדם הזה?'. אתה רואה שהוא נבחר שוב ושוב למרות שאתה לא מכיר אף אחד שמצביע לו, ואז אתה שואל את עצמך למה. פשוט עניין אותי לדעת עליו יותר. יש גם משהו בדמות שלו ברמה הקולנועית שהיפנט אותי. הייתי מסתכל עליו בנאומים שלו ואומר לעצמי שאני לא מסכים איתו ולא אוהב אותו, אבל שיש שם משהו שעובד ברמה אחרת, שמסקרנת אותי".

ולמה לא לחכות ליום שבו נתניהו יהיה דמות היסטורית? "הרגשתי שהוא בחיינו כל-כך הרבה זמן, שאפשר וצריך לדבר על הזמן הזה", עונה שדור, "לא נראה לי שזה מקרי שהסרט והספרים החדשים של בן כספית ושל אנשיל פפר יצאו באותה תקופה. אנשים רוצים לדעת על ביבי יותר".

לתת לפרפורמר את הבמה

שדור נולד בישראל, אבל גדל עד גיל שנה בטהרן שבה שהו הוריו בשליחות. לאחר המהפכה חזרו הוריו לרמת אילן ואביו מת בגיל 35, כששדור היה בן שלוש וחצי. כשהיה בן 19 אמו מתה גם היא ושדור עבר לתל-אביב. הוא השתלב בסצנה התרבותית האוונגרדית של העיר וניגן בלהקת קנאק/פופ שבה היה חבר גם העיתונאי רועי צ'יקי ארד. מאוחר יותר הקים הוצאת ספרים קטנה והחל לכתוב בעיתונות - קודם על ספורט ואז על תרבות וספרות. אחרי שכתב למוסף פירמה של "גלובס" עבר לעבוד בעיתון במשרה מלאה והיה עורך התרבות של מוסף "הערב" המנוח במשך שלוש שנים.

"היה לי קשה עם העבודה היומיומית הזאת ועם הצורך כל הזמן להגיב לדברים ובגיל 28 החלטתי שאני רוצה גם לעשות דברים משלי, אז חתכתי והלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב", הוא נזכר. סרטו הראשון, "אחרי המהפכה", עוסק בסיפורה של הקהילה הישראלית ששגשגה באיראן של השאה בשנות ה־70 של המאה ה־20 ועושה זאת בצורה רגישה באמצעות קטעי ארכיון וסרטים ביתיים.

הסרט הנוכחי של שדור, ששאל מהמגזין "טיים" את כותרת כתבת השער שהשבועון הקדיש לנתניהו בשנת 2012, מנסה לענות על השאלה כיצד הפך ראש הממשלה למנהיג שנראה כמעט בלתי מנוצח. כזה שהן תומכיו והן מתנגדיו מתקשים לראות את ישראל בלעדיו.

הנרטיב העיקרי של "קינג ביבי" שמוקרן בסינמטקים זה כחודשיים ועלה השבוע לשידור בערוץ yes דוקו, הוא שנתניהו הגיע למעמדו באמצעות נחישות, עבודה קשה והבנה מעמיקה של הצורך לשלוט בתקשורת כדי לפנות ישירות אל האזרחים. לכל אורכו משובצים קטעים מקלטות של ליליאן וויילדר, מורה לנאום ולמשחק מול מצלמה שעבדה עם אופרה ווינפרי ועם הנשיא ג'ורג' וו. בוש. נתניהו למד אצלה בעת שהותו בארה"ב, וההיסטוריה ככל הנראה תראה שהוא היה אחד מתלמידיה המצטיינים.

טיפול קולנועי בדמות כמו נתניהו מרתיע מהרבה מאוד בחינות ושדור מספר שהתחבט לא מעט לגבי הדרך שבה ייגש לפרויקט. "היה לי ברור שאני לא אקבל גישה אליו, ואז ראיתי סרט שנתן לי השראה. זה היה סרט שמתבסס על חומרי ארכיון וקוראים לו ‘האוטוביוגרפיה של ניקולאי צ'אושסקו' - ולא שאני משווה", הוא צוחק, "אבל הוא גרם לי לומר לעצמי שאפשר לקחת חומרי גלם ולעשות מהם סרט. בגלל שנחשפתי קצת לזווית האמריקאית, הנחתי שיש שם חומרים לא מוכרים שאפשר לקחת אותם ולחבר אותם לחומרים אחרים, ויצאתי לדרך הארוכה".

 נתניהו עם יצחק שמיר בניו יורק 1987/ לעמ צילום של נתי הרניק

אלא שבניגוד לסרט על צ'אושסקו שיצא לאקרנים ב־2010 - כמעט שלושה עשורים לאחר הדחתו וחיסולו של הרודן הרומני - ראש הממשלה הישראלי הוא דמות עכשווית ולא נראה שהוא הולך לשום מקום. גם ללא גישה ישירה אליו, מספיק אנשים שהקיפו אותו לאורך השנים יכולים להאיר לא מעט צדדים באישיותו ובתפקודו של נתניהו. חישבו למשל על דמויות כמו רוני מאנה או עוזי ארד.

ובכל זאת, שדור אומר שהחליט לוותר על סרט "ראשים מדברים" וליצור סרט המבוסס על חומרי ארכיון משום שהגיע למסקנה שכל עוד נתניהו נמצא במרכז הבמה, מעטים שטרם התראיינו בצורה אינטנסיבית על אודות חוויותיהם עמו יסכימו לעשות זאת. אלו שכן יואילו בטובם לשבת מול המצלמה, הוא הבין לאחר שהחל לתחקר את הסרט, "יהיו כמו ביבי עצמו, כלומר יבואו עם אג'נדה".

לדבריו, "חשוב להבין שעל כל אלו שמדברים איתך, יש הרבה יותר שלא מוכנים לדבר כי הם מפחדים. אפילו מפחדים להיפגש איתך. כשהתחלתי ובדקתי את זה, ראיתי עד כמה החומה הזאת בצורה ואני חושב שהאנשים המעניינים באמת במעגל הזה ידברו על ביבי, אם בכלל, רק לאחר שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה וכשיעבור קצת זמן. מעבר לזה, בגלל שביבי כזה פרפורמר וזה משהו כזה מהותי בדמות שלו, עניין אותי ללכת רק עם זה - בלי הפרשנות. הסרט גם מנסה לשאול משהו על עניין הפרשנות: עד כמה אנחנו יכולים לדעת משהו ועד כמה יש לנו כוח להתמודד עם הדימוי הזה".

וזה באמת מספיק, להראות את חומרי הארכיון?

"ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר נקי וניסיתי גם לעשות את הסרט בלי קריינות ולתת לחומרים לדבר, אבל זה לא עבד. אולי כשביבי לא יהיה ראש ממשלה ולשכת העיתונות הממשלתית תשחרר את כל החומרים שנמצאים אצלה, אפשר יהיה לעשות סרט כזה, מתבונן. כל עוד אין את החומרים האלו וממש צריך להיאבק על כל דקה וכל פריים של משהו שהוא פחות מהונדס, אז צריך את המְסַפּר כדי שיוביל את הסיפור וייתן לו קונטקסט ופרטים".

הסרט כמעט שלא עוסק ביחסים הבינאישיים של נתניהו עם סביבתו.

"אני חושב שסרט שעוסק בביבי מזווית אישית יותר אפשר יהיה לעשות עוד עשר שנים, כשאנשים מבפנים יסכימו לדבר ולחשוף את הדברים הללו. זה הפן האישי שהסרט מראש לא מתעסק בו, מלבד מה שיש בחומרי הארכיון. היה לי קשה ללכת למקום הפסיכולוגיסטי כי הרגשתי שהחומרים לא תומכים בזה ושזה גם לא הנושא שלי".

הפוקוס שלו על המצלמות

כדי לבנות את התזה שבמרכז הסרט משתמש שדור בכמה סצנות משמעותיות ששופכות אור על צדדים נשכחים באישיותו של ביבי. כי הרי בעוד שבגלגולו הנוכחי הוא ראש ממשלה שמתרחק מעיתונאים ושכל מסריו מהונדסים להפליא - כבר כמעט שאי אפשר לראות אותו מתנהג בצורה "אנושית" - לא תמיד זה היה כך.

בקטע הראשון מספר נתניהו לרם עברון המנוח כיצד שמע על מותו של אחיו יוני במבצע אנטבה ביולי 1976, ועושה זאת בפגיעות מכמירת לב. בסצינה אחרת הוא יושב מול רבקה מיכאלי בתוכנית האירוח "סיבה למסיבה" ב־1987. הוא כבר שגריר ישראל באו"ם שנמצא בביקור מולדת ולא מתבייש להצהיר על שאיפותיו הפוליטיות, אבל אז הוא נתקל בתופעה לא מוכרת מבחינתו: זלזול.

תחילה מתייחסת מיכאלי - מלכת תוכניות האירוח הישראלית ונציגה מובהקת של הממסד באותם ימים - לעבודתו באו"ם של נתניהו כסוג של חלטורה. לאחר מכן היא מעירה בזלזול שקודם לכן היה מוכר רהיטים ובהמשך היא משלימה את המהלך כשהיא שואלת אותו אם הוא תמיד אומר את האמת - שאלה לגיטימית, אבל לא כזו שבדרך כלל מוטחת באורח שמגיע לתוכנית נינוחה של ערב שבת. ניכר שהזלזול בפועלו בזירה הדיפלומטית מעליב את האורח.

שדור איתר ראיון פרידה מניו-יורק ומהאו"ם מאותה תקופה ממש, שבו משוחח נתניהו עם לארי קינג. רוב הראיון צפוי - דיפלומט עם שאיפות גדולות ממשיך את הקו הרציני, הפסקני והידעני שלו. אבל ממש בסופו, כשקינג שואל את נתניהו אם הוא מתכוון לחזור ולבקר בניו-יורק לאחר תום התפקיד, בורחת לשגריר המבטיח יציאה שכיום אפשר להגדיר אותה כמבשרת את העתיד לבוא. "אם תשלח לי כרטיס, אני אגיע", הוא אומר בחיוך שובב, ונראה שהוא לחלוטין לא מודע לכך שהבדיחה הקטנה עשויה להעיד על קמצנות משונה. ב־2018 זה לא היה קורה.

עוברות עוד כמה שנים, וקטע שנראה בתחילה בנאלי ומשעמם, מעיד בסופו של דבר על השלמת המהפך הפנימי והחיצוני של נתניהו ועל הפיכתו לשחקן־על. לאחר שהוא נראה צועד עם פמלייתו במסדרונות האו"ם בניו-יורק ועולה על הפודיום באולם העצרת הכללית, המצלמה מתעכבת על התנהלותו. הוא דרוך לקראת פעולה, אבל רגוע והוא מחטט בהיסח דעת בכיס הז'קט שלו כדי לבחור את זוג המשקפיים הנכונים. אלא שכשניתן לו האות להתחיל לנאום, הכול משתנה. נתניהו, ששניות קודם לכן נראה נינוח, הופך מיד לנביא תוכחה זועם. פניו זועפות, המשפטים שלו קצרים וחדים והוא לכאורה זועם באופן אישי על נציגי המדינות, אבל ברור שהוא יודע היטב שלבני האדם הממשיים באולם אין שום משמעות. ביבי חושב בגדול. הפוקוס שלו הוא על המצלמות.

שדור אומר שהוא ולירן עצמור פנו ללשכת ראש הממשלה בבקשה לראיון בשלב מאוחר יחסית של הסרט והייתה להם נכונות לפתוח אותו לשם כך. "באופן לא מפתיע, לא קיבלנו תשובה חיובית", הוא מחייך, "אבל אם זה היה מתאפשר, הייתי רוצה להושיב אותו לצפות בחומרים ולשמוע אותו מתייחס אליהם. הכי היה מעניין אותי להבין למה כל-כך חשוב לו לא לדבר עם התקשורת ולא לענות על שאלות והייתי רוצה מאוד לשאול אותו על ליליאן וויילדר ועל הערב של הקלטת הלוהטת. מה בדיוק קרה שם וכמה מזה היה מתוכנן וכמה מאולתר".

 כרזת הסרט/ צילום: באדיבות יס דוקו

מנהיג פוסט מודרני

העבודה על סרטו הראשון הקנתה לשדור ניסיון בעבודה מול ארכיונים, אבל במקרה של "קינג ביבי" הוא ועצמור מצאו את עצמם מתמודדים עם הררים של חומרים, וגם עם לא מעט בדידות שנבעה משעות אינסופיות של צפייה בחומרים ואיתור הרגעים המעניינים ביותר בהם. מלבד איתור החומרים הלא מוכרים, שדור חיפש בין אלפי השעות שהוא צפה בהן את הרגעים שבהם אפשר לרגע לראות את נתניהו שמאחורי המסיכה.

"השארתי בחוץ למשל מסיבת עיתונאים בוועידת מדריד ב־1991 שבה הוא לוקח לעצמו את כל הבמה, אבל עוד לפני שהוא מדבר למצלמות רואים את כל ההסתודדויות. ויתרתי על העימות שלו עם איציק מרדכי בבחירות 1999 ועל עימות עם דוד לוי בפריימריז של 1993. היו המון חומרים. בעצם, היה לי פה חומר לסדרה".

בין החומרים הרבים שנשארו על רצפת חדר העריכה, מזכיר שדור ראיון שערך יאיר לפיד עם נתניהו ב־1997. "היה שם קטע חמוד שבו לפיד שואל אותו איך זה שבתור בן אליטה הוא הפך להיות זה שמייצג את אלו שמתנגדים לאליטות, אבל לפיד והאנשים שלו לא אישרו לנו להשתמש בחומרים האלו. הם לא רצו שיציגו אותו שם כמראיין מול ביבי. זה עצוב כשאנחנו חושבים על התרבות הפוליטית שאנחנו חיים בה ובעצם רואים שהכי גבוה שאנחנו יכולים לשאוף אליו זה בסופו של דבר מישהו כמו ביבי, אבל עם קצת פחות ביטחון עצמי".

דוגמה אחרת לקטע ששדור ויתר עליו הופיעה בראיון שהוזכר עם לארי קינג. "קינג שואל אותו למה הוא יתגעגע בניו-יורק אחרי שהוא יחזור לישראל וביבי אומר לו שהוא יתגעגע אל קבוצת הפוטבול ניו-יורק ג'איינטס. קינג שואל אותו אם הוא הולך למשחקים וביבי אומר שהוא הלך ואז הלך שוב ושוב ואתה רואה את זה וממש לא ברור לך אם הוא משקר או לא. נשארת אצלך מעין תחושה שהוא מבין איזה סיפור צריך לספר לאמריקאים וזה מה שהוא עושה גם אם זה נכון וגם אם לא".

שדור אומר שהוא בטוח שלשכת העיתונות הממשלתית מחזיקה ברשותה חומרים מעניינים נוספים שבהם אפשר לראות דמויות מפתח כמו ג'יימס פאקר וארנון מילצ'ן, חומרים אישיים ומן הסתם גם קטעים שבהם נתניהו מתאמן על חידוד המסר שלו, כפי שרואים אותו עושה בקטע ישן שנחתך החוצה מראיון שהעניק בשנות ה־80 לרשת טלוויזיה אמריקאית.

בקטע הזה, אולי הזכור ביותר בסרט, רואים את נתניהו מתחיל כמה פעמים לספר למראיין משל המשווה בין הטרור לדוב גריזלי. רק אחרי כמה ניסיונות הוא מצליח לספר את המשל בצורה מושלמת, וכך מתוודע הצופה לא רק למאמצים שנתניהו השקיע לאורך השנים בחידוד המסר, אלא גם לחשיבות שהוא מייחס להעברה מושלמת שלו.

"היה מדהים לגלות עד כמה ביבי עסוק בדימוי שלו בתקשורת", אומר שדור. "הוא הגיע לארה"ב ברגע של שינוי, שבו החדשות הפכו לבידור. פעם, גם באמריקה היו תוכניות איטיות כאלו של מומחים שמדברים. כשהסתכלתי על החומרים של מבצע אנטבה בארה"ב, ראיתי איזה פרשן מבוגר ולא טלוויזיוני בעליל שיושב ומדבר על חשיבות המבצע. שבע שנים אחר כך, בחירת המרואיינים היא אחרת לגמרי והרבה יותר הולכים למרואיינים שיודעים להביא את הסאונד בייט.

"לנתניהו הייתה גם הבנה שהטרור הוא הסיפור הבינלאומי של אותה תקופה, ושהוא משהו שאמריקאים רוצים כי הם מרגישים אימה מגל חטיפות המטוסים ומפיגועים ברומא או בפריז והוא בא אליהם עם נוסחה לפתרון - ‘ככה מנצחים את זה'. ההבנה שלו של התרבות האמריקאית היא עמוקה ומוחלטת".

בנוסף לכך, שדור מייחס את הצלחתו של נתניהו לרקע המשפחתי שלו, והוא לאו דווקא מתכוון לזווית שרואה בדחייתו של אביו מהאקדמיה הישראלית בגלל דעותיו את המפתח להבנתו של בנו. "אני חושב שהוא בעצם מגיע ממשפחה של מספרי סיפורים. אבא שלו היה היסטוריון וסבא שלו היה תועמלן ציוני שהסתובב בארה"ב כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת ונאם בפני יהודים. הוא ממש גדל בבית שמבין את הרעיון של סיפור ואז הוא הולך ומפתח את זה", הוא מתאר.

על אף שברור שמותו של אחיו הגדול יוני במבצע באנטבה היה נקודת התפנית בחייו של נתניהו, שדור מאמין שנתניהו היה מגיע לפוליטיקה בכל מקרה. "על אף שבנציון נתניהו מדבר על יוני בתור מי שיועד להיות מנהיג העם היהודי, אני לא בטוח שהוא היה עשוי מהחומרים האלו. אחרי שהוא נהרג, המשפחה שכרה סופר בריטי שכתב עליו ספר, אבל המשפחה גנזה את כתב היד שלו כי במקביל לזה שהוא כתב שיוני היה לוחם מהולל, הוא כתב גם על זה שהיו לו צדדים דיכאוניים ונפש מסוכסכת. לא הייתה לו הקוּליות הזאת שיש לביבי, שמאפשרת לו להגיע רחוק ממש ולהישאר נעול על המטרה שלו. "זה לא שדברים לא מזיזים לו, אלא שככל שמתקיפים אותו יותר, זה רק מדליק אותו. יש לו מבנה אישיות של אאוטסיידר וכבמאי זה מדליק".

אפשר להזדהות עם זה.

"כן, היו רגעים שהבנתי אותו קצת יותר ואולי גם מדי פעם חיבבתי אותו. אני מזדהה עם העניין של האאוטסיידריות שלו ברמה העמוקה. היה לי גם מעניין לראות את המעברים החדים של נתניהו מהאולפנים הממוזגים לעצרות המיוזעות בישראל.

"זה הדגיש בפניי את הפרדוקס של הדמות הזו והיכולת שלו להכיל כמה מהסתירות המובנות של החברה הישראלית. ליברליות אמריקאית מצד אחד, ולאומנות אתנוצנטרית מצד שני. אתאיסט שנערץ על-ידי חרדים, ובן אליטות שהוא אנדרדוג.

"במובן הזה, הוא מנהיג פוסט־מודרני, למרות העמדות השמרניות שלו. הוא מייצר דימוי שכל אחד יכול לאמץ ולעצב. טוב, לא כל אחד".

 נתניהו מתכונן לראיון/ צילום: באדיבות יס דוקו

ימין זועם, שמאל מיואש

בעוד שבביקורות המעורבות שהסרט קיבל עד כה, מובעת תמיד התפעלות מעומק התחקיר של שדור ושל המפיק לירן עצמור, אחת הטענות המרכזיות כלפיו הייתה שמרבית הצופים הישראלים לא לומדים ממנו משהו חדש.

שדור אומר שהסרט נוצר הן עבור קהל ישראלי והן עבור קהל זר, ושמטרתו לא הייתה לחשוף מידע לא ידוע על נתניהו אלא לתאר את עלייתו ואת יחסיו עם התקשורת ועם הדימוי שלו. עם זאת, הוא אומר שצופים ישראלים צעירים יותר, שגדלו בעידן ביבי, הרבה פחות מודעים לסיפור חייו מכפי שניתן אולי לחשוב. "חשבתי שלהקרנות של הסרט יבואו רק פנסיונרים של שלישי בשלייקעס, אבל ראיתי שמגיעים הרבה צעירים שנולדו בשנות ה־90 ושפשוט לא מכירים את כל הסיפור", הוא אומר.

שדור מספר שעם השלמת הסרט, הוא שלח ללשכת ראש הממשלה לינק לצפייה, אבל לא יודע אם נתניהו צפה בתוצר המוגמר. "מצד אחד נראה לי שהוא היה חושב שהסרט הוגן, אבל מצד שני הוא כל-כך רגיל לשלוט בנרטיב שלו, שאני לא יודע אם הוא היה מסוגל לקבל נרטיב אחר שהוא לא ב־100% איך שהוא רואה את הדברים", הוא מנחש.

לגבי תגובות של צופים ימנים, שדור אומר שרבים מתקשים עם הטון הביקורתי כלפי ראש הממשלה, ומתרעמים ממש על כך שפעולות שהם רואים כהישגים אינן באות לידי ביטוי בסרט. חלקם זועמים על החלק שעוסק בתפקידו של נתניהו בהסתה שקדמה לרצח רבין. עם זאת, הוא אומר שימנים רבים אחרים נהנים מהסרט ומתרגשים מכך שהוא לא עוין את ביבי לחלוטין.

"שמאלנים שאוהבים את הסרט אומרים שהסרט עוזר להם להבין את ביבי טוב יותר - גם את הטכניקה שלו וגם את האידיאולוגיה, ושהוא אפילו גורם להם טיפה לחבב אותו. הם רואים את הצד הביקורתי שמטפל בפופוליזם שלו ובהסתה ובהתססה שהוא מייצר, והם אומרים שהסרט מותיר אותם חסרי תקווה כי הם לא מבינים איך אפשר בכלל לשנות את המציאות. "יש גם כאלו שקשה להם מאוד עם זה שהסרט לא מראה יותר את השחיתות ואת הפגיעה בדמוקרטיה, וגם קשה להם עם עצם ההאנשה של נתניהו. הם יוצאים זועמים מהסרט וחושבים שהוא לא מראה מספיק עד כמה ביבי שקרן, למשל".

"אני מקווה שהצופים - גם השמאלנים שבהם - מבינים מהסרט הזה שביבי הוא לא קוסם או גזירה משמיים או שליח האל, אלא בן אדם שעבד מאוד-מאוד קשה ובצורה מאוד-מאוד ממוקדת בשביל להשיג את המטרה שלו. מבחינת איך שהוא והסביבה הקרובה שלו רואים את הדברים, הוא באמת האדם היחיד שיכול להציל את עם ישראל ואת ארץ ישראל. הטרגדיה היא שהוא באמת מוכן לעשות הכול בשביל להישאר שם. בגלל זה אני חושב שמה שהרבה פעמים המתנגדים שלו תופסים כציניות מוחלטת זה בעצם פעולות ציניות שמשרתות תפיסת עולם אמיתית ולעיתים גם מפחידה. נרקיסיזם חזק מאוד ללא ספק".

שדור אומר שהוא מקווה שהצופים ב"קינג ביבי" ישאלו את עצמם בסופו של יום מה תהיה המורשת שנתניהו ישאיר אחריו לישראל ואם היא "תהיה מורשת כלכלית מדינית מפוארת או שבסופו של דבר, מדובר במישהו שרק ניסה לשרוד ובזה הוא היה עסוק". אלא שמעבר לכך, וכמישהו שבילה עם ביבי שלוש שנים וחצי מחייו, שדור אומר שהוא רואה בהצלחתו של נתניהו נקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית לא רק מבחינת מדיניותו אלא גם מבחינת הסגנון.

"אתה רואה את הדמויות שהיום מדברים עליהן בפוליטיקה העכשווית - יאיר לפיד, איילת שקד, בני גנץ - אלו אנשים שמאוד מהוקצעים בדיבור שלהם. אני חושב שעצם קיומו של ביבי מבטא רוח של תקופה - הוא חצי אמריקאי וחצי ישראלי, הוא נרקיסיסט, הוא חסיד של קפיטליזם ליברטריאני והוא גם - כמו שאומר מישהו שמופיע לרגע בקטע בסרט - 'ראש ממשלה מניאק בן זונה שיודע לעמוד מול העולם'. אני חושב שהרבה אנשים מזדהים עם הגישה הזאת, ביניהם גם אנשים שלא אוהבים את ביבי".

נתניהו והתקשורת | הרשתות החברתיות הן כל מה שהוא יכול היה לבקש

במשך השנים הארוכות שבהן נתניהו נמצא במרכז הבמה הוא תואר אין-ספור פעמים כאדם חסר עקרונות ואידיאולוגיה שרק שרידותו האישית מעניינת אותו. בעוד שברור לכל אחד שנתניהו מוכן ללכת רחוק מאוד כדי להגשים את מטרותיו ובדרך לרמוס אנשים, ערכים, נורמות ולכאורה גם חוקים, מהסרט עולה גם תמונה של אדם עקבי. הוא גמיש מאוד ומוכן לשינויים ברמה הטקטית ובצורה שבה הוא משתמש בתקשורת, אבל הראייה הבסיסית שלו לגבי מצבה של ישראל באזור ולגבי סוג הכלכלה שאמורה להיות בה לא משתנה במשך השנים.

"עד שנות ה־90 לא יכולת לקבוע את הנרטיב שלך באופן עצמאי וזו אחת הסיבות להפסד שלו ב־99", אומר שדור. "לא היו לו את הכלים לדבר ישירות לעם למרות שהוא הבין שהוא צריך לעשות את זה. הטכנולוגיה אפשרה לו לעשות את זה, אבל בעיניי צריך לשים לב שבמידה מסוימת ביבי נהיה שבוי שלה. תראה למשל את ההתקפלות שלו אחרי 24 שעות בסוגיית ההסכם עם האו"ם לגבי מעמדם של מבקשי המקלט. הוא עשה את זה כי הוא זיהה את הביקורת נגדו ברשתות החברתיות".

לאחר צפייה בכמות כמעט אינסופית של חומרים, עניין אותי לדעת אם שדור השמאלן חושב שתחושתו של נתניהו שהתקשורת עוינת אותו מבוססת במציאות או נובעת מחשיבה פרנואידית של הפוליטיקאי. "אני חושב שגם וגם", הוא אומר. "הוא הגיע הנה בתקופה שבה כולם היו זרוקים וצברים כאלו, והוא בא עם כל החולצות להחלפה שלו ונראה כמו מישהו ‘לא משלנו'. אני גם חושב שהעיתונאים פתאום ניצבים מול מישהו שמבין את המדיה טוב כמותם - ופעמים רבות יותר טוב מהם - וזה מאוד מתסכל מבחינתם. לאחר מכן כמובן מגיע רצח רבין והוא נתפס כמישהו שאחראי לכך שנלקח מאיתנו המנהיג הגדול וזה בעיניי שבר שממשיך עד היום מבחינת שני הצדדים. הימין מרגיש שהכפישו ותקפו אותו סתם והשמאל ממשיך להרגיש שלקחו לו את המדינה".

אז מה ביבי הולך לעשות עכשיו? "לנצח", צוחק שדור. "אני מניח שנראה עוד מהשימוש שהוא כבר עשה באינטרנט בבחירות הקודמות והכול יהיה גדול יותר. הוא יעשה כל מה שצריך כדי לנצח. אני לא רואה אותו עוצר ופורש מיוזמתו ואומר ‘די, מספיק'. זה יהיה רק אם הוא יפסיד או אם היועץ המשפטי לממשלה יאלץ אותו לפרוש ואני מקווה שזה לא יקרה כי נראה לי שיהיו לכך השלכות קשות. אנשים ישתגעו ואין היום איזה מרכז שימתן את זה".

שדור אומר שהוא רואה את הטרגיות של ביבי אפילו בממד הגלוי של החקירות שלו. "נגיד אם אתה מאמץ את העמדה של ביבי בתיק 4000 והוא באמת לא נותן לאלוביץ' שום דבר בתמורה - עצם זה שהוא מתעקש על פיצ'יפקס כמו ידיעות מחמיאות ותמונות של שרה, זה לא יאומן בעיניי. אתה אומר לעצמך ‘עם כל הכוח הזה, זה מה שאתה עושה?'. בסופו של דבר, אני חושב שהוא האויב הכי גרוע של עצמו. בפרשיות שעליהן מדובר כיום יש משהו טרגי וממש שייקספירי באיך שהאישי והלאומי מחוברים אצלו. אח שלך היה בר כוכבא, אתה ממשיך את האידיאל הציוני ונראה לי שככל שמתקדם הזמן, כל דבר שמערער על הנרטיב הזה צריך להיות מסולק. זה עצוב. גם בשבילו. הוא אולי מדבר אל המון אנשים, אבל הוא בודד. זה הוא לבד עם הפייסבוק היום".