עידוד חיי משפחה יכול להביא לשוויון בשכר

שלושה פרסומים שונים מהתקופה האחרונה מספרים סיפור אחד מטריד. נתונים של הלמ"ס הראו שנשים מרוויחות בחודש 69 אגורות על כל שקל של גבר - התקדמות של 10 אגורות ב-30(!) שנה; מדד המגדר שמפרסמות מדי שנה החוקרות של מרכז "שוות" במכון ון ליר, שמראה שהפערים בין גברים לנשים - בשכר ובשורה של תחומים נוספים - כמעט ולא זזו בעשור האחרון; ודו"ח חדש פורום הכלכלה העולמי שקובע שבקצב הנוכחי, ייקח לנו 202 שנה לסגור את פערי השכר.

מה אפשר ללמוד מהתמונה העגומה הזאת, ומה אפשר לעשות כדי לשנות אותה? אפשר ללמוד שבעיית פערי השכר היא לא בעיה נקודתית, אלא מערכתית. היא לא בעיה של אישה אחת או שתיים או מאתיים שהמעסיק שלהן מפלה אותן, אלא בעיה של כל אישה שנכנסת לשוק העבודה. שוק עבודה שבו היא שווה פחות, שבו יש לה פחות סיכוי להיכנס למקצועות שהשכר בהם גבוה וגם אם הצליחה - פחות סיכוי להתקדם בתוכם. שוק עבודה שבו עדיין רווחת הדעה והנורמה שנשים הן קודם כל אימהות ורק אחר כך כל דבר אחר.

פערי השכר לא מצטמצמים כי אנחנו עדיין מצפים מנשים, ורק מנשים, להעדיף את תפקידן כאימהות וכעקרות-בית על פני תפקידן בשוק העבודה, ולהיות היחידות שמקריבות למענו שכר, עניין ואפשרויות קידום. כתוצאה מכך נשים עובדות פחות שעות בשכר ויותר שעות במשק-הבית, ושכרן הכולל נפגע. הבעיה מועצמת בשוק העבודה הקפיטליסטי, שמחשיב את מי שעובד שעות ארוכות יותר לעובד טוב יותר, ומעניש את מי שנאלץ, וברוב המקרים זאת מי שנאלצת, לצאת הביתה מוקדם. כמובן, שגם מי שנשאר בעבודה משלם מחירים גבוהים. גברים רבים מעידים שהיו רוצים לבלות זמן רב יותר עם המשפחה ולהיות הורים פעילים יותר - פריבילגיות ששוק העבודה מאפשר רק לנשים.

פערי השכר לא מצטמצמים כי נשים מועסקות בשיעורים עצומים במקצועות שהשכר בהם נמוך. ילדות מוסללות ומוכוונות מגיל 0 למקצועות ההוראה, הטיפול ומשק-הבית, והמדינה - שהיא המעסיקה העיקרית במקצועות האלה - משלמת עבורם שכר משפיל. לפי מחקר של יעל חסון ונוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה, השכר הממוצע בעשרת המקצועות הנפוצים בקרב נשים הוא מחצית מהשכר הממוצע בעשרת המקצועות הנפוצים בקרב גברים.

ואחרון חביב - פערי השכר לא מצטמצמים כי כן, עדיין קיימת אפליה בשוק העבודה. נשים מרוויחות פחות מגברים גם כשהן עובדות במקצוע "גברי", במקרים רבים הן מקבלות (ולמרבה הצער גם מבקשות) פחות כסף עבור אותה העבודה בדיוק, והן סובלות מסטריאוטיפים לפיהם תכונות "נשיות" מתאימות פחות לתפקידי ניהול.

ומה מצבנו ביחס לעולם? ממש לא משהו. דו"ח שפרסם בשנה שעברה ארגון ה-OECD ממקם את ישראל במקום הרביעי בגובה פערי השכר מבין מדינות הארגון. בהשוואה בין עובדים ועובדות במשרה מלאה, אפילו במדינות כמו טורקיה, מקסיקו וצ'ילה המצב טוב יותר. בנוסף, ישראל משתרכת מאחור במה שמכונה בעולם "מדיניות משפחה" - צעדים שהוכחו כמסייעים להורים לשלב טוב יותר בין הבית לעבודה, כמו חופשת לידה ארוכה לאימהות ולאבות, שעות עבודה קצרות יותר, ימי חופש רבים יותר ושירותים נרחבים לטיפול וחינוך בגיל הרך.

פערי השכר הם מחלה חברתית שפוגעת בכלכלה ומשמרת יחסי כוח לא שוויוניים, עליונות כלכלית של גברים ותלות של נשים שעבדו קשה כל חייהן ולא משתכרות מספיק כדי להתקיים בכבוד. זאת מחלה שיותר ויותר מדינות פועלות היום לרפא אותה. הגיע הזמן שנצטרף אליהן.

הכותבת היא מנהלת תחום שוק תעסוקה בשדולת הנשים בישראל ועמיתה ב"דרך" - תכנית העמיתים של קרן ברל כצנלסון