קים קרדשיאן ואני: מחקרים מגלים למה אנחנו מעריצים אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים

זה עשור שהעולם עוקב בדריכות אחרי הקרדשיאנז, מעין תחליף אמריקאי לעיסוק הבריטי במשפחת המלוכה. הקרדשיאנז הן זן חדש של מפורסמים - הם התפרסמו בפרסומם. אפילו מי שינסה להסביר מה יש להעריץ בהן, יאמר בדרך-כלל שהן גאוניות בשיווק עצמי. הקרדשיאנז אינן החריג אלא סמל לתופעה שהולכת וגוברת בעידן שבו אנחנו חיים: הערצה שנובעת בעיקר מחשיפה גבוהה לסלב המוערץ. ההערצה נובעת פחות מההערכה לפועלם ומההתרשמות ממנו, ויותר מהעניין בפרטים האינטימיים של חייהם ומההזדהות עם הרגשות שהם מפגינים. מכונת הכסף שסביב הקרדשיאנז עושה את המקסימום כדי לתת לנו את התחושה שאנחנו מכירים את האנשים האלה באמת. היא מציבה אותם על הגבול החמקמק בין מה שהוא אנושי, פגיע ונגיש ממש כמונו, לבין מה שזוהר ומוצלח ומחוץ להישג ידינו.

"הערצה הייתה קיימת מאז ומתמיד", אומר ד"ר ג'ים הורן שעוסק בנושא גם כחוקר באוניברסיטת לוסופונה שבפורטוגל וגם במסגרת חברת המחקר והייעוץ שהוא מנהל, Aethos , המתמחה בייעוץ לתעשיית התיירות והבידור. "בעידן השבט, ההערצה הייתה תמיד לאדם שהכרת באופן אישי. אני מאמין שבקבוצות קטנות, הערצה שיחקה תפקיד אבולוציני של תמרוץ למידה וחיקוי של תכונות שהובילו להצלחה, ויצירת מנהיגות בקבוצה. מאז שקיים עולם של תקשורת מול קהל - מספרי סיפורים בציבור, תיאטרון - קיימת גם הערצה במתכונת די דומה לזו שקיימת היום. אלא שבעבר ההערצה אמנם שימשה יותר כבסיס להשראה לתכונות רצויות בחברה. היום ההערצה היא תופעה שמתקיימת מתוך עצמה ומזינה את עצמה".

כולנו על הרצף של הערצה

הורן מספר שהחל לחקור את הנושא לאחר שהוזמן לצוות רב-תחומי החוקר הערצה משום שעסק באשליות. הנחת היסוד של הצוות הייתה שהמעריצים חולקים תכונות משותפות עם אנשים הסובלים מהפרעה נפשית בשם ארוטומניה, כלומר, אמונה שהם מנהלים בסתר מערכת יחסים רומנטית עם אדם בעל כוח, בזמן שבפועל אין זה כך. ארוטומניה אינה הפרעה נפוצה, אך תועדו מקרים, למשל, של אישה שחשבה שמלך אנגליה (בזמנו) מעביר לה מסרים באמצעות סגירה או פתיחה של תריס החלון, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. במקרים אחרים, הארוטומנים מדמיינים שהם מנהלים מערכת יחסים עם אנשים שכבר אינם בין החיים. הם אפילו יכולים לדמיין שבמסגרת הקשר הזה נולדו ילדים, אך הם מתו או נחטפו. מדובר בפגיעה ממשית בתפיסת המציאות.

"בפועל גילינו שהערצה איננה, או לפחות איננה בהכרח, אשליה שהיא קרובת משפחה של הארוטומניה", אומר הורן. "לא אוששה ההשערה המקורית כי ישנם שני סוגי מעריצים - 'בריאים' שרק לומדים או נהנים מהאמנות של הנערץ, לעומת 'לא בריאים' ששוקעים בפנטזיות על קשר חברי או רומנטי שמנתקות אותם ממציאות חייהם. ישנו למעשה רצף של הערצה, שבחברה כל-כך מכוונת הערצה כמו שלנו, כמעט כולנו נמצאים עליו במקום כלשהו".

מחקרים שהוביל פרופ' ג'ון מלטבי מאוניברסיטת לייכסטר, שהורן היה שותף בחלקם, מחלקים את הספקטרום הזה לשלוש קבוצות הערצה עיקריות. הנחת היסוד היא שלכל אדם כמעט בעולם המודרני יש לפחות בתקופות מסוימות בחייו סלב שהוא מתעניין בו במיוחד. בקצה ה"קל" נמצאים אנשים שנהנים מהאמנות או מהעבודה של אותו סלב, צורכים ידיעות על חייו כמעין סיפור משעשע, ובעיקר נהנים להיות בקשר עם מעריצים אחרים שלו ולחלוק עמם נושא שיחה משותף.

באזור ה"בינוני", ישנם אנשים שיענו כנראה בחיוב לשאלה "האם הסלב הזה הוא אדם משמעותי בחייך". האנשים האלה, שבהם בעיקר עוסקת הכתבה, אינם מנותקים מהמציאות, אולם לדברי הורן יש בהערצה שלהם גוון אשלייתי קל.

"לקבוצת המעריצים הזאת נהיר וברור ברמה הרציונלית שהסלב אינו מכיר אותם, וכנראה לא יכיר אותם גם בעתיד", הוא אומר, "אולם הם מרגישים שהם חולקים עם אותו אדם פסיכולוגיה משותפת. לפעמים הם רואים וידוי בתוכנית ריאליטי או שומעים שורה משיר, וחשים שאותו סלב מבין אותם באופן שונה מאנשים אחרים הנמצאים בסביבתם המיידית. להרגשתם, אם אמנם הייתה נוצרת האפשרות להכיר לעומק את האדם המפורסם שהם מעריצים, היה יכול להיווצר ביניהם קשר שמתעלה על קשרים אחרים שיש להם בחייהם". לא תמיד המעריצים מגדירים לעצמם את התחושות הללו במדויק.

הרגש לא תואם את המוח

המדיה שסובבת אותנו מזינה את רעיון הפסיכולוגיה המשותפת באופן מיומן ביותר והיא "רוכבת" על מאפיינים ממערכות יחסים דו-צדדיות. ביחסים בין-אישיים רגילים, חשיפה היא סימן לאינטימיות הולכת וגוברת. אדם אחד בוטח באחר ולכן מגלה לו פרטים אישיים מחייו, או חושף בפניו את צדדיו הפגיעים ביותר. לרוב, החשיפה הזאת תיענה בחשיפה נגדית, והחשיפה ההולכת וגוברת היא אחד המרכיבים של מה שאנחנו קוראים לו "תחושת קרבה".

בתוכניות הריאליטי, בראיונות לטלוויזיה או לעיתונים, ברשתות החברתיות, וגם באמנותם, סלבריטאים חושפים פרטים מחייהם ואת מחשבותיהם העמוקות. באירועי ספורט, אנחנו רואים קלוז-אפים של פני הכוכב שלנו ברגעים הכי חשובים והכי מאומצים ודרמטיים בחייו. קשה שלא לפרש זאת לרגע כאילו חלקנו עם האדם הזה רגע אינטימי. הבריף שקיבלו הקרדשיאנז כשהחלו לצלם את התוכנית העוסקת בחייהן הוא להראות כמה שיותר פגיעות, ולא להסתיר דבר.

מדוע רואים מלטבי והורן בתהליך הזה אשליה? בעיקר משום שהמעריץ אינו יכול לדעת מהו אופיו האמיתי של המפורסם ואם הוא בכלל אדם מוצלח כל-כך שראוי להיות חבר שלו. המעריץ גם אינו יכול לדעת אם אמנם אותו סלב היה מסוגל להבין אותו ולהעריך אותו באופן מיוחד אם הנסיבות היו מאפשרות זאת. כמו כן, לפעמים, אף שמעריץ יודע לומר שהסלב לא יודע מי הוא ולא ראה אותו מעולם, משהו בעולם הרגש בכל זאת הושפע מתחושת האינטימיות הגוברת הנובעת מחשיפה. המוח יודע שההיכרות היא חד-צדדית, אך לא ברור שהרגש שמעוררים המפורסמים במעריציהם תואם זאת.

הקבוצה השלישית היא של המעריצים שמפתחים ציפיות לא מציאותיות לגבי הקשר שיש או שאמור להיות להם עם הסלב (ולעתים הופכים לסטוקרים), או שוקעים באובססיה לגביו, המנתקת אותם מהעולם שבו הם חיים.

תהליך של בניית זהות

תקופת שיא ההערצה בחיי אדם היא בדרך-כלל בגיל הנעורים. בילדות אנחנו נמשכים אחר דמויות פיקטיביות, ואילו בנעורים ההערצה נודדת בהדרגה לאנשים "אמיתיים". להערצה בגיל הנעורים יש כמה תפקידים. האחד, הנערים והנערות מחפשים מודלים לחיקוי והשראה מחוץ לבית ולסביבה המיידית. הנערצים הם מעין גלריה של סוגי המבוגרים שאפשר להיות (גם כשמדובר בנערים בני גילם הם בדרך-כלל מציגים דמות כמו זו של מבוגר, מבחינת היותם בעלי מקצוע, מעמד וכוח בעולם). הנהייה אחר הידוענים גם דוחקת את המעריץ לשאוף ולכוון החוצה מסביבתו המיידית, תהליך שכמתבגר בדרך-כלל עליו לעבור. התפקיד השלישי, בעיקר כאשר ההערצה מקבלת מאפיינים של משיכה רומנטית, הוא לאפשר לנערים ולנערות לבחון את הרגשות הללו בסביבה בטוחה, עוד לפני שהם מוציאים אותם מהניילונים לשימוש בעולם האמיתי.

עבור בני נוער שמרגישים שונים בסביבה הומוגנית, הסלב הוא לפעמים האדם היחיד שדומה להם במאפיין מסוים, ובזכותו הם יכולים לקטלג אותו מחדש כמרשים במקום מביש. הסיפור הקלאסי הוא של ילדים בסביבה הומופובית, שלמדו מהסלב שלהם שאפשר להיות גיי מצליח וגאה. כך בני נוער לומדים שלא רק התכונות המוערכות בסביבתם הקרובה משויכות לכסף, כוח ומעמד.

מחקרים מראים שלהיקשרות לדמויות באמצעי התקשורת בגיל צעיר יש השפעה לא זניחה על החלטות תרבותיות ועל סגנון החיים של המעריץ לאורך כל חייו. זו יכולה להיות השפעה חיובית או שלילית, תלוי בסלב ובתכונות שאותו אדם בחר לחקות.

ומיהו המעריץ המבוגר? לרוב מדובר באדם פחות מאוקלם חברתית מאשר אנשים שאינם מעריצים כמבוגרים. המעריץ המבוגר הקלאסי יהיה פחות מאושר, פחות מרוצה מהישגיו בחיים וממערכות היחסים הקיימות שלו, ונוטה יותר להתמכרות. עם זאת, מעריצים נוטים לגמישות קוגניטיבית, כלומר עשויים להיות יצירתיים יותר. כמו כן, הם לרוב נוטים יותר לחפש אחר ריגושים, באופן חיובי או שלילי.

הפנים השליליות של חיי המעריצים גרמו לחוקרים לאורך השנים לחשוב שיש דבר מה בהערצה, גם בדרגה ה"בינונית", שפוגע בבריאות הנפשית של האדם, אולם לא נענתה השאלה מהי כאן הביצה ומהי התרנגולת. ייתכן שאנשים שהחיים מאתגרים יותר מבחינתם הם אלה שנוטים לחפש נחמה או כיוון בהערצה.

"המסקנה שלי מהמחקרים שערכנו היא שהתהליך הזה נועד להיות מנגנון אדפטיבי ולפעול לטובת בריאות הנפש של המעריץ", אומר הורן. "זהו מנגנון שמאפיין אנשים שמרגישים שאין להם די סיפוק בחיים שלהם, או אולי אנשים שנמצאים במשבר זהות". המחקר אכן מראה, הוא אומר, שאנשים הנמצאים בתהליך של חיפוש עצמי, למשל אחרי גירושים, אבל או פיטורים, נוטים יותר לדווח על הערצה. "לפעמים ההערצה אכן עוזרת להם לבנות כיוון חדש, אולם לפעמים היא סיפוק תחליפי שעוצר אותם מלבנות כיוון חדש".

הורן טוען גם שבעוד שרוב המחקר על נטייה להערצה עוסק בבחינת האישיות של המעריץ, הפרמטר המשפיע ביותר על רמות ההערצה אינו האישיות דווקא אלא רמת החשיפה למדיית המונים. הכוח של אשליית האינטימיות הוא כל-כך חזק, שיש מי שנשאבים לכך לאו דווקא מתוך מצוקה או פרה-דיספוזיציה אישית לכך, אלא כי נקלעו לכך "במקרה", ואכן בתקופה שבה אנחנו חיים התופעה חזקה יותר מאשר בעבר.

מדמיינים יחסים ברשת

אשליית אינטימיות דומה לזו שיוצרת החשיפה לחיי הסלבס מתרחשת במידה מסוימת גם ברשתות החברתיות - מול ידוענים אך גם מול "סלבריטאים מקומיים" ואנשים שאינם סלבריטאים כלל. למעשה, ניתן לומר שבעולם שלנו יותר ויותר מערכות יחסים הופכות לבעלות מאפיינים פרה-סוציאליים, כלומר חד-צדדיים.

מערכת פרה-סוציאלית היא כל מערכת יחסים שבה צד א' מכיר ומחשיב את צד ב' כגורם משמעותי בחייו, ואילו צד ב' לא רואה בקשר שלו עם צד א' מערכת יחסים. רשת חברתית, לדוגמה, שבה יש אנשים שנחשפים במידה רבה ואחרים שנחשפים פחות, היא כר פורה למערכות פרה-סוציאליות שאנחנו פחות רגילים להתגונן מפניהן.

ברשתות חברתיות, בתצורתן המודרנית ביותר, ישנו "שידור" וישנו "קהל" ברבות מהאינטראקציות. לפעמים תפקיד הקהל הוא גדול יותר, ואז אכן מתקיימת תקשורת הדדית, ולפעמים גם התפקידים מתהפכים - פעם אני משדר ואתה קהל ופעם אתה משדר ואני קהל. אולם לפעמים האינטראקציה היא חד-צדדית. במקרה כזה, לא תמיד אדם יזהה שהוא במערכת יחסים שהיא כמעט פרה-סוציאלית. לא תמיד יהיה לו קל להעריך שהוא חש קרבה הרבה יותר גדולה לאדם מסוים שנוטה יותר לשתף ברשת ויש לו היכרות מעמיקה יותר עם פרטי חייו.

מחקרים מראים שככל שסלבריטאים, פוליטיקאים או אושיות רשת מצליחים יותר ליצור תחושה (או אשליה) של מערכת יחסים עם הקהל, כך עולה הסיכוי שנצרוך או נקנה את תוצריהם, או נצביע עבורם. לפעמים מי שעומד מאחורי ה"שידור" או המענה האישי לקהל ברשת הוא בכלל לא הפרסונה המוצגת לנו. בעתיד אולי יהיה זה בכלל בוט.

כיום מערכות פרה-סוציאליות מתעתעות כאלה מופיעות בשלב הרבה יותר מוקדם בחיינו מאשר בעבר. כאשר ילדים צופים בסרטוני יו-טיוב, שבהם ילדים אחרים משחקים במשחקי מחשב וחושפים את מחשבותיהם היומיומיות לאורך כל המשחק, הם אינם מצוידים עדיין בכלי מבחן שיאפשרו להם להזכיר לעולם הרגש שלהם שהם לא באמת מכירים את הילד הזה.

עוד לפני כניסתן של הרשתות החברתיות לחיינו, חוקרים טענו שיש רצף שנע בין הדדיות לחד-צדדיות במערכות יחסים. באמצע הרצף אפשר למצוא לדוגמה אדם שמשקיע מחשבה רבה באדם אחר ואף חושב לעצמו "מה X היה אומר" או מדמיין שיחות אפשריות איתו. שיחות דמיוניות עם אחרים (ברמות שאינן אובססיביות) וניסיון להעמיד את עצמך במקומו של אדם אחר אינם נחשבים סימנים לבוחן מציאות לקוי או למצב נפשי בעייתי, אלא לחלק מקוגניציה חברתית תקינה.

נראה כי בשנים הקרובות אחת המיומנויות החשובות שכל אדם מודרני יצטרך ללמוד וללמד את ילדיו היא כיצד לבחון ולאפיין את מערכות היחסים שלו, בעיקר בערוצי התקשורת החדשים, על בסיס רמת ההדדיות שלהן, וכן ללמוד לשים לב מתי מערכות יחסים חד-צדדיות מאפשרות לו לצמוח, מעניקות לא השראה או נחמה, ומתי הן הופכות אשלייתיות ותחליפיות למערכות יחסים הדדיות.

מעריצים רבים חותרים לקשר עם המפורסם הנערץ עליהם, אף שהם יודעים שצילום וחתימה אינם באמת ביטוי לקשר הדדי. מה קורה למעריץ אחרי מפגש כזה? האם הוא מתאכזב?

הורן: "לאו דווקא. אם המפגש הוא מהיר, לפעמים אין אפשרות באמת לקלוט את הפער. לעתים המגע עם הסלב הוא סגירת מעגל עבור המעריץ. לפחות הוא יכול לומר לו כמה הוא מודה לו על כך שהעשיר את חייו באופן שהמעריץ מזהה כחיובי. מבחינתו, עכשיו לפחות הסלב יודע שהוא אדם בעולם, שהוא קיים".