החיים המשותפים בחיפה: מתעלמים אחד מהשני באלגנטיות ואיכשהו זה מסתדר

כ-40 אלף איש, 14% מאוכלוסיית חיפה, מתגוררים בשכונת הדר. זו השכונה הצפופה ביותר בחיפה, עם כ-14,000 תושבים לקמ"ר - שדחוקים בשטח של 2.83 קמ"ר. היא גם אחת מהעניות שבהן.

פעם, מזמן, הייתה אחת משכונות הפאר של העיר, אבל מאז העשירים עלו להר להתרווח (בשכונת הכרמל, לדוגמא, הצפיפות היא רק 4,475 תושבים לקמ"ר) והשאירו את השאר להצטופף למטה; כשליש מתושבי השכונה הם מחבר העמים, רבע מהם ערבים וכרבע חרדים.

זו השכונה החרדית ביותר בחיפה, להשוואה - החרדים מהווים רק כחמישה אחוזים מתושבי העיר. למרות שחלקם, בעיקר הליטאים, כבר התרחבו לשכונת נווה שאנן הסמוכה, בהדר נשארו החסידים והספרדים ובה נמצאים רוב מוסדות החינוך, הקהילה והמסחר החרדי.

אפשר לקרוא לכל הריבוי הזה דו קיום, אבל האמת היא שהם פשוט נתקעו שם ביחד. לא נראה שמישהו מרוצה מזה מי יודע מה, אבל מצד שני - אף אחד גם לא עושה עניין גדול. במהלך השנים והכתבות ביקרתי כמה וכמה פעמים בשכונה הזו והתרשמתי שמדובר בקווים חצי-מקבילים שאמנם נפגשים פה ושם - כמו בבית ברחוב מסדה 12, שבו שוכנים זה לצד זה בית כנסת ומכון קעקועים, ולא רחוק משם שוכן מרכז לקהילה הגאה בסמוך לתלמוד תורה - אבל לא נקשרים זה בזה. בכתבה שעשיתי על סצינת ההיפסטרים הפלסטינים בצל חוק הלאום לא פגשתי חרדי אחד ובכתבה על גרעינים של תנועות נוער בשכונה לא פגשתי אף ערבי והיום אפגוש חרדים בלבד. מתעלמים אחד מהשני באלגנטיות ואיכשהו זה מסתדר. זה הקסם של שכונת הדר על רחובותיה היפים, הקטנים, המתפתלים והמוזנחים. מדובר בשכונה מתפרקת.

כבר שנים שהדר מככבת במדורי הנדל"ן ונחשבת לאחת ההשקעות הטובות ביותר, שלא לומר "הדבר הבא". עדיין אפשר למצוא פה דירות בזול, רובן במצב אנוש. המשקיעים מסתערים, ברחוב אחד העם בונים בניין גדול שרוב הדירות בו נרכשו "על ידי תל אביבים", כמו שלחש לי חיפאי מתוסכל. לא רק בבניינים החדשים, רבות מהדירות פה מושכרות. הבעלים מחלקים את הנכס ומחכים שיבוא איזה פינוי בינוי. הצד הטוב של זה הוא הרבה צעירים וסטודנטים שנותנים לשכונה תוספת נהדרת של אופי וקצב.

עוד תוצאה בלתי נמנעת היא הזנחה של המרחב הציבורי. המדרכות מתפוררות כשאתה דורך עליהן והבתים מתמוססים לנגד עיניך ממש. ההזנחה כל כך גדולה שהיא כמעט ומצליחה להסתיר את הקסם של השכונה. עיריית חיפה לא שיתפה פעולה עם הכתבה הזו ולא הגיבה לשאלות.

אנחנו נכנסים לאחד הבניינים האלה, בפינת הרחובות שמריהו לוין ואחד העם, ודופקים על דלת סוכנות הביטוח של בן ציון ומנחם פישמן, אב ובנו שחולשים בחיוכים ובנעימות על משרד משפחתי צנוע שמחולק בין שתי דירות בקומת הקרקע. פעם, מספרים לי, היה פה בית כנסת קטן, שטיבעל, של גור. "אבל אלה לא גור כמו בערד", אומרים פה בחיוך.

 מנחם פישמן / צילום: איל יצהר

זו לא אמירה בעלמא. מרבית החרדים בהדר משתייכים לחסידות סערט-ויז'ניץ שמדגישה את שמירת הלשון ואהבת האחר. חסידות נינוחה ומכילה. מלך זילברשלג, כוכב התאגיד יפה התואר, משתייך אליה. וכמובן גם בן ציון ומנחם פישמן. המשרד פה כבר חמישים שנה, משנת 1969. בארון שוכנות תיקיות ליד ספרי מוסר, ועל המדפים תעודות הצטיינות ליד תמונות של רבנים ומכתבי תודה לצד תמונות של הנכדים. "בבניין שלנו", אומר מנחם, 44 - דור שלישי בהדר - "גרים רוסים, ערבים נוצרים וחרדים".

מסתדרים?

"החיים משותפים פה, ככה זה היה תמיד. עם השכן שלי אנחנו מסתדרים בענייני חניות בבניין וכדומה - וזהו. הם לא רואים אותנו, אנחנו לא רואים אותם. זו המציאות בחיפה. אבל לקוחות", הוא מדגיש, "יש לנו מכל המגזרים".

האבא, בן ציון, נכנס ומנחם מפנה לו את הכיסא הטוב. האבא, כמובן, לא מסכים והשניים מבצעים ריקוד קצר של 'שב. לא, אתה תשב' שבסופו מנחם מתיישב במקום שלו ובן ציון השלו והחייכן, המעיד על עצמו ש'היה יוצא ונכנס אצל הרב'ה', מתחיל לספר סיפורי חסידים שמוסר ההשכל שלהם תמיד חיובי וטוב לב. אם הייתי חסיד, הייתי חסיד סערט-ויז'ניץ.

"כשהאדמו"ר ז"ל הגיע לחיפה", מספר בן ציון, "אמרו לו, 'נפלת על הראש. מה אתה הולך לשם?' חיפה הייתה אדומה. לא היה פה שטריימל אחד! לא היה פה כלום. ובאמת, מאז שהגיע האדמו"ר, חיפה החווירה. פעם אם הבעל קורא נסע לשבת, לא היה מי שיקרא בתורה - היום בתי הכנסת מפוצצים".

"אני למדתי בחיידר של 18 ילדים", אומר מנחם, "והיום יש שם שלוש כיתות בכל מחזור". הוא עצמו מגדל כבר נכדים בשכונה.

איך היה להיות חרדי בחיפה של שנות החמישים?
"הגעתי כילד בן 11 וחצי מרומניה. 1956, תשי"ט", אומר בן ציון, "אני עוד נולדתי אצל הקומוניסטים".

אז הגעת לחיפה כי רצית להישאר קרוב?
"היום כבר לא רואים את הצבע האדום ברוך השם, אבל אז היה הרבה. אני זוכר שכילד בן 11 וחצי, רק דרכתי על אדמת ישראל, אני יורד מהאוטובוס - עוברות שתי נשים ואומרות אחת לשנייה, 'תראו, ילד עם פיאות'. ואני פרצתי בבכי - איפה אנחנו נמצאים? תבין, אני מזמן רציתי פאות ארוכות, ואבא שלי הבטיח לי - בארץ ישראל תגדל פאות. וזה מה שאני מקבל? זה מה שהייתי רגיל מהגויים.

"מאז דברים השתנו. אולי זה חיזק אותנו. היום בכל בית כנסת יש 400 טליתות".

"בכל מקרה, הוא מדגיש, "בעיר תמיד ידעו לקלוט את העולם החדשים", מתייחס לגלי העלייה וההגירה הפנימית הרבים שעברו על השכונה, יהודים וערבים. על כל פנים, הוא שמח שכל ארבעת ילדיו נשארו בשכונה.

מה חסר לחרדים פה?
"אין מספיק גני ילדים, אין להם איפה לשחק אחר הצהריים".

כשזוג מתחתן, קל לו למצוא דירה בהדר?
"זה עדין יותר זול מאשר בכל הארץ, אבל קשה מאוד למצוא פה דירות - והכל דורש השקעה של המון כסף - בטח לדרישות של חרדים, ולא רק שני כיורים - מדובר במשפחות גדולות. ואין פה דירות חדשות כמעט". 

מנחם מספר שרק לא מזמן מצא בנס דירה לבתו שמתחתנת.
אז לאן הולכים?
"יורדים עד רחוב יל"ג. יותר קרוב להדר התחתון. פעם היה שם פשע ומפחיד להסתובב, היום יש שם סניף של 'אושר עד' והכל בטוח".

אני שואל על חיכוכים עם האוכלוסיות האחרות, בטח באירועים כמו חוק הלאום או מצעד הגאווה, להבדיל, אבל האב ובנו לא מתרגשים מכלום. ענייני שבת אף פעם לא היו פה, הם אומרים. כל אחד לעצמו, בקהילה שלו. מדי פעם יש חיכוכים קטנים, אבל שום דבר רציני. "גם החילונים והערבים לא רצו את זה פה", הם אומרים. "זו המציאות פה בחיפה".

"תבין", אומר מנחם, "בחיפה דברים שונים - גם החרדים. לדוגמה, אצלנו אין הרבה מסעדות של חרדים כמו בבני ברק וירושלים, שם יש מלא מקומות של פרעס (זלילה באידיש). פה כלום, פה המנטליות זה לא לאכול בחוץ. אפילו לא בחמישי בערב. עכשיו פתח אחד, נראה איך ילך לו. אבל אם אני רוצה לצאת לארוחת ערב במסעדה כשרה למהדרין - אני נוסע לקרית אתא".

"הלוואי בכל הארץ שיגורו ככה באהבה ובאחווה", מסכם בן ציון והשניים לא נותנים לנו לצאת בלי עט וחוברת קטנה עם פרקי שירה משיר השירים ותהילים.

התהום העמוקה של אחרי הבחירות

אנחנו ממשיכים לטייל בשכונה, עולים במדרגות שמוליכות מפה לשם. יפה בהדר; בהליכה קלילה אתה עובר בין שלל תיאטראות, מוזיאונים, אתרים היסטוריים ובתי קפה. אנחנו מנסים לדבר עם כל מי שאנחנו רואים, ואף אחד לא חולק על המסקנות של הפישמנים.

החרדים בחיפה סבלו מרה תחת שלטונו של יונה יהב. לפני הבחירות יצאו בקמפיין אגרסיבי נגדו, קראו לו "רודן" ו"מרעיב החרדים" והאשימו כי הוא מונע את ההתפתחות בשכונות החרדיות בכל דרך אפשרית ומזניח את התשתיות. הם חתמו עם עינת קליש-רותם. ועכשיו לאחר שזכתה, כמו שקורה הרבה פעמים, הם מוצאים את עצמם קצת תקועים, שהרי בין היום לפני הבחירות לבין היום שאחריהן פעורה תהום עמוקה שלתוכה נזרקו כל הבטחות האתמול, כמו ראשות ועדת התכנון והבניה וסגנות ראש עיר למועמד החרדי מיכי אלפר. "נראה מה יהיה", אומרים פה החרדים בספקנות מהולה בחשדנות. ימים יגידו מה יהיה עם ההבטחות של קליש-רותם, אבל אם אני מהמר - 15 שקל שהם הולכים להתבאס.

 עינת קליש רותם / צילום: פאול אולרייב

בינתיים התחילו להתמרד ראשי הוועדים של השכונות האחרות, שכתבו לקליש-רותם מכתב נזעם ומלא שנאה ודעות קדומות של רוב נגד מיעוט:"כיצד נוכל להסתכל בעיניהם של ילדים צעירים כאשר בזכות סעיף האפליה המתקנת יהיה תעדוף לציבור חרדי שזר לתרבותנו ואף פועל לכפות עלינו את מנהגיו?".

"לא יצא לי להתווכח ברחוב"

אנחנו מגיעים לבניין במסדה 12, אבל אני מוותר הפעם על מכון הקעקועים בצד ימין ונכנס לבית הכנסת בצד שמאל. שם אני פוגש את ינון פיקאר, 37, שהגיע לשכונה מירושלים במסגרת גרעין תורני. "אנחנו לא חרדים", הוא חוזר ומדגיש. יותר חרד"לי. "ההבדל הוא עניין של תפיסה. החרדים גרים ומתרכזים יותר בשכונות החרדיות, אנחנו יותר מעורבבים".

 ינון פיקאר / צילום: איל יצהר

"חיפה זה עולם אחר", אומר פיקאר, כמו כולם. "לא הייתי פוגש אנשים כאלה במקומות אחרים. צמוד למרכז הקהילה הגאה יש תיאטרון ערבי - ואין פה שום מתח בין האוכלוסיות השונות. פה ושם בפייסבוק, ולעתים רחוקות מאוד ברחוב, אבל ממש שום דבר. יש פה אווירה מאוד נעימה". שש שנים הוא פה, עם משפחה גדולה, וכל הזמן בהדר.

למה דווקא?
"זו שכונה שהייתה בעבר הפאר של חיפה וננטשה. הדר זה מקום שבו אפשר לראות את החברה הישראלית חיה ביחד. אף פעם לא יצא לי להתווכח פה עם מישהו פה ברחוב".

מה המחיר, לא רק נד"לני, שמשלם החרד"ל בשכונת הדר?
"ביום רגיל יש מחיר, צריך ללכת רחוק להתפלל. גם לילדים שלומדים בקריית אליעזר אין הרבה חברים לשחק איתם פה. גם מאוד מאוד קשה למצוא דירה טובה. הכל די מתפרק כמו שאתה רואה, הרבה קנו פה להשקעה, חילקו את הדירות, השכירו, ושכחו. מי שצריך דירה גדולה - כמו דתיים, ולא משנה אם הם סרוגים או חרדים, נמצא פה בבעיה. לנו לקח המון זמן למצוא".

"מצד שני, חיפה הייתה תמיד עיר חילונית", הוא אומר, "אבל פתוחה הרבה יותר ממקומות אחרים".

אנחנו עולים במעלה השכונה - ובחיפה זה אומר שרואים טוב יותר את הים - והולכים לכיוון נווה שאנן, רחוב רבי עקיבא - ושם זו כבר שכונה חרדית לכל דבר ועניין. ישן ומפורק, מרפסות סגורות. כל בניין שלישי בית כנסת, כל חמישי תלמוד תורה, כל עשירי אולפנה לבנות. אבל מה - עם טאץ' חיפאי מעולה, כי מכל פתח בין הבניינים ומכל חדר מדרגות נשקף נוף עוצר נשימה של המפרץ והנמל. את זה אין להם בבני ברק או בירושלים. אולי זה מה שהופך את החרדים, כמו את כל החיפאים, לאנשים רגועים יחסית. כי מה יש להתעצבן כשאתה מול הים?

"כשהגענו היו שתי משפחות, היום כולם חרדים"

אנחנו פוגשים את חני משי. אני מביע התפעלות מהנוף שנשקף מהרחוב. "זה כלום", היא אומרת, ופותחת דלת למרפסת רחבת ידיים. היום אפור, אבל ביום יפה אפשר לראות עד החרמון וראש הנקרה. איזה נוף. משי הגיעה הנה לפני 25 שנה מבני ברק. "אז היה לי קשה", היא אומרת, "אבל היום לא הייתי חוזרת".

 חני משי / צילום: איל יצהר

בבית מתעופף ושר גרינצ'יק, תוכי ירוק וחינני מסוג תוכי מסוג קוניור גרין צ'יק. "בעלי חיפאי במקור. אני רציתי בני ברק, אבל העניין הכלכלי הביא אותנו לפה. כשהתחתנו וחיפשנו דירה, המחיר הכריע. הדר הייתה די שונה אז, הרבה פחות חרדים. הבניין שאנחנו גרים פה - כשהגענו היו בו שתי משפחות חרדיות, והיום כולו חרדים. כמעט כל השכונה בעצם".

חיכוכים?
"אני לא זוכרת חיכוכים. יש הפרדה. אין יחסי שכנות כאלה שהילדים משחקים יחד. תלוי ברמות הפתיחות והסגירות של האנשים, אבל אי אפשר לומר שיש פה איזו הרמוניה שכולם חיים יחד. יותר קווים מקבילים שלא נפגשים. ברמה האישית אפשר להיווצר קשרים - הייתה לי שכנה שהיה לנו קשר טוב. אבל זהו.

"פה זה לא כמו במרכז או בירושלים", היא אומרת, "פה תמיד היה פחות פוליטיקה, אנשים יותר שקועים בעצמם מאשר בפוליטיקה או בעניינים של אחרים. גם אין פה הפגנות שבת או גיוס. הערבוב הזה נכפה על האנשים בגדול - הם לא בחרו - הם רואים בזה ברירת מחדל, אבל אני וגם אחרים רואים בזה יתרון. הרבה חרדים אוהבים את זה, לא להיות במקום צפוף, לא תחת עיניים של כל החברה".

ומה עושים הזוגות הצעירים?
"מתפשטים בתוך חיפה. מי שיכול כלכלית עולה למעלה. ויש כאלה שיורדים עוד יותר למטה, לשכונות שנחשבות ליותר קשות - למטה מרחוב הירדן. יש כאלה קונים שתי דירות ומחברים. עושים תוספות בנייה. מסתדרים. פה חיים בשקט, חיים בשלום, כל אחד את חייו".

הילדים שלה, היא אומרת, נשארים בינתיים בשכונה. "יונה יהב הפלה את החרדים, זה היה מאוד ברור. אבל המתח היה מולו, לא מול מגזרים אחרים. עכשיו בונים על עינת קליש-רותם. בוא נראה מה יהיה עם זה", היא אומרת בסקפטיות מפוכחת. "אנשים פה מאוד לא מרוצים מהרמה של ההשקעה של הרשויות והשירותים בשכונה. מאוד מוזנחת. גם התושבים קשי יום. שנים שיש דיבורים על זה".

מה השתנה בשנים שאת פה?
"ככל שהקהילה גדולה, מתפצלים ומתמיינים. זה קצת חבל. פעם כולם היו מתפללים ולומדים יחד, מכל החסידויות, הפלגים, העדות, ככה זה היה. אבל מאז שיש יותר ויותר חרדים בשכונה ובעיר, יש גם יותר פיצול. ואז לכל חסידות יש בית ספר, בית כנסת ופחות נפגשים. יש הרבה שמצטערים על זה ומתרפקים על כמה טוב היה כשכולם היו ביחד".