חוק הפיקדון הוא בעצם חוק ניקיון

הפלסטיק נכנס לפעילות מסחרית ענפה לפני פחות מ-100 שנה, וכבר הוא מאיים קשות על מערכות אקולוגיות ועל בריאות האדם. פלסטיק נמצא בכל מקום בכדור-הארץ, וזו הסיבה שבעולם החליטו לצאת למלחמת חורמה נגדו, כי אם לא נקבל עליו אחריות, כחברה אנושית, נמצא את עצמו תוך שנים ספורות עם אוקיינוסים שבהם יש יותר פלסטיק מדגים.

בעולם הבינו כי הדרך היחידה להתגבר על בעיית הפלסטיק היא לתת לפסולת ערך כלכלי. שווי שחייב לשקף את העלות של האיסוף, הפינוי והטיפול בפסולת, עלות שכיום מוטלת בעיקר על כתפיהן השחוחות של הרשויות המקומיות.

לצורך הדוגמה, האינטרס של חברה שמוכרת את "טעם החיים" הוא שימכרו מה שיותר משקאות. אבל ככל שימכרו יותר משקאות - הנזק הסביבתי יהיה גדול יותר, ו"טעם החיים" עבור יצורים רבים עלול להיות גזר דין של "טעם המוות".

יצרני המשקאות (בדומה לכל יצרן אחר) חייבים לקבל אחריות על המוצר שלהם מתחילתו ועד סופו. משלב המכירה ועד לשלב איסוף אריזתו, והדאגה שכל המכלים יגיעו למיחזור.

הניסיון בעולם מראה שיש דרך יעילה ביותר לסגור את המעגל הזה כמעט בצורה מלאה, וזה נקרא פיקדון. ברגע שיש תג מחיר לפסולת, יהיה גם מי שידאג לאסוף אותה ולוודא שהיא מגיעה לאן שצריך.

במקומות רבים בעולם מבינים את הנושא ומדינות רבות מקדמות חוקי פיקדון. מנגד, בישראל, המשרד שאמור לדאוג לנושאי הסביבה מוצא עצמו דואג לאינטרסים של יצרני הפסולת. לא ברור למה השר זאב אלקין ממש מגן על יצרני המשקאות, שלא ייכנס לתוקפו חוק הפיקדון במלואו.

משנת 2001 קיים בישראל חוק פיקדון, אך באופן ייחודי רק לישראל - חוק הפיקדון חל רק על מכלי משקה קטנים, לא כולל בקבוקי 1.5 ליטר ומעלה. בשנת 2011 ניסה השר להגנת הסביבה דאז, גלעד ארדן, לקדם את החוק, אך מתוך כוונה להשיג הסכמה של יצרני המשקאות שיאמצו את "חוק האריזות", ארדן הסכים לתת ליצרני המשקאות שהות של 5 שנים להתארגן על איסוף וולונטרי על-ידי הציבור.

התנאי הוא שיש להגיע לאיסוף של לפחות 55% מכלל מכלי המשקה המיוצרים, ואם לא, יחול חוק הפיקדון באופן אוטומטי (בחוק יש מרווח של בין 47% ועד 55% שמאפשר לשר להחליט מתי יוחל הפיקדון).

תאגיד אל"ה, שמופעל על-ידי יצרני המשקאות, מדווח מדי שנה כי ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם באיסוף מכלי משקה. על-פי התאגיד, הציבור אוסף באמצעות המיחזוריות כ-60% ממכלי המשקה. הישג חסר תקדים לכאורה. בכל העולם, אפילו במדינות עם המודעות הסביבתית הגדולה ביותר לא מגיעים ל-30%; ופתאום, ארץ שלא מצטיינת במודעות סביבתית מגיעה להישגים מרשימים שכאלה? ברור שמשהו כאן לא הגיוני.

עם תום 5 השנים, שכר המשרד להגנת הסביבה את שירותיה של חברת ביקורת חיצונית, שתבדוק את נתוני תאגיד אל"ה. בביקורת נמצא כי תאגיד אל"ה אוסף לא יותר מ-44% מכלל מכלי המשקה, וחלק גדול מהם בכלל מחולץ מהפחים הירוקים ולא מגיע מהמיחזוריות, שמהן נאספים רק 22% מכלל מכלי המשקה המיוצרים.

זה אומר שהחוק צריך להיות מוחל מיד וללא כל שיקול-דעת. אך באורח פלא "המשרד להגנת יצרני המשקאות" סובב את הנתונים, והעלה אותם ל-51% רק כדי שניתן יהיה לדחות את החלת חוק הפיקדון.

בימים אלה הייתה אמורה הייתה ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשות ח"כ איתן כבל, לאשר או לא לאשר את החלטתו התמוהה של השר להגנת הסביבה. פיזור הכנסת טרף את הקלפים מבחינת לוחות הזמנים, אבל נקווה שההיגיון וערכי הדאגה לדורות הבאים לא יעצרו בשער הכניסה לבית הנבחרים וימשיכו להדריך אותנו בכנסת הבאה. 

הכותב הוא ראש תחום פסולת ומיחזור באט"ד