ארה"ב, בריטניה וצרפת: שלוש דמוקרטיות מחפשות עתיד

משבר הדמוקרטיה המערבית אינו צריך ראיות. היא מניבה שיעורים גוברים של אי אמון ושל סלידה מצד המצביעים. היא נופלת קורבן לא רק לטכסיסיהם של אויביה, אלא בעיקר לעליבותם של מנהיגיה: אוסף של קשיות עורף, של חוסר מיומנות ושל חירשות צלילים.

השבוע הזה בלבד מעניק לנו הזדמנות לצפות במשברים מערכתיים עצומי ממדים בשלוש מן הדמוקרטיות הליברליות הגדולות ביותר: ארה"ב, בריטניה וצרפת. התנהלותן מעוררת בהכרח את השאלה, לפחות מצד מבקריהן, אם מוסדות דמוקרטיים ותהליכים שאנחנו קוראים 'חוקתיים' מסוגלים לספק תוצאות. זו הנקודה ההיסטורית המסוכנת ביותר בשביל דמוקרטיות, מפני שהיא מקרבת את אזרחיהן אל השאלה אם יש מה להרוויח מוויתור על חירויות פוליטיות.

חלקים ניכרים של ממשלת ארה"ב סגורים כמעט ארבעה שבועות, מפני שהנשיא והאופוזיציה בקונגרס אינם מצליחים להסכים על נוסחה, שתאפשר את חידוש המימון לפעולות הממשלה. זו עכשיו התקופה הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה האמריקאית, שבה משרדים סגורים, ועובדים נשלחים הביתה או נדרשים לעבוד ללא תשלום.

הנשיא רוצה שהדמוקרטים בקונגרס ייתנו לו כסף להקים חומה לאורך הגבול הארוך עם מקסיקו, כדי למנוע הסתננות של מהגרים לא-חוקיים. למהגרים האלה הוא ותומכיו מייחסים חלק ניכר מן הפשיעה האלימה באמריקה. בשנתיים הראשונות של נשיאותו היה לרפובליקאים רוב סולידי בבית הנבחרים ובסנאט. אמנם הרוב בסנאט לא היה חסין מפני וטו דמוקרטי, אבל בבית הנבחרים לא היו עוררים על שליטת הנשיא ומפלגתו.

גירעון הפופולריות

משום מה טראמפ החליט לחכות עד שהרפובליקאים יאבדו את הרוב שלהם בבית הנבחרים, כדי להכריז מלחמה. מדוע היה עליו להביא את המשבר לשיא, דווקא כאשר נשקפו לו הסיכויים הקטנים ביותר לנצח?

תשובה אפשרית אחת היא שהוא רצה התנגשות חזיתית, כדי ללכד את שורות הימין, ולהכשיר את הקרקע לטונים של מערכת הבחירות לנשיאות ב-2020. אולי. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, הדמוקרטים אינם מתקשים עכשיו לתקוע טריז בגלגליו. הוא הכריז שהוא מוכן להשבית את הממשלה הפדרלית "חודשים, או שנים". אבל את החיווי הזה אפשר לייחס לסגנונו הלוחמני ועמוס ההגזמות.

אין כל ספק, שהשבתת הממשלה גובה מחיר פוליטי ניכר מן הנשיא. אפילו סקר הפופולריות של ארגון Rasmussen, בדרך כלל הנוח ביותר לרפובליקאים, הראה ביום שלישי האחרון, כי שיעור הפופולריות של טראמפ פחת ל-43%. הסקרים של מכון גאלופ ושל רשת סי.אן.אן, שאינם נוטים להחמיא לנשיא, הראו ביומיים האחרונים, כי הפופולריות שלו פחתה עד 37%.

אבל סקרים מראים גם אי-אמון עצום בקונגרס, ששתי המפלגות מתחלקות בשליטה על בתיו. שנאת קונגרס היא תופעה כרונית בדעת הקהל בארה"ב. אנחנו מדברים כאן על גירעון פופולריות של 43% עד 56%. אובדן האמון במוסדות הדמוקרטיים הוא הזמנה למארב פופוליסטי סמכותני, בעיקר מימין אבל גם משמאל.

"הרכבת הרועשת"

המבחן החמור ביותר של הדמוקרטיה הליברלית מתרחש השבוע בווסטמינסטר, מושב בית הנבחרים של בריטניה. היה קשה להאמין למראה התוצאות של הצבעת הפרלמנט שלשום על ההסכם המוצע לפרישה מסודרת מן האיחוד האירופי (ברקזיט). היא עומדת לצאת אל הפועל בעוד עשרה שבועות. 432 חברי פרלמנט הצביעו נגד תכנית הממשלה, רק 202 הצביעו בעדה. קריאת השתאות נפלטה מגרונותיהם של הנוכחים. זו הייתה התבוסה הגדולה ביותר שנחלה ממשלה בריטית כלשהי אי פעם.

אתמול (ד') הפרלמנט הבריטי הצביע על הצעת אי-אמון של האופוזיציה. הממשלה אמנם זכתה בה, בקושי ניכר, ברור שאבד לה הרוב הפרלמנטרי בשאלה החשובה ביותר על סדר היום.

ממשלות בריטיות התפטרו במרוצת ההיסטוריה על עניינים חשובים פחות ולאחר שספגו תבוסות מוחצות פחות. לא הפעם. ממשלה בדרך אל שום מקום מסרבת להתפטר, מפני שלפרלמנט ממילא אין מושג איך להחליף אותה, ולאן ללכת איתה או בלעדיה.

לשון אחר, המערכת הפוליטית הבריטית נקלעה למבוי סתום בעל ממדים היסטוריים. המערכת הפוליטית הנבחרת מתקשה למצוא פתרונות ולהניב תוצאות. מהלך העניינים הזה מזמין בהכרח ספקנות גוברת כלפי המוסדות הדמוקרטיים וכלפי המפלגות ההיסטוריות (זה קרוב למאה שנה שהשלטון מתחלף בין אותן שתי המפלגות). בריטניה נקרעת לגזרים, וידם של פוליטיקאים בינוניים קצרה מלהושיע.

נכדו של ווינסטון צ'רצ'יל, ניקולס סומס (Soames), צייץ השבוע שורות משיר שהיה חביב לפנים על סבו, והוא היה מצטט אותו כמטאפורה על מצב ענייניה של בריטניה בשנות ה-30. השיר מתחיל במילים Who is in charge of the clattering train?, "היש נהג לרכבת הרועשת?" הרושם אתמול בלונדון אמנם היה שאין נהג - וגם אין צ'רצ'יל. אולי גם אין צורך בצ'רצ'יל, מפני שלא מלחמת גוג ומגוג מתרגשת ובאה, אלא רק השלמת התהליך ההיסטורי של שקיעת בריטניה לממדיה הטבעיים.

"יותר גרוע מ-2008"

כך או כך, יציאה לא מוסדרת מאירופה עומדת להמיט מיתון ארוך וקשה על כלכלת בריטניה. הבנק המרכזי שלה הזהיר עוד בסוף השנה שעברה, כי יציאה כזאת תוריד את התמ"ג הבריטי ב-8%, ותעלה את האבטלה ל-7.5%, "יותר גרוע מ-2008".

מה יקרה לכלכלת ארה"ב אם השבתת הממשלה תימשך?

מועצת היועצים הכלכליים בבית הלבן פרסמה אתמול תחזית קודרת: כל שבוע של השבתה גורע 0.13% מן התוצר המקומי הגולמי. פירושו של דבר שחצי אחוז כבר אבד, כמעט רבע של הצמיחה הרבעונית החזויה. אם ההשבתה תימשך, נניח, עוד חודשיים, ארה"ב תרשום ירידה בתמ"ג, בפעם הראשונה זה חמש שנים.

אם המשבר הזה יגרום מיתון (שההגדרה המקובלת שלו היא שני רבעונים של התכווצות התמ"ג, או "צמיחה שלילית"), תתאמת כמעט כל דעה קדומה על פוליטיקה ועל דמוקרטיה. זו תהיה תוצאה חסרת שחר של משבר שלא היה צריך לפרוץ מלכתחילה.

בצרפת, הנשיא מקרון, שהתסיסה הפנימית נגד התנהלותו דחקה אותו אל הקיר, קרא השבוע לחודשיים של "ויכוח גדול" על עתיד צרפת, שיהיה "לא בחירות ולא משאל עם", אבל יעניק פורום לדיון ברפורמה של המוסדות הדמוקרטיים.

מה כל זה אומר, לא ברור; אבל מה שמשתמע מזה הוא שהפרלמנט הנבחר חדל לספק את הפורום הנדרש לדיון בתיקוני מסלול. מקרון הזהיר בימי השיא של מחאת "האפודים הצהובים", כי סכנה נשקפת ממנה לעצם קיומה של "הרפובליקה". עכשיו נראה שהוא עצמו מוכן להשתתף בהחלפתה, או לפחות בשיפוץ רדיקלי שלה. אין זה מן הנמנע שלשם נושבת הרוח בכל הדמוקרטיות התקועות באמצע הדרך - אל חשבון נפש ואל תיקוני מסלול. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny