דרמה בתחום נזקי הגוף: בית המשפט העליון ביטל הלכה בת 50 שנה

האם פיצויים שלהם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו מוקנים לנאמן לתיק פשיטת הרגל, כך שניתן להשתמש בהם לטובת נושיו - או שהפיצויים מהווים "זכות אישית" של פושט הרגל, שנותרים מחוץ לקופת הכינוס? בית המשפט העליון השיב השבוע לשאלה עקרונית זו וקבע כי הזכות להגיש תביעה בגין עוולה אשר גרמה נזק לכושר השתכרותו של פושט רגל (ולזכות בפירותיה) - מוקנית לנאמן. והמשמעות היא שחלק משמעותי מהפיצויים שקיבל פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו, יועברו לנושים.

בפסק הדין נקבע כי "אף אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד. במקרה כזה, מתוך כלל הפיצוי שיינתן לניזוק, רכיבי הפיצוי בגין 'זכויותיו האישיות' של פושט הרגל, אשר אינן מהוות 'נכס', כן ייוותרו בידיו, ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה - רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג', והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד".

על-פי ההלכה החדשה, יש להבחין בין ראשי הנזק השונים בתביעה בגין נזקי גוף של פושט רגל: פירות "ממוניים" של העוולה הנזיקית, כגון פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות והחזרי הוצאות, יועברו לקופת פשיטת הרגל; מנגד, פירות "אישיים" של העוולה, כגון פיצויים בגין כאב וסבל, יועברו במישרין לפושט הרגל. 

  עיקרי השינויים

החידוש: גם פיצויי נזיקין ישמשו לכיסוי החובות

יצוין כי קביעה חדשה זו של בית המשפט העליון מהווה ביטול של הלכה שהייתה בתוקף ב-50 השנה האחרונות ומכונה "הלכת ידידיה". במסגרת זו נקבע בעבר כי פיצויים בגין נזקי גוף שמקבל פושט הרגל אינם מהווים "נכס" כמשמעו בהוראת סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין, ולפיכך שייכים במלואם לפושט הרגל ואינם מוקנים לנאמן.

הלכה זו (ידידיה) יושמה לאורך השנים על-ידי בתי המשפט, אך בשנים האחרונות גברו הקולות המבקשים לבחון אם הגיעה העת לשנותה. כך גם ביקשו חלק מבעלי הדין שהגיעו לבית המשפט העליון, בהליך שהסתיים השבוע בביטול "הלכת ידידיה" שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון ב-1968 והייתה בתוקף עד השבוע.

הרקע לערעורים הם הכללים החלים בהליכי פשיטת רגל, שלפיהם לאחר שאדם הוכר כפושט רגל (החייב), כל נכסיו, רכושו וכספו של החייב מונחים על השולחן ועומדים לטובת סגירת חובותיו בפשיטת הרגל. פרט לסכום המוקצה למחייתו ולצרכיו הבסיסיים, כל רכושו וכספו של החייב "נזרקים" לכור ההיתוך של התיק.

עם זאת, עד עתה דבר אחד לא נכנס לחישוב של הנכסים והכספים של פושטי הרגל - הזכות לפיצויים ופיצויים מכוח תביעה נזיקית, שנקבע כי הם שייכים לפושט הרגל, ולא ישמשו לכיסוי חובותיו.

הנאמן והכנ"רית: לבחון "הלכת ידידיה" מחדש

את הדילמה הביאו אל בית המשפט נושים ונאמנים של שני פושטי רגל, שהיו זכאים לפיצויים בגין נזקי גוף. הראשון, רפאל ג'ינר, יליד 1957, נשוי ואב לחמישה. בעקבות קשיים כלכליים שנקלע אליהם, נותרו לג'ינר חובות רבים, שהובילו אותו בשנת 2006 ללשכת ההוצאה לפועל. בהמשך, בספטמבר 2011 היה ג'ינר מעורב בתאונת דרכים, שבעקבותיה ניהל תביעה נזיקית נגד שתי חברות ביטוח ונהג אוטובוס, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

בזמן שהתביעה התנהלה, פעלה אחת החברות שלה היה חייב כספים וביקשה להטיל עיקולים על זכויותיו בפיצויים העתידיים. הזמן חלף, וג'ינר הוכרז כפושט רגל. במקביל הוא הגיע לפשרה בתביעה הנזיקית, שלפיה זכה בפיצויים בהיקף של כ-45.5 אלף שקל. לבקשת ג'ינר, בית המשפט המחוזי ביטל את העיקולים שהוטלו על סכום הפיצוי, בנימוק שמדובר ב"זכות אישית" שלו, ולא בנכס שיש לחלקו לנושים (ברוח "הלכת ידידיה").

על כך ערערה לבית המשפט העליון החברה שלה היה ג'ינר חב כספים; וביקשה, באמצעות עו"ד אופק עיני ועו"ד יגאל עיני, לבטל את הלכת ידידיה.

פושט הרגל השני שעניינו הגיע לעליון הוא בני קוגן, יליד שנת 1964, גרוש ואב לשלושה. ביולי 2008 נפגע קוגן בתאונת דרכים, שבגינה ניהל תביעה נגד חברת ביטוח. בהמשך, ב-2015, הוא נקלע להליכי פשיטת רגל, כאשר לטענתו הסתבכותו הכלכלית אירעה כתוצאה מהידרדרות מצבו הרפואי עקב תאונת הדרכים.

קוגן הוכרז כפושט רגל, ונקבע כי חובותיו לנושים עומדים על כ-340 אלף שקל. בהמשך, ב-2016, נחתם הסכם פשרה בין קוגן לחברת הביטוח בתביעה הנזיקית שהגיש, שבמסגרתו זכה לפיצוי גלובלי בסך של כ-560 אלף שקל עבור נזקיו.

בהתאם להלכת ידידיה ביקש קוגן כי כספי הפיצויים יישארו בידיו בלבד, ולא יועברו לקופת הפירוק. הנאמנת בעניינו והכנ"רית התנגדו לבקשה וטענו כי קיימים טעמים טובים להבחנה בין עניין "ידידיה" לבין עניינו של קוגן; וכן ש"יש מקום לבחון את ההלכה מחדש".

אולם בשורה התחתונה, בשני המקרים קבע בית המשפט המחוזי כי הלכת ידידיה שרירה וקיימת חרף הקריאות לשנותה; ומשכך, יש להורות על העברת כספי הפיצויים לפושטי הרגל.

וכך הגיעה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון. במסגרת הערעור שהגישה כונסת הנכסים הרשמי (הכנ"ר), עו"ד סיגל יעקבי, באמצעות עו"ד איתי הס, נטען כי יש לבטל את "הלכת ידידיה", אשר יצרה קשיים והביאה לעתים לתוצאה בלתי מאוזנת, המדירה את כספי הפיצויים בגין נזקי גוף מידי הנושים; מנגד, לשכת עורכי הדין, שהצטרפה להליך, הציגה עמדה הפוכה - שלפיה אין מקום לשינוי "הלכת ידידיה", ואף אם היה מקום לעשות כן, יש להותיר את ההכרעה בנדון בידי המחוקק.

שופטת העליון יעל וילנר, בהסכמת השופטים נעם סולברג ויוסף אלרון, קיבלו את עמדת הכנ"רית והמערערים, וקבעו כי אכן הגיעה העת לבטל את "הלכת ידידיה". לדברי השופטת וילנר, "ב-50 השנה שחלפו מאז נקבעה הלכת ידידיה השתנה המצב המשפטי, הן בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות והן בישראל, באופן השומט במידת מה את הבסיס המשפטי לתחולתה של הלכת ידידיה במתכונתה הנוכחית היום".

וילנר ציינה כי הגדרתו של המושג "נכס" במשפט הישראלי השתנתה ב-50 השנה האחרונות והורחבה בענפי המשפט השונים, ובפרט בדיני הנזיקין. עוד נקבע כי השינוי המשפטי האמור, בגדרו הורחבה פרשנותו של המושג "נכס" בדיני הנזיקין, כך שיכלול אף את כושר ההשתכרות של הניזוק, "מערער באופן ממשי את הבסיס המשפטי שעליו נשענת הלכת ידידיה"; ופרשנות עדכנית של החוק מובילה למסקנה, שלפיה "עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל" - כלשון חוק הנזיקין - כוללת אף עוולות שגרמו נזק ממון לכושר השתכרותו של פושט הרגל.

בשורה התחתונה נקבע כי הפרשנות הנכונה של סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין היא כזו המקנה לנאמן את הזכות לתבוע (כספים שקיבל החייב) גם בגין עוולה שפגעה בכושר השתכרותו של פושט הרגל.

ההיגיון העומד מאחורי קביעת העליון הוא העובדה שפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו של ניזוק פושט רגל הוא למעשה תחליף למשכורתו; שלולא הפגיעה באיש הייתה, בדרך-כלל, מוקנית לנאמן בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל.

השופטת וילנר ציינה כי לא מצאה כל טעם להבחנה בין משכורתו הממשית של פושט הרגל לבין פיצוי נזיקי המשמש כחלף-משכורת לעניין הגשמת תכליותיו של הליך פשיטת הרגל. לדבריה, "למעשה, אני סבורה כי הבחנה כאמור, האפשרית בהתאם להלכת ידידיה, עלולה ליצור אפליה בין חייבים שונים ללא הצדקה, באופן המיטיב עם פושטי רגל אשר כושר השתכרותם ניזוק בשל עוולה, ביחס לפושטי רגל המשתכרים משכורת 'ממשית' ואשר נאלצים להעביר חלק ניכר ממנה לקופת הכינוס".

על בית המשפט לחלץ מסך הפיצוי לניזוק את הסכום המשקף את הפסדי השתכרותו

מטבע הדברים, ביטולה של הלכה שקיימת זה 50 שנה צפוי לעורר קשיים יישומיים ושאלות, בין היתר ביחס לסכום אשר יועבר בפועל לנאמן מתוך כספי הפיצויים. זאת, כאשר נקבע כי חלק מהסכום עדיין שייך לניזוק בלבד, וחלק אחר יועבר לקופת פשיטת הרגל (החלק שהוא הפסד ההשתכרות ואובדן כושר ההשתכרות).

שופטי העליון לא מתעלמים מהבעיות שעלולות להתעורר; ובשלהי פסק דינה מקדישה השופטת יעל וילנר פרק שלם ל"שאלות יישומיות ולקווים מנחים", ומציעה את המתווה האפשרי לפתרון.

השופטת מציינת, בין היתר, כי עלולות להתעורר בעיות בחילוץ רכיב הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד במקרים שבהם הפיצוי שנקבע הוא "גלובלי", או על דרך הפשרה. בדרך-כלל במקרים אלה לא מופיע פירוט של הערכת הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים, ובפרט - של רכיבי הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר והפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד.

כפתרון לכך מציינת וילנר כי מלכתחילה יש לשאוף לכך שכאשר ניזוק נמצא בהליכי פשיטת רגל, פסק הדין הנזיקי בעניינו - גם אם הוא ניתן על דרך הפשרה, או כולל הערכה גלובלית של גובה הפיצוי הכולל - יכלול הערכה מפורשת של רכיבי הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות.

לכן, על בית המשפט הדן בתביעה הנזיקית של פושט רגל, לבודד את רכיבי הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ופגיעה בכושר השתכרות לעתיד, ולציינם במפורש במסגרת פסק הדין. כמו כן, יש לציין, במידת האפשר, את בסיס השכר ושיעור הגריעה מהשכר, שהיוו בסיס לסכום הפיצוי שנפסק. זאת, על-מנת שניתן יהיה לחלץ את סכום הפיצוי הרלוונטי לתקופת הליך פשיטת הרגל.

וילנר מוסיפה כי על בית המשפט הדן בתיק פשיטת הרגל, אשר בדרך-כלל יידרש לאשר מראש את הגשת התביעה הנזיקית על-ידי החייב או הנאמן, לציין בהחלטתו כי על פסק הדין הנזיקי לכלול הערכה של גובה הפיצוי בגין ראשי הנזק האמורים. עוד מורה וילנר כי בית המשפט של פשיטת הרגל לא יאשר פשרה בתיק הנזיקי, שלא תכלול הערכה של ראשי הנזק האמורים.

וילנר מוסיפה כי אם כל זה לא קורה, אז על בית המשפט הדן בתיק פשיטת הרגל לחלץ מתוך סכום הפיצוי הכולל שנפסק לטובת הניזוק פושט הרגל את סכום הפיצוי המשקף את גובה הפסדי ההשתכרות. זאת, על-פי נוסחאות שמציגה השופטת בהתייחס לתקופת ההפסד כולה (עבר+עתיד), תוך התחשבות בסכום הכולל שנפסק, ובהתחשב בפרמטרים הרלוונטיים, כגון גיל הניזוק, בסיס שכרו ערב האירוע הנזיקי ולאחריו, שיעור אחוזי הנכות הצמיתה, שיעור הנכות התפקודית, הפסדי שכר בפועל, גיל תוחלת עבודה ועוד.