האג'נדה מאחורי הסטטיסטיקות של המדינה

רובנו מצפים שניתוחים סטטיסטיים ופרשנויות מבית היוצר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בנק ישראל, הביטוח הלאומי ומשרד האוצר יהיו הוגנים בפרשנותם ומדויקים בנתוניהם.

גופים כמו עמותות ששמו להן מטרה להילחם בעוני או בתאונות דרכים מפרסמים גם הם נתונים. למשל, ישנם פרסומים לפיהם מצב התאונות בכבישים הוא איום ונורא, על אף שמספר ההרוגים בתאונות בישראל הוא מזה כמה שנים מהנמוכים בעולם ומספר התאונות ירד בשיעור דרמטי של 60% תוך 20 שנה. כמו כן ישנם פרסומים שונים על עוני, שמתעלמים מכך שיש שיפור מתמיד בכל מדדי העוני וצמצום הפערים בישראל.

קיימת הטיה בסיסית בכל ארגון שמוקם על מנת לפתור משהו. הפתרון מצריך קבלת תקציבים ותרומות, אך כאשר הבעיה שעבורה הוקם נפתרת, הארגון נותר חסר תעסוקה ואמור להתחסל. לכן כל ארגון כזה מצוי באופן הכי בסיסי בניגודי אינטרסים חריפים, כי היה וישיג את מטרתו יחוסל ולכן ימשיך לזעוק שבעיה כזו קיימת, גם בעת שהמצב האמיתי השתפר פלאים.

על הטייתם של דו"חות המפורסמים ע"י עמותות כאלו ואחרות, שעושות עבודת קודש, ניתן לסלוח, אך מה לגבי פרסומי המוסדות האמונים על אובייקטיביות ושאינם נזקקים לתרומות כי הם מוסדות של המדינה?

הופתעתי מאד לגלות הטיה כזו בפרסום של הלמ"ס מיולי 2016 בדו"ח שנקרא בלשון חופשית "בריחת מוחות מישראל". כותבי הדו"ח ספרו רק את האקדמאים הישראלים שקיבלו תארים בישראל ועזבו לחו"ל, אך "שכחו" לספור את כל העולים החדשים שהגיעו לישראל עם תארים אקדמאיים ממוסדות בחו"ל.

הלמ"ס גם ממשיך וחוקר את "מדד פריון העבודה". בכירים בלמ"ס הסכימו איתי בעבר, שהאירופים מודדים את המדד הזה אחרת, ולו היינו מודדים כמותם - מדד פריון העבודה בישראל היה מזנק ב-11% והיינו מגיעים קרוב לממוצע של ה-OECD. אבל אז, איזה פרנסה היתה לכל "הפרשנים" שזועקים על פריון העבודה בישראל?

חשבתם פעם מדוע למשל פריון העבודה בנסיכויות הנפט כל-כך גבוה? רמז: זה לא הסטארט-אפים שלהם, אלא משהו שהם שואבים ממעמקי האדמה. האם ידעתם שפריון העבודה של היוונים והיפנים כמעט זהה? מישהו באמת מעלה על דעתו שהיוונים חרוצים כמו היפנים?

פריון העבודה הוא אחד המדדים הכי פחות אמינים שבנמצא, אבל למה להרוס?

מתמיה אם לא מעבר לכך שגוף ממשלתי מוציא בכלל פרסום כזה. אך למה לתמוה? גם המוסד לביטוח לאומי עושה אותו דבר. ד"ר מיכאל שראל מפורום קהלת, היפנה פעמים רבות את תשומת לב המוסד לביטוח לאומי לגבי פרסום שלהם בנוגע לממדי העוני. שראל כותב ממש בימים אלו: "תמונת מצב זו אינה תואמת את המציאות. המצב טוב בהרבה.... הם (הביטוח הלאומי, א.ר.) היו מגלים שמשפחות עם עד שלושה ילדים (חד-הוריות ודו-הוריות), שבהן ההורים עובדים במשרה מלאה, חיות כולן מעל קו העוני. כותבי הדו"ח מתעלמים לחלוטין מההכנסות הנוספות של משפחות אלה בניתוח המוצג".

בפרסום במקרה הזה, הביטוח הלאומי מנסה להעצים תופעה נדירה יחסית - שבה שני בני הזוג עובדים ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. או אולי הביטוח הלאומי עושה זאת בכוונה, כדי לשמר לעצמו תקציבים?

גם מי שקורא את דוחות בנק ישראל בשנים האחרונות היה עלול לחשוב שחובות המדינה הן אחת הבעיות הכלכליות האקוטיות. לבנק ישראל ידוע שבפועל מצבה של ישראל במדד זה השתפר פלאים, והיא אחת המדינות הבודדות ב-OECD ששוחה נגד הזרם ומצליחה באופן עקבי להקטין את חובותיה. אז האם גם לבנק ישראל יש אג'נדה?

לאחרונה התברר שגם למשרד האוצר יש אג'נדה והיא להתיישר על פי דרישת אדוניו, שר האוצר משה כחלון ולהבטיח שהגירעון הממשלתי יהיה בגבולות הנדרש, 2.9% מהתוצר. לפחות עד אחרי המבול (הבחירות). צריך לשם כך חשבונאות יצירתית. זה כבר אפילו מעבר לאג'נדה.

הכותב הוא יו"ר חיסונים פיננסים ומחבר משותף של הספר "ישראל סיפור הצלחה"