ארט-דיקטטור: מה הופך את דונלד טראמפ לדמות שאמנים כל-כך שמחים ללעוג לה?

בקשות של נשיאים לקשט את מעונם ביצירות אמנות מפורסמות הן דבר שבשגרה בארה"ב. ברק אובמה, למשל, תלה שני ציורים של הצייר האמריקאי אדוארד הופר, שאותם קיבל בהשאלה ממוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית. דונלד טראמפ ורעייתו מלניה ביקשו לשאול את הציור "נוף עם שלג" של וינסנט ואן גוך משנת 1888 כדי לתלות אותו בבית הלבן. אלא שבניגוד לנשיאים קודמים, בספטמבר 2017 נשלח לאוצר הבית הלבן מייל מאוצרת הגוגנהיים בניו-יורק, ננסי ספקטור, ובו סירוב לבקשה.

פרויקט מיוחד: שנתיים לטראמפ

● כך טראמפ שיבש לחלוטין את המפה הפוליטית גם באירופה

● גם כשרק 30% מהאמריקאים תומכים בו, דונלד טראמפ מסרב להיות נורמלי - ולא במקרה

● חדשות רעות: עלייתו ונפילתו של נשיא פוקס ניוז רוג'ר איילס

● לאייר את ההתנגדות לטראמפ: ראיון עם האמן אדל רודריגז 

כתחליף, הציעה ספקטור לזוג טראמפ לשאול את העבודה "אמריקה": אסלה עשויה 18 קראט זהב טהור של האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, שהוצגה בשירותים הציבוריים של המוזיאון וכ-100 אלף מבקרים אף עשו בה את צורכיהם. "היצירה יכולה להתאים", כתבה ספקטור בינואר אשתקד. היא הוסיפה, כי "זו כמובן עבודה יקרת ערך ומעט שבירה, אבל נספק את כל הוראות ההתקנה והתחזוקה שלה. האמן מוכן להציע לנשיא את יצירתו להשאלה לטווח ארוך".

בלתי אפשרי להתעלם מהסרקסטיות והתעוזה בתשובתה של ספקטור לבקשתו של טראמפ, ואכן, מערכת היחסים של טראמפ עם עולם האמנות התחילה ברגל שמאל. עוד ביום השבעתו התארגנה יוזמה למחאה בעולם האמנות האמריקאי שבה השתתפו אמנים, מוזיאונים וגלריות ששבתו כמחאה על בחירתו. משם הוצף העולם החזותי במחוות גרפיות ביקורתיות ובוטות של דמותו של טראמפ, בעיקר על-ידי מאיירים (אובמה, לשם השוואה, זכה להרבה איורים שמשווים אותו לישו).

סקירת השנתיים שחלפו בסצנה האמנותית מלמדת שדמותו של טראמפ כל-כך עסיסית, שהאפשרויות להתייחסות אליו בלתי נגמרות. כך למשל, קולקטיב האמנים Indecline שאחראי על הצבת הפסלים "לקיסר אין ביצים" - שמציגים את דמותו של טראמפ עם כרס גדולה ואיבר מין קטן. אלה הוצבו ברחבי ארה"ב עוד בתקופת הקמפיין לנשיאות של טראמפ בשנת 2016 וזכו לסיקור בינלאומי. באפריל האחרון שכרה הקבוצה חדר במלון טראמפ אינטרנשיונל בניו-יורק והפכה את אחת הסוויטות היוקרתיות למיצג אמנותי בן 24 שעות שבמהלכו שחקן בתחפושת של טראמפ ישב כלוא בכלוב עם עכברושים חיים כשהחדר הפך מסוויטה מפוארת לבית כלא מטונף. החודש עשתה הקבוצה פעולה אמנותית נוספת כשהציבה שלטי חוצות שבהם נכתב "אנחנו גורמים לילדים להיעלם", כשהיא מתייחסת למדיניות ההגירה של טראמפ. 

 פסל של קולקטיב Indecline/ צילום: shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב

החיבור בין טראמפ לעולם האמנות משרת גם את הסאטיריקנים. תוכנית הסאטירה "דיילי שואו" הקימה מוזיאון נודד שמוקדש לציוציו של הנשיא ומכונה "מוזיאון הטוויטר הנשיאותי של טראמפ". המוזיאון הנודד ביקר בניו-יורק, בשיקגו, בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס. הקהל יכול להתרשם מציוצים ממוסגרים של הנשיא כאילו היו יצירות אמנות, חלקם עם שגיאות הכתיב כפי שנכתבו במקור.

 תערוכת ציוצי טראמפ/ צילום: רויטרס Mario Anzuon

המשולש סאטירה־מחאה־אמנות בא לידי ביטוי באופן מובהק ביולי האחרון בלונדון, אז בלון הליום אחד התפרסם בן-לילה ואף קיבל ערך בוויקיפדיה. זה הבייבי טראמפ - מיצג מחאה של קבוצת אמנים אקטיביסטים בריטים שמכנים עצמם "השמרטפים של טראמפ" שהפריחו לשמי לונדון, בעת ביקורו של הנשיא בממלכה, בלון בצורה של תינוק מגודל בגובה שישה מטרים בדמותו של טראמפ. בייבי טראמפ לובש חיתול עם סיכת ביטחון ובידו סמארטפון מוכן לציוץ.

מאז, הם זכו לחשיפה משמעותית בכלי התקשורת ופתחו קמפיין מימון המונים בסיוע של אמנים אקטיביסטים מניו-ג'רזי שמאפשרים לבייבי טראמפ לנדוד ברחבי העולם ולהגיע למקומות שאליהם מגיע טראמפ בביקורו - בנובמבר האחרון נצפה בייבי טראמפ בצרפת ובארגנטינה.

גם הממסד האמנותי הבריטי לא נשאר אדיש לבייבי טראמפ, ועל-פי פרסום ב"ניו-יורק טיימס", המוזיאון הבריטי והמוזיאון של לונדון מעוניינים לצרף לאוסף שלהם את הבלון, שהפך לדימוי אייקוני שמגדיר את כהונת טראמפ וסמל למחאה מבריקה.

חלומו של כל קריקטוריסט

הביטוי הגרפי המשמעותי ביותר - שכמעט מתפוצץ מרוב עושר - הוא הקריקטורות העיתונאיות והאיורים הפוליטיים, שם דמותו של טראמפ נמצאת בכל מקום. מי שנחשב למאייר הפוליטי המוביל בעידן טראמפ הוא האמן אדל רודריגז, אזרח קובני שהגיע לארה"ב כפליט בשנת 1980 והתאזרח בה. העבודות שלו מתפרסמות בשערים של "טיים", "דר שפיגל" ומגזינים אחרים, ומעוררים פעם אחר פעם סערה. רודריגז אף הפך למרואיין מבוקש בשל הסגנון והפרשנות החריפה שהוא מציע.

 איור של טים אובריין למגזין טיים

גם בישראל מגיבים לטראמפ בעיקר אמנים מזוהים פוליטית וכאלה שעוסקים בעיתונות. כך למשל בעבודה חדשה של מעצב הכרזות יוסי למל בשם "פייק ניוז" (מונח שהפך מזוהה יותר מכול עם טראמפ שאף מחלק "פרסי" פייק ניוז לאמצעי תקשורת), שבה נראית הציפור של טוויטר עם אף של פינוקיו.

"טראמפ הוא אוכל בשביל עולם העיצוב כי הוא בלתי צפוי, הוא כל הזמן מפתיע ובדרך-כלל לרעה. כמובן שיש גם פרטים קלאסיים בדמות שלו, כמו השיער שלו שהפך לאייקון עם חיים משל עצמו", מסביר למל, "הוא ההיפך הגמור מפוליטיקאי אפור. הכול אצלו אקסצנטרי: יש שם כסף, מין, התנהגות ברוטלית ופה ענק שמשתלח. הוא אבסורדי, סוריאליסטי, הוא דמות מדיקטטורה ולא מדמוקרטיה ובדמות שלו יש חציית קווים מוחלטת, אין גבולות - האמנות אוהבת את זה".

ובכל זאת, גם בתוך התחושה הכללית שאין גבולות, יש קריקטוריסטים פוליטיים שמשלמים מחיר. בסוף דצמבר דווח בגרדיאן הבריטי כי צייר הקריקטורות רוב רוג'רס פוטר מהעיתון "פיטסבורג פוסט גזט" לאחר 25 שנות עבודה, וזאת לאחר פרסום שש קריקטורות המבקרות את טראמפ. בקריקטורה האחרונה של רוג'רס שפורסמה לאחר פיטוריו, נראה טראמפ כשהוא לוחץ את ידו של מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און, ואומר לו: "אתה כל-כך מוכשר, והאזרחים שלך כל-כך אוהבים אותך, תראה איך הם מחייכים!", בעוד קים עומד על הר של גולגולות.

"הם התחילו לטעון שהקריקטורות שלי כועסות מדי ושאני אובססיבי לטראמפ", אמר האמן לאחר פיטוריו. איורים שלו משתתפים בתערוכה שנפתחה בגלריית בית הספר לתיאטרון חזותי בניו-יורק (SVA) בסוף 2018 ובה אמנות פוליטית מעידן טראמפ.

המאייר אבי כ"ץ, שאייר עבור הג'רוזלם פוסט במשך שנים עד שפוטר השנה בעקבות קריקטורה שמציגה את נתניהו וחברי מפלגתו בפרפראזה לסצנה מ"חוות החיות", אומר שגם אם לפעמים העיתונות המסורתית מגבילה את חופש הביטוי, אין לכך השפעה גדולה בימינו. "בעיתונות המיינסטרים, קריקטוריסט פוליטי צריך לעבור את הביקורת של העורך שלו. במקרה המיוחד שלי, זה לא עבד כמו שתמיד זה עובד - פתאום יום בהיר אחד מישהו התעצבן על קריקטורה שלי והחליטו להוריד הוראה לעורך שלי לפטר אותי", הוא אומר. "באמריקה, בדרך-כלל הקריקטוריסטים יכולים לבקר את טראמפ בלי הגבלות. ובכל מקרה, היום יש לנו את האינטרנט ויש לנו יכולת לצייר ולהגיד מה שאנחנו רוצים גם אם אין מי שמשלם".

"טראמפ רצה להית נשיא והוא עומד כמטרה לגיטימית לכל הקריקטוריסטים והמאיירים שתפקידם להיות לעומתיים. אין לו הגנה, זוהי דמוקרטיה. ואכן, אני לא חושב שיש בהיסטוריה נשיא שהוצג בצורות נלעגות כמו טראמפ", אומר פרופ' מישל קישקה, קריקטוריסט ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שמתייחס גם למאפיינים של הדמות: "הוא מנהיג עם הלימה מוחלטת בין החזות שלו לבין המהות שלו. השפה שלו בוטה, הוא כותב כמו אחרון הטוקבקיסטים וכשהוא נואם, שפת הגוף שלו מסגירה אישיות תוקפנית וגסה. תנועות הפה שלו, תנועות היד, טון הדיבור שמנסה להשתלט על עצמו כדי שלא ייצא לו השד - כל הפרצות האלה מקלות על הקריקטוריסטים. גם הנושאים שהוא שם על סדר היום, כמו המדיניות של החומה עם מקסיקו והיחס למהגרים, מזמנים אליו את החצים. מצד שני, הוא מפנה חצי רעל לאמצעי התקשורת".

אורן ורמוס, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, מתייחס לדמותו גם ביחס לפוליטיקאים מבית: "מבחינה ויזואלית, טראמפ הוא מעדן גרפי, הוא לואי דה פינס פוליטי עם שלל הבעות ועוויות שהוא מפזר ללא עכבות. למרבה הצער העיצובי, אין לו מתחרים, לא בארץ ולא בעולם. רוב הפוליטיקאים שומרים על הבעה מאופקת וייצוגית. כדי להתריס נגד אובמה או פוטין, לפיד או איילת שקד - היפים והצוננים - המעצב צריך לייצר דימוי יש מאין. טראמפ, לעומת זאת, עושה את העבודה בשבילך. רק תבחר את התמונה הנכונה, וכל המוסיף גורע.

"נקודת אור כמעט יחידה, פה אצלנו, היא נתניהו. למרות המיומנות הגבוהה שלו במשחק מול מצלמה, לפעמים מתפלקות לו תמונות אקספרסיביות לא מחמיאות שאפשר להצמיד להן אמירה נגטיבית. אחריו - אם כי בפיגור ניכר - מירי רגב, שבדרך-כלל שופעת חיוכים פוטוגניים להכעיס, אבל לפעמים העליצות שלה בכל זאת מנפקת ויז'ואל אקספרסיבי. באופן כללי, הפוליטיקאים שלנו, מסמוטריץ׳ עד זנדברג, פשוט יפים מדי".

חומות המוזיאונים

בתוך כותלי המוזיאונים, דמותו המפורשת של טראמפ הרבה פחות נוכחת. יונתן אמיר, עורך-שותף של כתב העת לאמנות "ערב רב", מסביר כי הסיבה העיקרית היא זמן התגובה האיטי של עולם האמנות הממוסד. "טראמפ דומיננטי בתחום האיורים הפוליטיים ושערי המגזינים ולא בתערוכות במוזיאונים, כי אלה תחומים שהאופי שלהם הוא להגיב במהירות לאירועים אקטואליים", הוא אומר. "תערוכות במוזיאונים הן פרויקטים שקצב העשייה שלהם איטי יותר, לעתים הן מתוכננות שנים מראש, וגם אופי התגובה שונה מהתגובה המיידית".

תשובה נוספת היא שהאמנות העכשווית לא עוסקת בפוליטיקה, וכשהיא כן, היא עסוקה באטמוספירה הפוליטית ופחות במנהיגים. לפי אמיר, "עולם האמנות יעסוק במושגים ‘טראמפיים' כמו מה זאת אמת, דאטה, פייק ניוז, עולם של ריבוי ערוצים, כוח גדול. הרי אנחנו לא באמת יודעים מי זה טראמפ - הוא בעצמו דימוי מאוד חזק, דמות אנרכיסטית, גרוטסקית וראוותנית. קשה להתעמת איתו בפסים האלה מלכתחילה. לכן האמנות תוהה על המצב שאנחנו נמצאים בו ועל המושגים שדרכם אנחנו מבינים את העולם, ופחות קובעת עמדה בסגנון נחוש וחדור שליחות כמו שאנחנו מכירים מהעידן של האמנות המודרניסטית. רואים אמנות בנושאים כמו הפליטים או החומה עם מקסיקו (בימים אלו מוצגת בגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב תערוכה שעוסקת בקווי הגנה, ובין היתר, גם בחומה שטראמפ מקדם בגבול מקסיקו), הגירה, שנאה או אלימות, אבל לא אמנות שעוסקת בדימוי של טראמפ עצמו".

הצייר יאיר גרבוז מציע זווית נוספת, שלפיה הפעולות שנוקט עולם האמנות בעניין טראמפ אינן אמנותיות מלכתחילה. "השבתה של מוסדות אמנות ביום ההשבעה של טראמפ היא מהלך אזרחי חשוב, אבל מהלכים כאלה אינם אמנותיים", הוא אומר. "אני בעד שאמנים יגיבו, אבל כשאני מחזיק שלט ביד בהפגנה, זאת לא פעולה אמנותית. אני לא רואה בשטח, בתערוכות ובמוזיאונים, אמנות פלסטית שמתייחסת לטראמפ או תגובה אמנותית ראויה לטראמפ. אולי האמנים מפחדים להידבק בשטחיות ובטיפשות שטראמפ מייצג. בכל מקרה, האמנות היא לא עיתונות ולא סינכרונית לפוליטיקה. היא לא צריכה להגיד כל יום מה היה בחדשות ומה דעתה על כך אם אין לה משהו עמוק להגיד בנושא".