המצב הכלכלי נהדר, האבטלה בשפל, אבל לאמריקאים מתחיל להימאס מטראמפ; איך זה יכול להיות?

ערב יום השנה השני לנשיאות דונלד טראמפ, סקר דעת קהל (משותף לרדיו הציבורי ולטלוויזיה הציבורית בארה"ב) הראה כי רק 30% מן המרואיינים מתכוונים "חד משמעית" להצביע בעדו לתקופת כהונה נוספת; 13% אינם בטוחים; 57% מתכוונים "חד משמעית" להצביע נגדו.

הבחירות לנשיאות יהיו רק בעוד 20 חודש ויותר, ואין צריך לומר שהעולם עדיין יכול להתהפך, ואל-נכון הוא עוד יתהפך, ויחזור ויתהפך. שטות תהיה להעריך את סיכויי טראמפ על יסוד נתוני אמצע ינואר 2019. שנתיים לפני שחזר ונבחר ברוב היסטורי (61%), רונלד רייגן רשם פופולריות של 41%, הנמוכה ביותר בתולדות נשיאותו. קצת יותר משנתיים לפני שחזר ונבחר בקלות, ביל קלינטון נהנה מפופולריות של 39%. שנה אחת לפני שחזר ונבחר בהפרש לא גדול, ברק אובמה גלש ל-42%.

פרויקט מיוחד: שנתיים לטראמפ

● כך טראמפ שיבש לחלוטין את המפה הפוליטית גם באירופה

● חדשות רעות: עלייתו ונפילתו של נשיא פוקס ניוז רוג'ר איילס

● לאייר את ההתנגדות לטראמפ: ראיון עם האמן אדל רודריגז 

● ארט-דיקטטור: שלטון טראמפ הוליד גל של אמנות פוליטית

נשיאים חזרו ונבחרו אפוא גם לאחר שפיגרו בהפרשים גדולים. אף על פי כן, הנתון הזה, 30%, עוצר נשימה. רייגן דימם בקיץ 1982, כאשר כלכלת ארה"ב עמדה בעיצומו של המיתון החריף ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, האבטלה עמדה כמעט על 11%, והרבית קצרת המועד עמדה על 13%. אובמה היה שקוע בבוץ בימי השיא של משבר הסאב-פראיים, שאומנם לא היה מעשה-ידיו.

דונלד טראמפ, לעומת זאת, תובע אשראי על אחד מזמני הגאות המרשימים ביותר של זמננו. האבטלה ירדה אל מתחת ל-4%, שיעור היסטורי; אמון הצרכן וממילא גם צריכתו גבוהים עכשיו ממה שהיו זה עשר שנים ויותר; הבורסה אומנם לא עשתה חיל בשנה שעברה, אבל חזרה והתאוששה באמצע ינואר לרגל התמעטות החששות מפני האטת הצמיחה.

בקצרה, קלישאת הקלישאות, "זו הכלכלה, טמבל", הייתה מחייבת את מניותיו של טראמפ להיות סמוכות לשיאן, לא סמוכות לשפלן. כמעט כל מה שאנחנו יודעים על הפוליטיקה האמריקאית מראה זיקה הדוקה בין המצב הכלכלי למצב הפוליטי. אבל הנשיא הטוען לזכות אבות על גאות כלכלית הוא עכשיו הבלתי פופולרי ביותר זה שנים.

מה שהורג אותו זה חוסר המשמעת. לא היה איש ממושמע פחות בבית הלבן אולי מאז ומעולם, או לפחות מזמן מלחמת האזרחים. הכלל המפורסם ביותר של התנהלות פוליטית באמריקה הוא "שימרו אמונים למסר". זאת אומרת, תוכנית פוליטית מדוקדקת צריכה להדריך את הנשיא, יעדיה צריכים להיות ספורים ומוגדרים, והכול צריך להיות מכוון להשגתם, כולל הרטוריקה הפומבית.

לא הוא. הוא יורה מן המותן. הוא מאלתר. הוא נענה לאינסטינקטים של עצמו, מפני שזה מה שעשה מאז ומעולם. הלוא האינסטינקטים של עצמו הנחילו לו את הנשיאות, נגד הציפייה הכללית. זה עבד כאשר פיקד על יחידת קומנדו של איש אחד. זה לא עובד כאשר צריך להזיז צבאות שלמים. הוא האיש המצליח לחזור ולהסיח את הדעת מהישגיו ומניצחונותיו. הוא משנה את הנושא, דווקא כאשר הוא צריך להשתדל להתביית על הנושא כמו קרן לייזר.

ראינו אותו במלוא חולשתו בזמן מערכת הבחירות של אמצע הקדנציה, בנובמבר שעבר, כאשר הרוב של מפלגתו בקונגרס היה תלוי על בלימה. במקום לדבר על הכלכלה הוא דיבר על מהגרים לא חוקיים. הם אומנם עניינו את הגרעין הקשה של תומכיו, אבל לא את פלח האוכלוסייה שתמיכתו הייתה נחוצה כדי למנוע תבוסה רפובליקאית. הוא העדיף את המגע הבלתי אמצעי עם חסידיו, בעצרות ענק בהיכלי ספורט ובשדות תעופה. אבל הוא סירב לעשות חשבון פשוט: הגרעין הקשה כשלעצמו אינו מספיק לניצחון בבחירות הכלליות.

כפי שכתב בשבוע שעבר ג’ורג’ וויל, מוותיקי הפרשנים הפוליטיים באמריקה, איש ימין משכבר הימים: "נאמנותם היצוקה בברזל של תומכיו מרשימה ממש כמו השתמטותו מלהגדיל את מספריהם". זה בדיוק נמרץ הקושי שלו: הוא לא הצליח לעבור ממצב צבירה של תחרות אלקטורלית אל מצב צבירה של ניהול ושל משילה.

המשבר המיותר ביותר

במלאת שנתיים לנשיאותו, ביום א’ השבוע, רוב עובדי הממשלה הפדרלית, בערך 800 אלף איש, לא קיבלו שכר זה חודש. רוב שירותי הממשלה היו מושבתים. חישוב אחד מראה שאם ההשבתה תימשך עד חודש מארס, הרבעון הראשון של השנה יסתיים במה שמכנים "צמיחה שלילית". כל זה הוא מעשה-ידיו של הנשיא, שנבהל מן התוצאות האפשריות של ויתור על בניית "החומה" בגבול מקסיקו, כדי לבלום זרם אדיר של מהגרים לא חוקיים. היש זרם כזה? הסטטיסטיקה מוכיחה את ההיפך: שמספר הלא-חוקיים עומד בסימן ירידה.

אל נכון, המשבר הזה ידורג יום אחד כאחד המיותרים ביותר בתולדות אמריקה. השאלה היא אם הוא גם ייחשב לנקודת אל-חזור בתולדות נשיאותו של טראמפ: צומת הדרכים הגורלי, שבו פנה טראמפ אל המסלול שיוליך אותו בהכרח אל התהום.

בדמוקרטיה פרלמנטרית יש בדרך כלל יתרון נתון לבעלי ניסיון. רק לעיתים רחוקות אדם נעשה ראש הממשלה ללא שום ניסיון מיניסטריאלי או לפחות פרלמנטרי. אין כוכבי שביט בפוליטיקה של בריטניה, או של גרמניה, או של שוודיה (אם כי נצחיותו של הכלל הזה הועמדה בספק בשנים האחרונות באיטליה למשל). הנשיאות האמריקאית מתפתה ביתר קלות לכוכבי שביט. אבל היא מעולם לא התפתתה לבן-דמותו של טראמפ. ניצחונו ב-2016 (אף כי קיבל שלושה מיליון קולות פחות מיריבתו) טרף את כל הקלפים, ונשקף ממנו פוטנציאל של שינוי מבני.

השנתיים האחרונות היו עתירות-הפתעות, והריסת הסדר הקיים אומנם חזרה ובצבצה. אבל בעוכרי הפרויקט הנועז עמד ליקוי התנהגות. העיניים חזרו והוסחו ממה שהאמריקאים קוראים "הפרס", והסיבה הלא מעמיקה הייתה שהנשיא סובל עד ייאוש מהפרעת קשב וריכוז (לא אבחנה רפואית).

דונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיא מפני שסירב להתנרמל. אבל עכשיו סירובו להתנרמל, או אולי חוסר יכולתו, עומד בעוכריו. זה הפרדוקס וזו הטרגדיה של נשיאותו.