כך טראמפ שיבש לחלוטין את המפה הפוליטית גם באירופה

מתישהו בשנים האחרונות, כשנחשפתי לז’רגון העכשווי של סצנת ההייטק הבינלאומית, הופתעתי לגלות שהמילה "Disruption" ("שיבוש") הפכה למשהו חיובי. טכנולוגיה משבשת הפכה להיות מה שמשקיעים חיפשו, חדשנות משבשת הייתה מה שיזמים - לא משנה מאיפה הם בעולם - הבטיחו. ואני נאבקתי להבין איך שם עצם שלמדתי שהוא שלילי, משהו שחשבתי שקשור לתלמידים מופרעים או לעולם ה"אל תפריע לי ואני לא אפריע לך", הפך להיות חלק מכל פיץ’ מעלית טיפוסי.

פרויקט מיוחד: שנתיים לטראמפ

● גם כשרק 30% מהאמריקאים תומכים בו, דונלד טראמפ מסרב להיות נורמלי - ולא במקרה

● חדשות רעות: עלייתו ונפילתו של נשיא פוקס ניוז רוג'ר איילס

● ארט-דיקטטור: שלטון טראמפ הוליד גל של אמנות פוליטית

● לאייר את ההתנגדות לטראמפ: ראיון עם האמן אדל רודריגז 

למילים יש הרבה כוח בתעשיית ההייטק. לפעמים הן כל מה שדרוש כדי לגייס מיליונים. הסיבה ש-Disruption הפכה מהפרעה להבטחה הייתה הפוטנציאל הכספי הטמון בטכנולוגיות משבשות. ככל שההפרעה גדולה יותר, ככל שהסדר הקיים מתמוטט חזק ומהר יותר כתוצאה ממנה, כך השוק הפוטנציאלי גדול יותר, המתחרים רדומים יותר, הרווחים הפוטנציאליים גדולים יותר. טוויטר, אובר, בנקאות דיגיטלית - השיבוש היה שווה פתאום הרבה כסף - אז הוא נהיה חיובי. הכוח של הטכנולוגיה הוא עצום. זאת הייתה ועודנה רוח התקופה, שנושבת חזק מעמק הסיליקון.

ואז הגיע דונלד טראמפ. הוא התאים כמו כפפה לצייטגייסט של העידן הדיגיטלי. הוא היה מי ששובר מוסכמות של עשורים, אומר את הבלתי-אפשרי, עושה את הבלתי-ייאמן - ומנצח. בוויקיפדיה (בעצמה דוגמה לשיבוש שגזר כליה על תעשייה שלמה) מוגדר המונח "חדשנות משבשת" כ"חדשנות אשר מובילה ליצירת שוק חדש ובמשך הזמן גורמת לשיבוש של השוק הקיים (המסורתי) עד להפיכת הקטגוריה החדשה לדומיננטית, תוך דחיקתה והחלפתה של הקטגוריה המסורתית".

מהו טראמפ אם לא דמות ציבורית שצמחה בעולם הריאליטי והתקשורת, ששוכללה על-ידי עשורים של הופעות ציבוריות ורייטינג, ואז קפצה והשתלטה על המרחב הפוליטי? הטכנולוגיה איפשרה זאת, המצביעים הם גם צופי הטלוויזיה, והנה כוכב ריאליטי פופוליסט הופך לנשיא ארה"ב. טרמאפ הוא המשבש הגדול.

כמו לטכנולוגיות אחרות, גם לטראמפ צצו כבר מהרגע הראשון "מאמצים ראשונים", שניכסו בחום את השיטה הפופוליסטית שלו, ובמיוחד את הקשר הישיר עם הציבור באמצעות טוויטר, והפכו אותה לסימן ההיכר שלהם. מברזיל ועד בלפור, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של פוליטיקאים שמבינים שהדברים השתנו. שיש דרך חדשה, שעובדת. בינתיים מספרם רק הולך וגדל, קהל התומכים שלהם צומח, השפעתם הפוליטית גם - והפופוליזם שמייצג טראמפ הולך ומתבסס, בדרך לשלב המתקדם בדיפוזיית החידושים שנקרא "אימוץ מוקדם על-ידי הרוב".

אבל יש שוק אחד קשה במיוחד. מיושן מבחינה טכנולוגית. שוק שבו האינטרנט עדיין זוחל, עיתונים עדיין מודפסים במיליוני עותקים וממשלות מממנות שידורי חדשות ותקשורת ממלכתית. זוהי היבשת הישנה - אירופה. זה אולי אינו מקרה שאירופה חווה את "זעזוע טראמפ" בצורה הקשה ביותר בשנתיים האחרונות, ושחלק מהגווארדיה הפוליטית הוותיקה של היבשת, מי שעדיין שומרים על כוח מפלגותיהם, נחשבים לאנטיתזה של טראמפ. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, היא המובילה ביניהם, ולפי הדיווחים האחרונים היא החליטה לרוץ ב-2017 שוב, בדיוק בגלל הבחירה של טראמפ לנשיא, וההשלכות המסוכנות, לתפיסתה, של נטישת המשחק הפוליטי ל"כוחות השוק" בשלב כה קריטי.

"מה יש לו נגד הגרמנים?"

כבר מההתחלה לא היה ספק שיהיה קשה לאירופאים להסתדר עם הנשיא האמריקאי. טראמפ יצא חזיתית נגד נאט"ו כבר בקמפיין הבחירות שלו. הוא גם דרך ברגל גסה - ובהנאה - על הערכים הליברליים שאירופה הוקמה עליהם. צדק, זכויות אדם, זכויות מהגרים, סובלנות ועוד. טראמפ פיצח את הקרום הדק של התקינות הפוליטית שהדמוקרטים בארה"ב חלקו פחות או יותר עם כל המפלגות הוותיקות במערב אירופה, ועם חלק מהמפלגות הצעירות במזרח היבשת לשעבר, והעלה לפני השטח את הזרם שנמצא במתח עם הערכים הללו.

וזה עוד בלי לדבר על העובדה שהנשיא האמריקאי פשוט נהנה להתנגח באירופה בכל הזדמנות. כשהתיישב לראיון טלוויזיוני בתום פסגת נאט"ו האחרונה ביולי, סיפק טראמפ את ההתבטאות שאולי תיזכר כמאפיינת ביותר את יחסי ארה"ב עם אירופה בשנתיים הראשונות לכהונתו. כשנשאל מי היריבה הגדולה ביותר של ארה"ב, הפתיע טראמפ: "יש לנו הרבה יריבים", אמר, "האיחוד האירופי הוא יריב, עם מה שהוא עושה לנו עם הסחר. לא היית חושב אולי על האיחוד האירופי, אבל הוא יריב שלנו". באירופה, זו הייתה רעידת אדמה של ממש.

למעשה, טראמפ פתח שלושה עימותים חזיתיים עם אירופה בשנתיים הראשונות שלו בבית הלבן. האחד הוא בנושא הסחר, שבו האשים את האיחוד האירופי, ובמיוחד את גרמניה ("מה יש לו נגד הגרמנים?", תהו כלי התקשורת במדינה, "הרי משפחתו במקור מכאן"), בעודף סחר עצום ובפשטות - בהנאות ממנעמי הגלובליזציה על חשבון ארה"ב.

השני היה בנושא נאט"ו, ומכיוון שנגע לנושאי הביטחון הרגישים באירופה, היה משמעותי הרבה יותר. טראמפ הביע דרישה מחודשת לכך שמדינות אירופה יתרמו יותר לברית הטרנס-אטלנטית, ישקיעו יותר בצבאותיהן, יתחמשו ויהיו מוכנות לפעול באופן צבאי, כשהדבר נחוץ. גם נשיאים אמריקאים קודמים רצו זאת - הדרישה ל-2% מהתמ"ג שיושקעו בצבא לכל מדינה החברה בנאט"ו לא נולדה עם טראמפ, אבל הנשיא האמריקאי לא היסס לתקוף את מדינות אירופה כדי להשיג זאת. "אוכלות חינם", הוא כינה מדינות כמו גרמניה. "זה הזמן שהמדינות העשירות הללו ישלמו לארה"ב על ההגנה הצבאית האדירה שלה, או שיגנו על עצמן", צייץ.

העימות השלישי היה בנושא איראן. בהחלטתו לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן במאי האחרון, ובתגובה האירופאית לנסות לשמר את ההסכם בכל מחיר - הציב טראמפ את האיחוד על מסלול התנגשות חזיתי עם ארה"ב בזירה הבינלאומית. בהתחלה, היה נראה כי בריסל נחושה להיאבק בהגמוניה האמריקאית, למנוע מצב שבו סנקציות אמריקאיות מחייבות גם חברות אירופאיות.

בריסל אישרה תקנות לפיצוי חברות שינהלו עסקים עם איראן ואפילו דיווחה על מנגנון שיאפשר סחר חופשי עם טהרן. אבל נכון לעכשיו, הקרב הזה הסתיים בתבוסה אירופית. כל החברות הגדולות באירופה פרשו מאיראן, טהרן מאיימת להעשיר אורניום, ואין שום מנגנון סחר. הרעיון של שר החוץ הגרמני להקים מערכת חוץ-דולרית עולמית למסחר כדי להילחם בסנקציות האמריקאיות, נותר טור זניח בעיתון כלכלי גרמני.

אירופה שוב הפסידה

העימותים הללו הסתכמו, נכון לעכשיו, בסוג של סטטוס-קוו. טראמפ שם את האיחוד האירופי לצחוק מבחינת השפעה פוליטית ובינלאומית, והאיחוד האירופי החליט לנקוט מדיניות של התעלמות מהנשיא ומחכה לסוף עידן טראמפ. מלחמת הסחר בין אירופה לארה"ב נשמרת על אש קטנה בלבד, לאחר שטראמפ ככל הנראה הבין כי לא יוכל לנהל מלחמה מקבילה בתחום גם עם סין וגם עם האיחוד. הוא סיכם עם ראש הנציבות האירופית, ז’אן קלוד יונקר, על כך שאירופה תקנה את הסויה ואת הדגנים שסין הפסיקה לקנות, מה שהיווה בעבורו בעיה פוליטית פנימית חמורה, ומאז הנמיך את הביקורת בנושא הסחר כלפי האיחוד. אבל ככל שמתקדמות שיחות הסחר בחזית הסינית, האירופאים מתחילים לדאוג מחדש. האיום של טראמפ להטיל מסים על יבוא כלי רכב מאירופה מרחף מעליהם כל הזמן כאיום.

קשה להחמיץ את הלך הרוח בתקשורת המרכזית ובמפלגות הפוליטיות הוותיקות - התקווה באירופה הייתה להפסד רפובליקני בבחירות האמצע, התקווה עכשיו היא להדחה. טראמפ הוא דמות שנואה באירופה, כמו ג’ורג’ בוש בתקופת הפלישה לעיראק, אבל על סטרואידים. אולי זה משום שמתחת לפני השטח, ברור שמדובר בעימות אידיאולוגי שמסכן את עצם קיומה של המערכת הפוליטית באירופה. זהו עימות בין יבשת שעד לא מכבר נשלטה על-ידי רעיונות של ליברליזם, של על-לאומית ושל מוסדות בינלאומיים בעלי השפעה עולמית, ועכשיו רואה את העולם משתנה, ואת עליית הכוחות הפוליטיים בתוכה שחותרים לשינוי הזה.

סטיב באנון, המנוע מאחורי ההצלחה הראשונית של טראמפ, מבלה יותר זמן באירופה בימים אלה מאשר בארה"ב, כשהוא מנסה להתניע בה את אותם הכוחות. הבחירות לפרלמנט האירופי במאי הקרוב ישקפו בדיוק עד כמה תפסה הטכנולוגיה המשבשת ששמה טראמפ, או פופוליזם, או באנוניזם - באירופה.

באיטליה, אחרי עשורים של תקשורת מושחתת וריאליטי לרוב, ועל רקע המתח עם האיחוד האירופי ומשבר ההגירה, "השיבוש" תפס מהר מאוד. אחד מהמאמצים המוקדמים שלה היה שר הפנים מתיאו סלביני, שמצייץ בקפידה לפי תוכנית מוגדרת מראש תמונות שאמורות להפוך אותו למנהיג הבא של איטליה. הוא מעריץ גדול של טראמפ, ולהיפך. טראמפ, המשבש הגדול, סימן את הדרך לאופן שבו יתפתחו הדברים. אירופה איטית, היא תמיד איטית כשמדובר בטכנולוגיה חדשה, אבל היא בדרך.

תואמי טראמפ במערב אירופה | הימין החדש-ישן

מתיאו סלביני, 46. שר הפנים של איטליה ומנהיג מפלגת ה"ליגה" המתנגדת להגירה. מפעיל חשבון טוויטר פופולרי שבו הוא מצייץ תמונות חתולים וארוחות בוקר לצד איומים לגרש פליטים.

 מתיאו סלביני/ צילום: רויטרס Remo-Casilli

ג’ימי אקסון, 39. ראש מפלגת הימין הקיצונית המתנגדת להגירה "הדמוקרטים השוודים", שתחת הנהגתו הפכה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט השוודי.

 ג'ימי אקסון/ צילום: רויטרס Ints-Kalnins

חרט וילדרס, 55. מנהיג מפלגת החופש ההולנדית, שמכהן כראש האופוזיציה בפרלמנט ההולנדי. נחשב למבקר חריף של האסלאם, שאותו כינה "סוס טרויאני" באירופה.

 חרט וילדרס/ צילום: רויטרס Yves-Herman

היינץ כריסטיאן-שטראכה, 49. מנהיג מפלגת החירות האוסטרית. הציע לאחרונה לאסור על יציאת מבקשי מקלט ופליטים מהמגורים שלהם אחרי שמונה בערב.

 היינץ כריסטיאן שטראכה/ צילום: רויטרס Leonhard Foeger

אלכסנדר גאולנד, 78. ראש "אלטרנטיבה לגרמניה" המתנגדת להגירה ולאיחוד האירופי. יצא נגד "תקשורת השקרים" הגרמנית ואמר כי על הגרמנים "להיות גאים" בחיילי הוורמאכט.

 אלכסנדר גאולנד/ צילום: רויטרס Axel-Schmidt