"הספר הירוק" מציג: פחמימות ריקות בדרך לאוסקר

השבוע פורסמו המועמדים לאוסקר ה-91 (שייערך בעוד כחודש, ב-24.2) וכצפוי "הספר הירוק" מוזכר בהם לא מעט פעמים. מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, לפרס התסריט, שני כוכביו לפרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה. ואכן, מדובר בסעודת אוסקר מושלמת: מעוררת תאבון, עשויה מחומרי הגלם המשובחים ביותר בשוק, ומלאה כולה בפחמימות ריקות ומנחמות. ורק בהן.

זה סרט שעוסק בדברים חשובים כמו גזענות ובדידות, אבל עושה זאת בצורה מלטפת ונעימה שתגרום לכם לצאת בחיוך גדול מהקולנוע. "הספר הירוק" בא כדי לבדר ולשמח אותנו. הוא ההגדרה של Feel Good Movie ובחזית הזו בהחלט נרשמה הצלחה. הבעיה היא שבשביל לפייס ולייצר תמונת מראה חמימה (וקצת חנפנית) של המציאות, יש כמה דברים שצריך לוותר עליהם. למשל על מורכבות, סאבטקסט או תחכום.

הסרט שביים פיטר פארלי מבוסס על זיכרונותיו של טוני "ליפ" ואללונגה, באונסר במועדון הקופה-קבנה הניו יורקי, שבשנת 1962 קיבל על עצמו את משרת הנהג של המוזיקאי האפרו-אמריקאי המהולל דון שירלי, שאותו ליווה במסע הופעות בדרום הגזעני של ארה"ב.

השניים כמובן מתחילים ברגל שמאל, אבל ככל שהמסע ממשיך, הם לומדים להכיר זה את זה ולפתח חיבה הדדית עמוקה. כך אנחנו מקבלים תמונה הפוכה של "הנהג של מיס דייזי" - הגיבור הלבן הוא השכיר הנבער, והשחור הוא המתוחכם והעשיר. זה אומנם לא אומר שנקודת המוצא של הסרט מתקדמת במיוחד, כי בסופו של דבר, עדיין הגיבור הלבן הוא זה שמושיע את השחור, לא רק מאימת הגזענות של מדינות הדרום, אלא גם מעצמו, ומלמד אותו על ערכי המשפחה והחברות.

כמו בתסריט, גם בגזרת המשחק ישנה פרובלמטיות, שמהותה בפער שבין הכריזמה והכימיה הנפלאות של השחקנים לבין הדמויות הבעייתיות שכתבו להם. ויגו מורטנסן ("שר הטבעות") הוא שחקן ענק, אבל טוני שלו הוא לא יותר מסך הקלישאות של האיטלקי הקולנועי והוא נזרק הרבה פעמים למחוות פארודיות ומוגזמות. מאהרשלה עלי, שלפני שנתיים זכה באוסקר על "אור ירח", קיבל דמות קצת יותר מורכבת והוא עושה איתה את המיטב, אבל זה כמעט מרגיש שאין אחידות להופעתו כדון שירלי, אולי כי התסריט לא לגמרי פענח אותו.

את התסריט כתב בנו של ואללונגה, ניק, ומאז הספיק לעמוד תחת אש מצד שאר המשפחה של שירלי, שכינו את הסרט "סימפוניה של שקרים", אבל הקהל התאהב בסרט על אף זאת. ומאוד קל להבין למה. "הספר הירוק" הוא סרט חמוד להפליא, משעשע מאוד, מצולם מצוין ומתהדר בפסקול משובח. הוא אומנם מאוד נאיבי ומפחד להישיר מבט נוקב לנושאים הרגישים שבהם הוא עוסק, אבל דווקא הנאיביות היא זו שממוססת את הציניות ומותירה בעיקר תחושה של הנאה בסופו. פחמימה ריקה כבר אמרנו?