חושיו הכזיבו. את זה אפשר להגיד עכשיו לא על דרך ההשערה.
הנשיא האינסטינקטיבי ביותר שנראה אי פעם בבית הלבן - זה המאמין ביתרון "תחושת בטן" על פני כל תדרוך מעמיק - השתטח אפרקדן, לאחר שסמך על האינסטינקט שלו, לרעת השכל הפוליטי הישר. הוא סירב ללמוד מניסיונם של קודמיו, סירב להטות אוזן להזהרות, הפריז במשקלם הסגולי של תומכיו, ונחל תבוסה איומה מידי יריביו הדמוקרטיים בקונגרס.
בליל שבת הוא חתם על חוק הקצאה זמני, שהגישו לו שני בתי הקונגרס, וממשלת ארה"ב חזרה ונפתחה לאחר 35 ימי השבתה (גדולת ממדים, אבל לא מלאה). החוק הזה לא כלל אפילו רמז על מימון עתידי של "החומה", שהנשיא רוצה למתוח לאורך 3,000 ק"מ של גבול עם מקסיקו. דרישתו שהקונגרס יקצה לו 5.7 מיליארד דולר לבניית החומה הייתה הסיבה לסירובו לחתום על חוקי הקצאה זמניים בסוף דצמבר. לממשלה אזלו המזומנים, היא נאלצה לסגור את רוב שירותיה או לצמצם אותם, והיא חדלה לשלם את שכרם של 800,000 עובדיה.
אם זה היה משחק של הורדת ידיים ושל הפחדה הדדית, דונלד טראמפ הגיע לא מוכן מכל בחינה שהיא. באמצע דצמבר הוא היה מוכן להתפשר. תומכיו המסורתיים באגף הימני של התקשורת, המסורתית והחברתית, הגיבו בחמת זעם. הוא חזר בו מיד מבלי להשאיר לעצמו פתחי מילוט. ב-2 בינואר עברה השליטה בבית הנבחרים לידי הדמוקרטים, וטראמפ מצא את עצמו פנים-אל-פנים מול לוחמת פוליטית ותיקה ומנוסה ממנו, ננסי פלוסי, היושבת ראש החדשה.
חושיו ושריריו
אולי עוד יתברר יום אחד מה היו הנחות היסוד שלו. אבל כרגע נראה שלא הייתה לו תוכנית של ממש חוץ מחושיו ומשריריו. חושיו העניקו לו את היכולת "לעשות עסקה", ושריריו הקנו לו את היכולת לעמוד על שלו, יהיה אשר יהיה. הוא לא הביא בחשבון מה שכמעט כל הפרשנים הקדימו לחזות: שדעת הקהל תאשים אותו, ותפנה נגדו.
והיא אמנם האשימה, והיא אמנם פנתה. ארבעה סקרים בשבוע שעבר הראו כרסום ניכר בפופולריות שלו. אחד הסקרים הראה שהיא ירדה ל-34%. כל הסקרים הראו פנייה מסיבית נגדו של אלה המסווגים כ"עצמאים". הם בערך שליש המצביעים בארה"ב, ובלעדיהם איש אינו נבחר לנשיא.
מה עכשיו? הנשיא חתם על הקצאה זמנית של שלושה שבועות. הוא עומד על דעתו שהכסף יוקצה והחומה תיבנה. הוא מקווה שבמהלך שלושת השבועות האלה תשתנה הדינמיקה, ולחץ ציבורי יתפתח על הדמוקרטים. לפי שעה אין כל סימן שהצמד פלוסי-צ'אק שומר (מנהיג סיעת המיעוט הדמוקרטית בסנאט) יוותרו אף כמלוא הנימה.
האם הבית הלבן יצליח לאגוף את פלוסי/שומר, ולשכנע די דמוקרטים לערוק? זה לא בלתי אפשרי. ב-1981, רונלד רייגן הצליח למשוך די דמוקרטים, כדי לחוקק רפורמה מפליגה של מס ההכנסה נגד דעת רוב מפלגתם. ההבדל הוא שאז היו הרבה יותר "כלבים כחולים" בין הדמוקרטים. זה היה סיווג פולקלוריסטי של דמוקרטים שמרנים, בדרך כלל ממדינות הדרום. מאז נעלמו כמעט כל הכחולים. הפוטנציאל לעריקה קיים, אבל הוא קטן בהרבה.
השפתיים והמותניים
כל רפובליקן מתחיל זוכר בחלחלה את חוויית השפתיים של ג'ורג' בוש האב. הנשיא ה-41 של ארה"ב לא היה נבחר אלמלא הצליח לשכנע את הימין במפלגתו, שהוא נעשה יורשו הראוי והלהוט של רונלד רייגן. רייגן העמיד במרכז חייו הפוליטיים את המאבק לטובת מסים נמוכים. הוא שירטט את הדמוקרטים בהצלחה ניכרת כבזבזנים כרוניים, הזוממים להעלות מסים כדי לנפח את ממדי הממשלה הפדרלית.
בוועידת הרפובליקאים ב-1988 בוש הבטיח להגיד לדמוקרטים "קראו את שפתיי, לא יהיו מסים חדשים". זה היה רגע מכריע במערכת הבחירות, שהקפיץ את בוש ממעמד בן הטובים הרכרוכי, או wimp בסלנג האמריקאי, אל מעלת לוחם חפירות קשוח.
שנתיים אחר כך, מסים חדשים אמנם היו נחוצים כדי לממן לפחות מקצת מגירעון הממשלה, ובוש הסכים. מצלמות הטלוויזיה ארבו לו בשעת ריצה אתלטית. "קראו את מותניי" (read my hips), הוא קרא לעומת המצלמות, בלגלוג עצמי אופייני של מעמד גבוה. אבל החיוכים היחידים באו מצד הדמוקרטים, בשמחה גלויה לאיד. הנשיא כרה את קברו שלו. אפילו ניצחון מוחץ וזול במלחמת המפרץ הראשונה נגד סדאם חוסיין לא הציל אותו מנקמת הימין הרפובליקאי. התמיכה בו התפוגגה, והוא הפסיד ב-1992 לביל קלינטון.
האנלוגיה היא בלתי נמנעת. הנה כי כן, טראמפ, המועמד שחשמל מיליונים לפני שלוש שנים בהבטחה "לבנות חומה" לאורך הגבול הארוך עם מקסיקו (לא סתם חומה אלא "חומה יפהפייה"), ויתר על החומה כדי לחזור ולפתוח את הממשלה.
בוש האב מעל באמון הימין, והזמין בזה התקוממות בתוך מפלגתו. פרשן טלוויזיה ימני ידוע התייצב נגדו במקדימות הרפובליקאיות, ונחל הישגים לא צפויים. הוא לא התקרב לאיים על עצם מועמדותו של בוש, אבל גרם לו די נזק כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו בבוא הבחירות הכלליות.
איך נשיאים מפסידים
הייתכן שזה מה שיקרה הפעם? לוח הזמנים מתאים, אפילו מתאים מאוד. הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות יהיה בפברואר 2020. אין זה מאוחר מדי בשביל מועמדים יריבים, וגם אין זה מוקדם מדי, להכשיר את הקרקע: להניח תשתית ארגונית במדינות מפתח, ולהתחיל לאסוף תרומות.
היש סיכוי ליריב רפובליקאי להביס את טראמפ? קשה מאוד להאמין. אבל הסטטיסטיקה מדברת בעדה. מאז שאמריקאים התחילו להצביע בבחירות מקדימות לנשיאות, ב-1912, כל נשיא שניסה לחזור ולהיבחר הצליח לזכות במועמדות מפלגתו; אבל שום נשיא לא הצליח לנצח בבחירות הכלליות אם נתקל בהתנגדות משמעותית בתוך מפלגתו.
חמישה נשיאים מכהנים לא הצליחו לחזור ולהיבחר ב-106 השנה האחרונות: הרפובליקאים ויליאם טאפט ב-1912, הרברט הובר ב-1932, ג'רלד פורד ב-1976, וג'ורג' בוש האב ב-1992; והדמוקרט ג'ימי קרטר ב-1980. כל החמישה נאבקו קשה נגד יריבים פנימיים במקדימות של מפלגתם.
שטות תהיה להכין את ארון הקבורה הפוליטי של טראמפ, מפני שכמעט שנתיים לפנינו, וכל כך הרבה עדיין יכול להשתנות. אבל כדי להיחלץ מן הבוץ הוא יהיה זקוק להרבה יותר משמעת ממה שגילה בשנתיים הראשונות של נשיאותו. הרוח אינה נושבת עוד בגבו. אולי יתגלו בו תכונות שלא הכרנו ולא הבאנו בחשבון. אולי הוא יקום לתחייה פוליטית, כמו ביל קלינטון בשנתיים האחרונות של תקופת כהונתו הראשונה, כאשר סופו הפוליטי נראה ממשמש ובא. אולי. אבל אפשר לקבוע עכשיו במידה ניכרת של סבירות, שדונלד טראמפ פתח את השנה השלישית של נשיאותו בצליעה עזה, והוא עכשיו חלש ופגיע מתמיד.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
