"אנחנו עובדים במלוא המרץ על מנת לייצר לבזק את האיומים התחרותיים, כך שהיא לא תוכל להרשות לעצמה להישאר עם רשת הנחושת שלה בלבד... אנחנו נקים לתחייה את IBC (מיזם הסיבים האופטיים; א"צ) ואנחנו נדחוף ונמצא אמצעים נוספים. יש לנו ארגז כלים מאוד מגוון כאשר מדובר בתחרות, ואנחנו נביא את זה שב-2019 הרשת תודלק. אין דרך אחרת, לשם אנחנו הולכים. המשרד ייכנס עם הראש בקיר עד שזה יקרה" (ד"ר עופר רז-דרור, סמנכ"ל כלכלה במשרד התקשורת, בראיון ל"גלובס" תוך כדי תהליך המכירה של בזק, נובמבר 2018)
1.
אם יש זווית שלא הודגשה דיה בכל הסיפור העגום הזה של אי-מכירת בזק, זוהי הזווית הרגולטורית. זה שהרגולציה הישראלית מתעקשת לסבך את הדברים פעם אחר פעם, זה לא סוד גדול; זה שהרגולציה הישראלית מעכבת צמיחה, גם זה כבר ידוע לכל; זה שהרגולציה הישראלית עקומה ונוטה להמציא פטנטים ישראליים ייחודיים ולא מעוניינת ליישר קו עם הרגולציה בעולם, זה כבר אפשר לראות בכל דירוג עולמי השוואתי. אבל, הראיון עם עופר רז-דרור משקף את כל החוליים של הרגולציה.
רז-דרור הגיע לפני שנה למשרד התקשורת. הוא עבד בעבר ככלכלן בכיר וסגן בפועל במועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידו היה אחראי על תחומי הדיור והאנרגיה וכן עסק בתחומי התשתיות, המסים והפיננסים, ולקח חלק בוועדות וצוותים בינמשרדיים, ובהם ועדת טרכטנברג, הריכוזיות, חברות ארנק, הסדרת שוק השכירות ועוד. כלומר, הוא לא איש שצמח בשוק התקשורת והוא לא איש שבקי ברגולציה של שוק התקשורת. למרות זאת, הוא הרשה לעצמו, שנה בלבד לכהונתו בתפקיד, להתראיין במלוא הביטחון העצמי, תוך איומים מפורשים על בזק ועל "כניסה בקיר" בשביל לממש את האיומים האלה.
במהלך הראיון אמר רז-דרור כ-40 פעם את המלים "אני" ו"אנחנו", כסמל לעוצמת הפקידות במשרד התקשורת. וזו לב הבעיה ברגולציה: חבורה של פקידים, מוכשרת ככל שתהיה, חושבת שהיא גדולה מהחיים, גדולה מהשר הממונה עליה, גדולה מכל מציאות ויכולה להכתיב רגולציה, בלי שום ניסיון או פרקטיקה עסקית בחיים האמיתיים, ולא בשולחן השרטוטים.
רז-דרור מדבר בחשיבות עצמית כה רבה אחרי שנה בתפקיד, ואחרי שמעולם לא התנסה ברגולציה בתחום התקשורת. תארו לכם מה קורה עם פקידים שצברו קצת קילומטרז' במשרד התקשורת - לאיזו רמה של "אני", "אני" ו"אני" הם מגיעים. זאת לא רגולציה שמשרתת את הצרכנים. זוהי רגולציה של "אני" אכנס באבי-אביהם כדי לקבל כותרת יפה בתקשורת. זו רגולציה של שלטון פקידים. בעצם, עריצות של פקידים, שמכונים בטעות "גורמי מקצוע" ו"שומרי סף", שכביכול נמצאים מעל לחוק.
2.
אחרי הפיאסקו במכירת בזק, לבנקים לא ממש נשאר דבר כדי לקושש כמה גרושים כדי לכסות את החוב כלפיהם. למה זה קרה, ומי בדיוק אחראי לכך? זה אף פעם לא גורם אחד, וזה אף פעם לא מישהו יחיד שאחראי - זה תמיד צירוף של גורמים שכולם הביאנו עד הלום. ועד הלום זה אומר פיאסקו, שמזמן לא היה כזה במקומותינו.
הסדר חוב מעולם לא היה אירוע סימפטי במיוחד. הדינמיקה שלו מורכבת, שברירית, ומאתגרת - והיא נעשית עוד יותר מסובכת, ככל שיש יותר נושים עם דעות וגישות שונות. עם זאת, לבנקים ניסיון רב בגיבוש הסדרי חוב גדולים וקטנים - ואפשר היה לצפות מגופים משופשפים בהסדרי חוב לדעת למקסם את הפירעון - במיוחד כשברשותם לא מעט שעבודים. תחת זאת, הם פספסו את הרכבת פעם אחר פעם.
תזכורת קצרה: בדצמבר 2017, לאחר שלוש שנים של שיחות עם שאול אלוביץ, מאס בנק הפועלים והחליט להגיש בקשה לפירוק נגד יורוקום שבשליטתו. יתר הבנקים הנושים של הקבוצה (דיסקונט, הבינלאומי וקונסורציום לווים בראשות מזרחי טפחות בחברה הבת יורוקום נדל"ן) מיהרו להצטרף לבקשה, וכך התחילה דרך החתחתים של הבנקים בניסיון להציל כמה שניתן מחוב של מעל 1.5 מיליארד שקל.
איפה שיש אנשים, יש גם סכסוכים - ובין בנק הפועלים לדיסקונט התגלתה מתיחות בנוגע לגיבוש ההסדר. הפועלים לחץ להגעה להסדר מהר, בעוד דיסקונט הרשה לעצמו לגלות יותר אורך רוח, מכיוון שהביטחונות שלו היו טובים יותר. בשעה טובה, ולמרות המתיחות בין שני הבנקים - בפברואר אשתקד, לפני קרוב לשנה - נראה היה כי גובש הסדר למכירת יורוקום לאיש העסקים נתי סיידוף. הבנקים לא חתמו בהתלהבות על ההסכם, מכיוון שהוא גילם עבורם תספורת של כמה מאות מיליוני שקלים, אבל בחוכמה שבדיעבד, ההסדר אז נראה חלומי לעומת המצב העגום הנוכחי.
לפי ההסדר, היה אמור סיידוף לשלם לכלל הנושים (כולל הקונסורציום ביורוקום נדל"ן) 475 מיליון שקל במזומן, לפרוע חוב של 565 מיליון שקל בתוך שבע שנים, ואפילו הייתה "סוכריה" של אופציה לתשלום עתידי של כמה מאות מיליוני שקלים בהתאם לשווי הנכסים. בסך הכל, שיקפה העסקה ליורוקום שווי יפה יחסית למצבה - של 1.04 מיליארד שקל.
למה יפה יחסית? כי העסקה אז הושגה לאחר שהנכסים המרכזיים של הקבוצה (מניות אינטרנט זהב, שדרכן שלטה יורוקום בבזק, ומניות חברת הלוויינים חלל תקשורת) כבר ספגו נפילה של עשרות אחוזים מהשיא בעקבות שרשרת אירועים, כמו התפוצצות הלוויינים בחלל, החקירות והרעש התקשורתי סביב בזק ובכיריה, וכמובן הקשחת הרגולציה, שכללה את רפורמת השוק הסיטונאי, שפגה בקצב הצמיחה של בזק.
בשנה האחרונה נשרפו מאות מיליוני שקלים
3.
זה לא נגמר עד שזה נגמר, אומרת הקלישאה, וכמה שהיא נכונה. ברגע האחרון סיידוף נמלך בדעתו, מכיוון שהבין שלא תהיה לו שליטה מעשית בדירקטוריון. כיום הוא רק יכול לברך על הנסיגה, והבנקים יכולים רק לקלל. סיידוף ניצל מהפסדים גדולים "על הנייר", הבנקים העמיקו את ההפסד שלהם - ומה שנותר להם עכשיו זה לריב על אותו פיקדון של 50 מיליון שקל, שסיידוף כבר העביר על חשבון העסקה (הנושא נמצא בגישור).
מאבקי השליטה בדירקטוריון בזק, הפחתת הדיבידנד ואי ההצלחה של הבנקים להשיג את הסכמת כלל הנושים בקבוצה (הנושים הבלתי מובטחים), הובילו כאמור את סיידוף לעשות פליק-פלאק ולנסות להוריד את מחיר העסקה בצורה משמעותית - הצעה שנדחתה על ידי הבנקים. באופן אבסורדי, גם הצעה זו, שכללה את רכישת אינטרנט זהב בלבד בתמורה ל-250 מיליון שקל, נראית חלומית לעומת השווי הנוכחי של החברה, שצועדת לעבר הסדר חוב.
לאורך השנה האחרונה עוד נעשו ניסיונות נוספים למכירת הנכסים של יורוקום: אדוארדו אלשטיין הציע לרכוש את חלל; האחים נוימן את יורוקום; אבל שום עסקה לא התרוממה. הבנקים החליטו לקנות זמן, ובצעד נדיר הזרימו 50 מיליון שקל לאינטרנט זהב ביוני האחרון כדי לייצבה מבחינה פיננסית ולמכור אותה תחת מכרז מסודר.
כדי לספק את ההגינות המתבקשת, זה היה צעד מתבקש ומושכל על ידי הבנקים, כדי להכין את בזק למכירה במכרז. אבל את מה שקרה מאז, איש לא חלם שיקרה. נהוג לאמר שצרות באות בצרורות. כשג'וק אחד יוצא, היו בטוחים שהבאים כבר אחריו. לא די היה בהצהרות המתלהמות של הרגולציה, לא די היה בירידות של השווקים, ואז שלמה רודב, יו"ר בזק, החליט לגרום לעוד כמה ג'וקים לצאת מהחורים, בסדרה של הודעות די מוזרות על "ניקוי אורוות" דווקא מלמעלה, בחטיבה הנייחת והאינטרנט של בזק - כלומר, מהחטיבה הכי רווחיות של החברה, בעוד "ניקוי האורוות" האמיתי, זה שמלמטה - של החברות הבנות פלאפון, בזק בינלאומי ו-yes - עדיין מתמהמה.
4.
כשהמניות ממשיכות לרדת, ובעוצמה גדולה, כשעול החוב בחברות עצמן העיק והלך, התוצאה היתה טבעית: כישלון שנרשם החודש במכרז למכירת בזק, לאחר שהבנק המלווה, דויטשה בנק, נוטש באמצע התהליך.
הכישלון הזה יכאב לבנקים מאוד: הם לא ייראו ולו שקל בודד מהנכס המרכזי ששועבד להם - השליטה בבזק, שתעבור לבעלי החוב של אינטרנט זהב עצמה.
סיכום ביניים של הנזקים הפיננסיים לבנקים: בשנה האחרונה נשרפו לבנקים עוד כמה מאות מיליוני שקלים משווי השעבודים שלהם. כך למשל, שווי השוק של מניותיהם באינטרנט זהב בעת העסקה עם סיידוף עמד על קרוב ל-300 מיליון שקל (ועסקת סיידוף עוד גילמה פרמיה של כ-25% לעומת שווי השוק), ואילו כיום הן שוות סכום זניח של 30 מיליון שקל (כאמור, החברה בדרך להסדר חוב).
גם הצלילה של מניות חלל המשועבדות לקונסורציום של יורוקום נדל"ן הסבה נזקים. בדיונים בבית המשפט דובר על כך ששווי המניות והפרויקט במידטאון, שמשועבד לקונסורציום בראשות מזרחי טפחות, גבוה משמעותית מהיקף החוב, העומד על כ-250 מיליון שקל (בעוד הביטחונות היו שווים 350-400 מיליון שקל). והיום? המניות במידטאון צפויות להימכר ב-140 מיליון שקל לחברת ישראל קנדה (לפי הסכם שנחתם בתחילת השנה), ואילו מניות חלל שוות רק 70 מיליון שקל, כך ששווי השעבודים עומד על 210 מיליון שקל. כלומר, המחיר הנוכחי של מניות חלל, מגלם תספורת של כמה עשרות מיליוני שקלים, אלא אם כן יימצא רוכש שיסכים לרכוש את המניות בפרמיה משמעותית על השוק).
הסתבכתם עם גודש המספרים? אז הנה התספורת במלוא תפארתה: אם הבנקים היו אמורים לקבל 1.04 מיליארד שקל (מתוכם 475 מיליון שקל במזומן) מעסקת סיידוף, היום הם צפויים לסיים את הפיאסקו של יורוקום עם החזר של כ-350 מיליון שקל מתוך חוב של מעל 1.5 מיליארד שקל - תספורת של קרוב ל-80% מהחוב. אין ספק, "תספורת" נאה ביותר - של 1.1-1.2 מיליארד שקל.
5.
אם הבנקים הפסידו כל כך הרבה, אז מי הרוויח? אפשר להגיד שסיידוף "הרוויח", כשניצל בעור שיניו מעסקת בלהות. כמובן שכל עורכי הדין, רואי החשבון, המנהלים המיוחדים, היועצים וכדומה הרוויחו וימשיכו להרוויח היטב, כהרגלם בעסקי הפירוק והכינוס, ומצדם שהמצב יימשך לעולמי עד. כך החשבון של שכר טרחתם יגדל ויילך (וביניהם אפשר למצוא, איך לא, את עו"ד פיני רובין).
אפשר גם להגיד ששלמה רודב ודודו מזרחי הרוויחו מכל הבלאגן. בפועל, הם ימשיכו לשלוט בבזק, שלטון מנהלים, שכל הנושים מסביב, הן בעלי האג"ח והן הבנקים, ימשיכו ללקק את הפצעים מהפיאסקו הגדול של 2018-2019.
תגובת משרד התקשורת
משרד התקשורת שם לנגד עיניו את טובת הציבור, בכל הקשור לפיתוח תשתיות התקשורת ולהביא את מדינת ישראל לעידן הטכנולוגי המתקדם.
המשרד נחוש לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו לקדם את פריסת תשתית הסיבים האופטיים.
המדיניות הרגולטורית שהמשרד נוקט בה מתוקף סמכותו מופעלת באופן מדוד ומקצועי, ומתעדכנת ומותאמת למבנה שוק התקשורת הייחודי במדינת ישראל. בעשור האחרון החברות נמנעו מהשקעות בפיתוח תשתיות תקשורת מתקדמות, ועל כן המשרד ראה לנכון לפעול לשינוי המצב.
הרגולציה במדינת ישראל בתחום התקשורת אינה שונה מהרגולציה באירופה, והמשרד מבצע תהליך למידה כל העת, גם מול שותפות במדינות המערב, כדי להפעיל את סמכויותיו בישראל באופן מקצועי ואחראי.
כל טענה של העדפה או אפליה של חברת תקשורת או שחקן פיננסי כזה או אחר, הינה משוללת כל יסוד.
כתבות
ני"ע
