ומה עם חתונה? תומר אביטל ואביו נסעו ביחד לקלאב בטורקיה ושרדו כדי לספר. גרסת הבן, גרסת האב

עוד לפני שיצאנו, התחילו הצרות. ההכול-כלול הראשון ביטל את ההזמנה שלנו. אנחנו אומנם כבר שילמנו, אבל הם התחרטו. לטורקים פשוט לא הסתדר ששני גברים בהפרש גילים ניכר מגיעים יחד לנופש, התנצלה הסוכנת. היא הבטיחה שהתחליף משובח, ושתזרוק פנימה הנחה לאור מה שקרה.

אולי הטורקים צדקו והרגישו את הסכנה מתקרבת. כי גם אותי הדאיג מה שעומד לקרות: אבא שלי ואני בנופש. לבד. רק שנינו. חמישה ימים. הרי הפעם האחרונה שבה בילינו יחד לבד יותר מכמה שניות הייתה במעלית בטיפת חלב.

אני בן 35, בדיוק חצי ממנו. אחלה הזדמנות לגלות את אבא שלי מחדש. שלא תבינו לא נכון - היחסים ביני ובינו מצוינים. אני אוהב אותו. מעולם לא רבנו ואנחנו מדברים לא מעט. אבל לא דיברנו על מה שבאמת משנה. אני בעיקר מסביר לו איך לצרף קובץ למייל, והוא מבקש את השלט. ועדיין: הוא מכיר את התפיסות הפוליטיות והמיזמים שהקמתי, והוא גם טוב בלזכור עליי דברים - לא ימי הולדת, אלא את זה שלא הבאתי עדיין ילדים - ואז להזכיר את אי קיומם כל שיחה מחדש.

אז כשהציע לטוס, הסכמתי. העמדתי רק תנאי אחד: נופש הכול כלול. היה לי ברור שאבא, שחומר הקריאה האהוב עליו הוא תפריטים - לא יתנגד. ומבחינתי, זה היה ביטוח: הרי אומרים שאם האלכוהול יזרום, כל השאר יזרום. אז אומרים.

 תומר אביטל ואביו משה / צילום: פרטי

עם אבא על שפת הבריכה

במטוס חם וכולם מזיעים. אנחנו היחידים שלא מדברים ערבית, וההמראה, כיאה לחברת תעופה שמעולם לא שמעתי עליה, מתעכבת. מתברר שיש נוסע מיותר. השעות חולפות. הטייס מתנצל. אני מנסה לקרוא את הספר שהבאתי. הוא גרוע. למה חשבתי שהספר שלא הצלחתי לקרוא בבית ישתבח רק כי הוא טס לחו"ל?

אני מצייץ מהנייד משהו לוחמני נגד הממשלה, פוחד שזה יסתבך כשאהיה באוויר, מוחק, ובמקום זה מתחיל לסרוק את 6,000 התמונות שהצטברו בווטסאפ ותוקעות אותו. אחרי חצי שעה מחקתי בקושי 300. עדיין לא ממריאים. אולי זמן לשיחת נפש? אני מציץ לכיסא שלידי ומגלה שאבא כבר מזמן נרדם. זה כוח-העל שהטבע מפצה אותך בו בגיל מסוים: היכולת להירדם בכל מקום.

המלון שלנו הוא האחרון בתור בסבב ההורדות של השאטל. אנחנו מגיעים באמצע הלילה וקורסים לישון כל אחד בחדרו. בבוקר אנחנו נפגשים על שפת הבריכה. חולקים שיירי עדכונים על בני המשפחה ומשלימים פערים. כשהשיחה גוועת הוא מנסה לצלצל לאמא בווידיאו בווטסאפ ונכשל. כשהיית ילד הכול היה פשוט, הוא מתלונן. אז גם לא היה ווטסאפ, אני חושב לעצמי, אבל לא משנה.

אני חותך לבר. הגיע הזמן לצאת לדרך. מימיני זומבה, משמאלי כדורעף, אני ממשיך קדימה ומבקש וודקה תפוזים. הברמנים חייכניים ומהירים, אבל כבר בשלוק הראשון נחשפת הבעיה: הטעם מוזר. האלכוהול, מתברר, טורקי. אין תוצרת חוץ. הכול ממותק, כדי להסתיר את הטעם. כמו פטל חמצמץ. והכי גרוע - לא משכר.

דורון, חבר עם ניסיון עשיר בקלאבים, מסמס לי מהארץ שהסוד זה פשוט לשתות המון. בעיקר טקילה סנרייז. אני מנסה ומחליף משקאות כמו שמשפחת נתניהו מחליפה עובדי משק בית. גם לי זה לא עוזר. אני חוזר לאבא ואנחנו ממשיכים לדבר על האוכל ועל המלון. כשהנושא הזה מת, אנחנו מוצאים נקודה עם יותר ווי-פיי, מה שמאפשר לי לעבוד, ולו לסמס. הוא מבקש עזרה ואני מצליח לבטל לו באייפון את הרווח הכפול שעושה לו נקודה אחרי כל מילה, ורואה בעיניים שלו שרק בשביל זה היה שווה לו לטוס איתי לחו"ל.

כשנגמר לו למי לסמס (אמא), הוא מלין: אתה כל הזמן עובד, ומזכיר לי שגם כשאנחנו נפגשים בארץ, אני כל הזמן מתפעל דרך הנייד את כלי התקשורת העצמאי שהקמנו, "שקוף" (חפשו באינטרנט). אני לא זוכר פעם אחת איתך ברכב כל הילדות שלי, אני מחזיר, שלא היית בשיחת עבודה. הוא משתתק. ניצחתי. או שבעצם שנינו הפסדנו?

אין לאן לברוח

במתחמים האלו אין לאן לברוח, ועדיין השיחות בין זרים מינימליות. כל משפחה נשמרת לעצמה, כאילו אין מספיק חמצן לכולם. ואיפה התיירות? כנראה שלא במלון שלי. אחרי שעה של בהייה משותפת בדממה בבריכה, אני פותח מסקרנות את הטינדר. האפליקציה מראה לי רק טורקיות שלא יודעות שאפשר גם לא להסתכל ישר לתוך המצלמה. אצל היחידה שכתוב משהו, מופיע: קשר רציני, ואני מעשנת מלא!

אני מניח את הנייד ומתביית על ג’ין וטוניק - המשקה שמסתבר כהכי פחות נורא. בערב אנחנו מתמקדים באטרקציה המרכזית - בופה שהוא מספיק גדול כדי לנחם על האלכוהול הגרוע. אני אוכל יותר מדי, מצטער על זה, ואז מעמיס עוד צלחת. לו רק היה אפשר לאבד קלוריות על כל מנה שאתה עומד בפיתוי ולא אוכל.

אני רוצה לצאת לעיר הקרובה, אבא מסביר שההכול כלול כולל גם תוכנית אמנותית. ואכן, באמפי של המלון מופיע בערב קוסם טורקי. אנחנו מתיישבים וקולטים שהקסם שלו כולל בעיקר בדיחות סטנדאפ פוגעניות נגד הקהל. משהו מוזר. בשלב מסוים הוא מזמין רק קירחים לבמה, ואז מכפכף אותם. אני שותה ג’ין וטוניק. הוא בירה. אנחנו צוחקים.

בבוקר אנחנו יורדים ללובי, וממתינים שעה למיניבוס שסגרנו לשיט רפטינג. בסוף מתברר שהנהג שכח את המלון שלנו, שנמצא כאמור בקצה העולם. פקיד הקבלה מייעץ לנו לבדוק במקום את הבזאר בעיר השכנה. מתברר שהבזאר פעיל רק היום ובכל יום אחר.

חם רצח. במקום סצנה מ"אלאדין" זה שוק הכרמל, אחד לאחד. כלומר, חוץ מזה שהעברית של הרוכלים כאן נקייה יותר. אבא רוכש אוזניות אפל מזויפות בניגוד לעצתי, אני רוכש וודקה פינלנדיה מבלי לבקש את עצתו, ושנינו קונים את מאוורר המים עם אורך החיים של פעולה אחת. שנייה לפני שאנחנו מתפנים באמבולנס מהשרב, אני מציע שנחתוך לנמל.

שנינו מתמקחים עם נהג המונית, מתייאשים באותו רגע בדיוק ומשלמים בהכנעה את המחיר המופקע. בטיול במזח מתגלות עוד נקודות דמיון. האבא שתמיד ראיתי כביישן, פותח בשיחות אקראיות עם תיירים מכל מקום. גם אצלו המבטא מזעזע, מה שפועל משום מה לטובתו. הוא מקסים אותם. מתברר שהעץ לא צומח רחוק מהתפוח.

במסעדה, אל מול שקיעה מרהיבה, אני מסתכל עליו. נראה שהוא נהנה, אבל גם לא כל-כך מוצא את עצמו. למה כל-כך חשוב לו תמיד שאבוא הביתה, שנדבר בטלפון, שאפילו נצא לנופש - אם אין לו מה להגיד? ואולי הבעיה היא בכלל בי? האם זה אני שחושש לצלול לשיחות עמוקות יותר רק כי אני מפחד שיגלה משהו שלא יאהב? אני נזכר שבסרטים, הגיבור תמיד מתלונן מאוחר מדי שאילו היה לו זמן - היה שואל את אביו את כל השאלות החשובות. עכשיו זה אפשרי. עכשיו זה הזמן. אבל אני רק שואל אם האוכל טעים ואיך הוא ישן.

אבא עושה לי ספין

בבוקר מתחילים החיכוכים. הוא כל הזמן מבקש שאשאל במקומו דברים. אני מתעצבן שאפילו כאן, באנטליה, במקום לדפוק לי בדלת הוא מצלצל אליי בשיחות וידיאו בווטסאפ. זה הרי מדהים שכוח-העל השני שלו - לגלות מתי אני הכי עסוק ורק אז לצלצל - פעיל גם פה. ועוד באנטליה זה כמעט תמיד יוצא כשאני בשירותים.

הריב המרכזי פורץ, כפי שהיה חייב, ביום השלישי. העילה בנאלית עד טיפשית: איחורים. למפגשים בחדר האוכל או בבריכה אני מאחר בקביעות בחמש דקות. הוא מקדים בחמש דקות. כתוצאה מהחיכוך, השתיקות מעמיקות עוד יותר, כאילו שזה היה אפשרי. עד שאני מתנצל, נוחת עלינו הערב האחרון, ואני קולט שעדיין נשארנו בקומת הקרקע הרגשית. לא הצלחתי לפרוץ את מעטה האדישות ולטפס לקומה הבאה. אני מלקט מדורון בווטסאפ עצות איך לפתוח את לבו. תבקש ממנו את החלומות וההחמצות שלו, דורון מציע, כל דבר שיוכל להביא להתוודות דרמטית.

מתחת לאפינו הררי מנות, בעורקיי זורמת פינלנדיה שרכשתי בבזאר, וסוף-סוף אני מעלה את הרף. אבא, מה היית עושה אחרת?

כלום, הוא עונה.

יש לך חרטות? לא.

החומה לא נפרצת. אין חשבון נפש. אין תחביבים מוחמצים. הוא היה נשאר באותו תחום. הכול טוב. הדבר היחיד שמפוספס, הוא אומר לבסוף, זה שעדיין לא התחתנת. האנטי-קליימקס הזה מדגיש כמה הניסיונות שלי פתטיים.

אני מתגונן, דווקא כן התחתנתי! אבל אף שכל עם ישראל ראה את החופה הזו (חוץ ממי שפספס את "חתונה ממבט ראשון"), התירוץ הזה הפסיק לעבוד והשיחה עוברת אליי. החומה נותרת על כנה והאלכוהול לא עוזר. רק במיטה בלילה, מול "איש משפחה" בטורקית, אקלוט שהופעלה עליי כאן טקטיקת התגוננות פרלמנטרית בסיסית: אבא שלי עשה לי ספין.

אנחנו יושבים בלובי. עוד שעתיים יגיע המיניבוס שייקח אותנו לשדה התעופה. אני מספר לו בהיסח דעת על איזה דייט שהיה לי. זה מעלה בו נשכחות. גם לי הייתה חברה לפני אמא שלך, הוא חושף בפניי. זו פעם ראשונה שאני שומע עליה. וככה, בלי שום התראה מוקדמת, בלי פינלנדיה ובלי שאלות מנחות, הוא סוף-סוף נפתח כמו בקבוק יין משובח שרק חיכה לרגע הנכון.

הוא מספר על החברה הראשונה ומה נהיה ממנה. סיפור לא ייאמן. הוא חושף אירועים מהשירות הצבאי המבדר שלו, שהיו גורמים לגיבורי גבעת חלפון להיראות כמו מהנדסי תוכנה. הוא מתרפק איך בזכות נדבן מזרחי קיבל מלגה ליוצאי אפריקה שסידרה לו את לימודי ההנדסה, ומתברר שהיה שובב אפילו יותר ממני באוניברסיטה. אני עושה לנו סלפי ושולח למשפחה, ויודע שזו תמונה שתשרוד את הטיהור הגדול הבא של תמונות בווטסאפ. השיחה זורמת, ואני שומע את אבא תוהה על החיים שלו בצורה שמעולם לא ידעתי או שיערתי שקיימת, ואותה כבר אשמור בינינו.

אז אולי אנחנו לא כל-כך שונים? תמיד האמנתי שחשוב לו שאתחתן כדי שאסבול כמוהו. אבל עכשיו אני רואה אחרת את התפקיד שמשחקים הילדים בחייו. הוא אולי לא מתקשר איתנו במיוחד, אבל עצם הנוכחות שלנו - פשוט משמחת. מה גם, שהיא מאפשרת לו לשלוח מיילים והודעות ווטסאפ בצורה תקינה.

במטוס חזרה אין נוסעים מיותרים. אני ישוב ליד נער ערבי ששואל אותי מה בתכל’ס אומר חוק הלאום. אני מנסה לענות לו, וקולט שאבא כמובן כבר ישן. אני מסתכל עליו וחושב: אולי הוא כל-כך רוצה שאני אביא ילדים כדי שאבין בעצמי כמה העסק הזה לא פשוט?

הגרסה של אבא

לאחר שכתבתי זאת, ביקשתי מחברת הילדות שלי שיר שטיין לעבור על הטור. כשסיימה, אמרה לי שהחלום שלה זה לשמוע את הגרסה שלו. הסברתי שאין מצב שיכתוב, אז היא הציעה להיפגש איתו ולעזור לו לחלץ מעצמו את הטקסט הזה. לא האמנתי, אבל הוא הסכים.

להלן המונולוג של אבא, משה אביטל: "אני לא מהדברנים. לפעמים אני רואה את תומר עם אמא שלו, יושבים ומדברים, ולא מבין על מה יש לדבר כל-כך הרבה. אני בן אדם של דברים ענייניים - מה עושים היום, מתי הולכים, דברים תכל’ס, אבל ענייני הרגש - זה כבר פחות. לא אומר שזה טוב או לא טוב, אבל זה מה יש. בדרך כלל אין לי ולבן שלי הזדמנויות להיות לבד, וחמישה ימים באנטליה הכול כלול זה עניין של כסף קטן, אז החלטנו לבלות יחד קצת זמן איכות, במדינה שרוב הישראלים זנחו מזמן.

בשדה התעופה, כל עם ישראל רוצה לדבר עם תומר. כל שנייה מישהו מזהה אותו מהטלוויזיה ובא לדבר איתנו. אבל מרגע שעלינו למטוס, היינו שני דוברי העברית היחידים, וכך יצאנו לחופשה של אב ובן במלון חמישה כוכבים עם בריכה פנטסטית וחוף ים, והכי חשוב - חדר אוכל לא יאומן. תומר חטף הלם מכמויות האוכל, אבל בעיקר שתה כל הזמן (למרות שאיכות האלכוהול לא הלהיבה אותו). לפעמים גם אני הצטרפתי.

את רוב היום בילינו בקריאה על שפת הבריכה. היו שם אינסוף נשים יפהפיות, אבל להפתעתי, תומר לא ניסה להתחבר לאף אחת מהן. כשאני הייתי צעיר, אם בחורים רווקים היו יוצאים למקום כזה, הם היו מחפשים להכיר בנות, אבל מתברר שהבן שלי לא כזה. אולי הוא שומר את ההתעסקויות לארץ.

 אנטליה/ צילום: shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב

להיות אבא של תומר זו שמחה גדולה. חוץ מהעניין הזה שהוא עדיין לא התחתן. כאילו טרם התיישבה דעתו. פעם יוצא עם זאת, פעם עם ההיא, מתלהב בקלות, אבל גם מתקרר בקלות. בכל פעם שהוא מביא אלינו מישהי הביתה, אשתי מיד נקשרת לכלה העתידית - ובכל פעם היא מתאכזבת. אנחנו כל-כך רוצים לראות אותו מתחתן, ולו רק מתוך הצורך לא לדאוג לו ולדעת שהוא מסודר. עכשיו הוא נראה כזה עזוב ומוזנח. בדור שלנו הכול היה פשוט: פוגשים, יוצאים, מתחתנים, סוגרים עניין. אבל אולי אני סתם דואג לא לצורך. אולי זה מיותר. בכל זאת, אנחנו קצת אולד פאשן.

באחד הימים נסענו לעיר הקרובה, להסתובב בבזאר. תומר התעצבן כשקניתי חיקוי זול של אוזניות. הוא צדק. יום אחרי שחזרנו, זרקתי אותן לפח וקניתי את המקוריות ב-800 שקל. לא נורא, כולה הפסדתי 20 אירו.

ביום אחר עשינו ראפטינג. הנהר היה מלא סירות שנשאו תיירים מכל העולם. לקראת סיום עצרנו לאכול צהריים. ישבנו מול משפחה גרמנית, אבא ושתי בנות, והתחלנו לפטפט. מסתבר שבטורקיה הם היו המון פעמים, אבל ישראל? זה כבר מסוכן להם.

פה ושם דיברנו גם אחד עם השני, אבל לא יותר מדי. כבר אמרתי שאני לא איש של דיבורים. ובכלל, כשאתה קרוב למישהו, אתה מרגיש נוח ולא בהכרח חש מחויבות לדבר. בתכל’ס, ככה היה תמיד. אולי כי אני לא בדיוק הטיפוס הכי אבהי - כשהוא היה ילד, אני הייתי עסוק בעבודה, ואמא שלו גידלה שלושה ילדים לתפארת כמעט בעצמה. חלוקת התפקידים בבית הייתה ברורה מאוד.

והיום? היום קשה לדבר כי הממזר הזה עסוק כמו אני לא יודע מה, ואף פעם לא עונה לי לטלפון. תמיד אומר ״שלח סמס״, אבל בטלפון תופסים אותו רק כשהוא צריך משהו. זה מעליב, מרתיח אותי ממש. גם אמא שלו משתגעת ממנו. אנחנו מבינים שהוא בן אדם סופר-עסוק, אבל בכל זאת - אנחנו גידלנו אותו, זה לא סתם. אני יודע שהוא מכבד אותי, אבל הוא פשוט לא עושה את המאמץ להיות בקשר.

אז לא דיברנו יותר מדי באנטליה, ועל חתונה בכלל לא היה מה לדבר. ידעתי שאם אנסה להעלות את הנושא, הוא יזרוק אותי לבריכה. הוא פשוט לא אוהב לדבר על זה. הוא כזה מין ילד שלוקח ללב. שנעלב מדברים שממש אין מה להיעלב מהם. אבל בסופו של יום, הוא אוהב אותנו מאוד, כך שגם העלבונות האלה מתמסמסים. איפשהו לקראת החזרה לארץ יצא שקצת סיפרתי לו על החיים שהיו לי לפני שפגשתי את אמא שלו. אבל גם אז, אני לא נוטה להשתפך, למרות שנראה שהוא מתעניין לשמוע.

 תומר אביטל ואביו משה עם עדי גרדוס / צילום: יוסי קרסו

האם יש משהו שהייתי רוצה שהוא יידע לגביי שהוא לא יודע? כנראה שלא. אולי רק שאני אוהב אותו, מה שבעצם לא אמרתי לו אף פעם. אולי בפעם הבאה שהוא יענה לי לטלפון". 

ויש עוד אפשרויות לטיולים משותפים

אבות ובנים - הקלאסיקה של טיולי אבא ובן (שלא פעם משתדכים עם טיולי בר מצווה, טיול לפני גיוס לצבא, התחלת לימודים או טקס מעבר אחר) היא חבילה של טיסה, מלון וכרטיס למשחק כדורגל. היעד המועדף בדרך כלל הוא ברצלונה, והמשחקים המועדפים של בארסה או ריאל מדריד. גם לונדון היא יעד פופולרי, עבור מי שמחפש משחקים של צ’לסי, ארסנל וטוטנהאם.

הרפתקה משותפת - יש היצע לא קטן של חברות תיירות שמציעות טיול לקבוצה של אבות ובנים, לרוב כזה שמכיל אלמנט אתגרי, להידוק הבונדינג הגברי. כזהו למשל הוא טיול אבות ובנים בהרי הקרפטים (רומניה) שמציעה חברת מדראפט בפברואר הקרוב, הכולל דהירה משותפת על אופנוע שלג. יש גם חברות שמוציאות טיולים דומים (ויקרים בהרבה) ללאפלנד. החברה הגיאוגרפית מציעה טיול אבות ובנים לטנזניה, וחברת מאגמה 13 מארגנת מסע שטח בארמניה לנוער והורים בפסח הקרוב, לכל המגדרים. בז’אנר הזה אפשר למצוא גם לא מעט זוגות של אב ובת, אם ובן/בת, סבתא ונכדה ועוד קומבינציות.

אימהות ובנות - הטיול הנפוץ והפופולרי בקרב אימהות ובנות הוא לרוב עירוני, וכולל בדרך כלל גם מסע קניות אתגרי. גם כאן מוצעים טיולים מאורגנים לקבוצה של אימהות ובנות, כמו למשל המיזם Me&Mom - טיול אימהות ובנות בלונדון, שכולל לא סתם ספארי בחנויות בגדים אלא גם מפגש אישי עם סטייליסטית בעלת ניסיון עם נשים ונערות, ביקור בשווקים שווים (פורטובלו מרקט וקמדן טאון), סדנת גרפיטי ואמנות רחוב ועוד. המקבילה של משחק הכדורגל בחופשה הגברית היא לרוב הופעה חיה של זמר, זמרת או להקה פופולרית. הורים וצאצאים בעלי עניין משותף (אמנות, קולינריה, רכיבת אופניים) יכולים לארגן לעצמם טיול ייעודי או להצטרף לקבוצות מאורגנות.