ארה"ב מהדקת את הלפיתה סביב משטר מאדורו – עד מתי ונצואלה תחזיק מעמד?

פוטנציאלית, זה המשבר הגדול ביותר ביבשת אמריקה מאז קובה, 1962. יש בו אפילו צלילים קובניים, אם כי אין כנראה צורך להכין את המקלטים הגרעיניים. לפני 56 שנה, שתי מעצמות העל הגרעיניות התקרבו למלחמה סביב קובה, 120 ק"מ מחופי ארה"ב. הפעם הן רק מתקוטטות רטורית; או בעצם רוסיה מתקוטטת, ארה"ב בקושי טורחת להגיב.

 לפני הסנקציות

זה המשבר הגדול ביותר לא בגלל הסכנה שיתפתח למלחמת עולם, אלא מפני שנובעת ממנו הסכנה של התמוטטות מוחלטת בוונצואלה, הארץ בעלת עתודות הנפט והגז הטבעי הגדולות ביותר בעולם. 3 מיליון ונצואלים (מתוך קצת יותר מ-30 מיליון) נמלטו בשנים האחרונות מאימת רעב, מחסור ודיכוי. התמוטטות מלאה תניב עוד מיליוני פליטים, אלימות מסיבית, פשיעה, אולי מלחמת אזרחים.

ונצואלה נמצאת בקצה הצפון-מזרחי של דרום אמריקה, בסמיכות גיאוגרפית אל ארה"ב (רק הים הקריבי מפריד ביניהן). במשך שנים היא הייתה היצואנית הגדולה ביותר של נפט לארה"ב, ורשת תחנות הדלק שבבעלותה הייתה ידועה כמעט לכל נהג אמריקאי (Citgo).

זה לא היה רק עניין של נפט. ונצואלה נחשבה לפרו-אמריקאית לעילא ולעילא: לא רק פוליטית, או דיפלומטית, אלא גם תרבותית וטמפרמנטלית. אפשר להגיד עליה שהיא הייתה המגרש הביתי של ארה"ב, אפילו מילולית, בהתחשב בפופולריות העצומה של בייסבול בוונצואלה.

ערב עלייתו של אוגו צ'אווס לשלטון, ב-1998, מדריכים צבאיים אמריקאים היו פרושים ב-19 ארצות ביבשת. הם הדריכו צבאות מקומיים במאבק נגד מבריחי סמים - והם גם פקחו עין על החצר האחורית של ארה"ב. 'ההסכמה הוושינגטונית' על סדרי עדיפויות כלכליים וחברתיים רווחה כמעט בכל ארצות היבשת. לא היה דבר רחוק מן הדעת יותר מאשר תפנית אנטי-אמריקאית.

הוא שדד את מרתפי הבנק המרכזי

במרוצת השנים ונצואלה הפכה לאויבת מוצהרת של "האימפריה", כפי שצ'אווס היה קורא לארה"ב. הדמגוג השמאלי, שתפר על מידותיו "רפובליקה בוליבארית" (על שם האב המייסד סימון בוליבאר), כונן בה "סוציאליזם של המאה ה-21". הוא שדד בגלוי את הכסף ממרתפי הבנק המרכזי. היה אז הרבה כסף, מפני שמחירי הנפט גאו לשיאים היסטוריים.

הוא פיזר אותו לכל עבר: סיבסד את העניים בארצו - אבל סיבסד גם ארצות זרות, בייחוד כאלה שהוא חשב לבעלות ברית אידיאולוגיות. הוא אפילו הציע לספק נפט מוזל לעניי בוסטון, בצפון מזרח ארה"ב. צ'אווס מת מסרטן לפני שש שנים, והשאיר אחריו עיי הריסות. הוא לא הכין את ארצו למשברים, ומשבאו היא קרסה תחתיה. הוא הוריש את השלטון לנהג אוטובוס לשעבר, ניקולס מאדורו, בשום פנים לא המבריק שבין אנשיו.

צ'אווס העניק פעם השראה לכל היבשת. הוא היה החלוץ ההולך לפני המחנה. בעקבותיו, שורה של ארצות פנו שמאלה, לפעמים שמאלה מאוד. כאשר סוציאליסט רדיקלי נבחר לנשיא בברזיל, ב-2002, התעורר הרושם שעידן חדש נפתח: מאבק לצדק חברתי לצד עמידה על זכויות ריבוניות נגד ארה"ב, הנצלנית הגדולה משכבר הימים. השמאל הלטיני האמין שהוא שומע את פעמי המשיח.

איפה העידן ההוא ואיפה אמריקה הלטינית. המטוטלת חזרה ונעה, ומשטרים ימניים, אפילו ימניים מאוד, שולטים ברוב היבשת. לפני 10 שנים, איש באמריקה הלטינית לא היה מוכן לגעת לרעה בצ'אווס, או לרמוז על נכונות לגעת בו. עכשיו, רוב הלטינו-אמריקאיות מכירות בנשיא הזמני של ונצואלה, חואן גאיידו, לצד ארה"ב, קנדה וישראל (ישראל? האם זה היה נחוץ?). בימים הקרובים תצטרף כנראה גם מערב אירופה.

החצר האחורית

מעניינת כשלעצמה נכונותה של ארה"ב לנהל מאמץ דיפלומטי רב-צדדי לטובת החלפתו של משטר דיכוי. מאז נכנס לבית הלבן, הנשיא טראמפ התייחס בביטול למאמצים רב-צדדיים בעניין כלשהו. הוא גם מיעט להתעניין בקידום זכויות אדם. מה מעמיד אותו עכשיו בקו החזית מול מאדורו?

אם נסתמך על דברים שטראמפ עצמו אמר בעבר, למשל ביחס לעיראק, הוא מתעניין בארצות שארה"ב יכולה להפיק תועלת מאוצרות הטבע שלהן. אבל זו תהיה תשובה פשטנית. היסטורית, הימין הבדלני בארה"ב התעניין באמריקה הלטינית גם בזמן שרצה להתפרק מכל אחריות בשאר העולם. היא שקולה כנגד חצר אחורית זה 200 שנה, מאז שהתחילה להשתחרר משלטון ספרד.

לארה"ב יש בעיה באמריקה הלטינית: חשד עמוק, המקנן לא רק בשמאל, מפני התערבות "צפון-אמריקאית". יש לחשד הזה כמובן על מה שיסמוך. ארה"ב בחשה, חתרה, ניצלה והוליכה שולל במשך עשרות שנים. התערבויות צבאיות תקופתיות היו לחם חוקה. אמנם עברו 20 שנה מאז ההתערבות הישירה האחרונה (פנמה, 1989), אבל החשד בעינו עומד. התערבות צבאית אמריקאית בוונצואלה תהיה כרוכה בסכנות גדולות, לא רק מבחינה צבאית. היא עלולה לקומם חלקים ניכרים של דעת הקהל באמריקה הלטינית, ולהעניק למשטר מאדורו את הילת-הקורבן שאליה הוא משתוקק.

עדיף בהחלט שאת משטר מאדורו יפילו ונצואלים, לא זרים. נראה שההמונים הממלאים את הרחובות בתמיכה באופוזיציה אינם נוטים לחקות את המופת של המוני טהראן, בדיוק לפני 40 שנה, ולצעוד בחזה חשוף מול הצבא. רק הצבא יכול אפוא לשים קץ למשטר. אבל לפי שעה לא היו לצבא די סיבות לעשות כן. הקצונה הבכירה מושקעת במשטר, מקבלת ממנו טובות הנאה, מדברת את לשונו ונשבעת לו אמונים. בקצונה הבינונית היו במרוצת הזמן בקיעים, אבל לא במידה מספקת.

המסה הקריטית

ארה"ב החמירה השבוע באופן דרמטי את הסנקציות על ונצואלה, כאשר הפסיקה את יבוא הנפט, חצי מיליון חביות ביום, כמעט חצי היצוא הוונצואלי. היבוא הזה היה מקור ההכנסה העיקרי של המשטר. הוא עמד להניב 11 מיליארד דולר השנה, ברמת המחירים הנוכחית.

וושינגטון מקווה שהמהלומה תזעזע את הממסד הצבאי, או לפחות תחליש את אחדותו. אבל אם התוצאות לא יהיו מיידיות, והסנקציות יתארכו, הפגיעה באוכלוסייה עלולה להרחיק לכת. לפני הסנקציות, רווחה התחזית שכלכלת ונצואלה תצטמק השנה ב-10%, שיעור מבהיל כשלעצמו. עם הסנקציות, ההצטמקות עלולה להגיע ל-30%. נקל לשער את השפעת ההצטמקות הזו בארץ שרוב אוכלוסייתה כבר עומדת על סף רעב. הפסקת יבוא הנפט עלולה גם לפתוח את השערים בפני זרים. סין, רוסיה, אפילו הודו ישמחו להשקיע בענף האנרגיה של ונצואלה.

התארכות המשבר כרוכה אפוא במשוואה רבת-נעלמים. ארה"ב, אמריקה הלטינית ורוב הוונצואלים מקווים להגיע אל המסה הקריטית כבר בימים הבאים, אולי באמצעות הפגנות הרחוב הגדולות המתוכננות היום (ד') וביום שבת. וושינגטון אומרת שהיא אינה מסירה שום אופציה מסדר היום. כתבים הבחינו ביום ב' בהערה בכתב יד על תיק קרטון, שנשא היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן ג'ון בולטון. "5,000 חיילים לקולומביה", היא אמרה. קצת קשה להאמין שסוד מדינה דלף באופן הזה, אבל מי יודע. כל יום העובר בלי פתרון מקטין בהכרח את מספר האופציות ומגדיל את הפיתוי להשתמש באמצעים רדיקליים. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny