לא רק בקהילתיים: האפליה בכל היישובים ובחסות המדינה

כמו זוגות רבים במדינה, עאדל ואימאן קעדאן, תושבי באקה אל-גרביה, ביקשו במהלך שנות ה-90 לעבור להתגורר ביישוב כפרי עם רמת חיים גבוהה, ובחרו ביישוב קציר. אלא שהאגודה השיתופית קציר דחתה את בקשתם, בשל היותם ערבים.

הזוג קעדאן החליט להילחם על חלומו, ובעזרת האגודה לזכויות האזרח הגיש עתירה לבג"ץ, שבה טען כי היישוב קציר הוקם על קרקע ציבורית, וכי המדינה אינה רשאית להפלות בחלוקה של קרקע ציבורית בין יהודים לערבים.

מנגד טענה המדינה כי מדיניות המאפשרת להקים יישובים המיועדים ליהודים בלבד היא חוקית ומשתלבת עם התפיסה שישראל היא מדינה יהודית.

במארס 2000 הכריע בג"ץ בוויכוח, קיבל את עתירת הזוג קעדאן וקבע כי דווקא מפני שמדינת ישראל יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון, ומכאן שהתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק. בפסק הדין כתב נשיא העליון לשעבר, השופט אהרן ברק: "שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא - נגזר מערכיה של המדינה, כיהודית ודמוקרטית".

11 שנים מאוחר יותר, בין הדי הפיצוצים שהגיעו מעזה לפסטיבל התקשורתי שהתרחש אז סביב השלכתו לכלא של הנשיא לשעבר משה קצב - העבירה הכנסת בשקט יחסי את התיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שהקנה למאות יישובים בגליל ובנגב את האפשרות החוקית לקיים הליכי קבלה למגורים ביישוב.

לכאורה, לאור האיסור על ועדות הקבלה לסרב לקבל מועמד ליישוב מטעמי דת או לאום, החוק לא סתר את הלכת העליון בעניין קעדאן. ואולם בפועל מדובר ב"חוק עוקף בג"ץ", שהכניס לספר חוקיה של המדינה הוראות הסותרות את שקבע העליון. זאת, בין היתר, מכיוון שהקריטריונים שלפיהם יכולה הוועדה לסרב לקבל אדם ליישוב כה רחבים ועמומים, כך שלמעשה החוק אינו קובע אמות-מידה לפגיעה בזכויות האדם - אלא מתיר את שיקול-הדעת לוועדות קבלה, המורכבות בעיקרן מאנשים פרטיים.

או במלים אחרות: לשון החוק היא בבחינת "מכבסת מלים", שמאפשרת לוועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים בגליל ובנגב לדחות באופן חוקי ערבים, מיעוטים ואחרים מלהתיישב בהן. במקום לנמק את אי-קבלתם ליישוב בכך שהם ערבים, יאמר להם כי הם אינם יכולים להתקבל מכיוון שהם אינם מתאימים ל"מרקם החברתי תרבותי" של היישוב - והדבר יהיה כשר וחוקי.

אבל בוא לא נהיה צבועים. האפליה בקבלה ליישובים קהילתיים איכותיים היא ממש לא נחלתם הבלעדית של היישובים היהודים הקטנים בנגב ובגליל. בגיבוי המדינה, קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, גם במרכז, מפעילים מנגנונים שונים, מתוחכמים יותר ופחות, כדי למנוע מאוכלוסיות שונות לחדור אליהן. גם היום, בשנת 2018, ח"י שנים אחרי פסק הדין הקאנוני בעניין קעדאן, האוכלוסייה באותם יישובים (גילוי נאות: הח"מ מתגורר בקיבוץ בעמק יזרעאל) היא, איך לומר זאת בעדינות, לא ממש מגוונת. לא נמצא בהם ערבים, ישנם בהם מעט מאוד יוצאי אתיופיה, או מיעוטים אחרים. רוב התושבים ביישובים הקהילתיים הם ילדיהם או נכדיהם של המייסדים, בנים ממשיכים או מתעשרים חדשים שהצליחו לרכוש נחלה ביישוב המבוקש.

אבל בעצם על מה לנו להלין על היישובים הקהילתיים? הרי גם את כמות הערבים או יוצאי אתיופיה שגרים במרכז או בצפון תל-אביב, אפשר לספור בקלות. בעצם, אין ממש צורך בחוק יסוד שיתיר לקהילות נפרדות להתגורר ביישובים נפרדים. זוהי המציאות (העגומה) בחלקים רבים של מדינת ישראל.