כן לאינטל, לא לחמוצים ולחכמולוגים: המענק רק יחזק את ההייטק בישראל

1.

היה ברור שההשקעה הגדולה של אינטל בישראל והמענק הממשלתי יקפיצו את ה"חמוצים" ואת החכמולוגים למיניהם עם הטענות הממוחזרות: למה מעניקים לאינטל כל כך הרבה כסף? למה לא נבחנו חלופות? מה עם פיזור המענק של 3.5 מיליארד שקל לכמה עסקים בינוניים וקטנים? ומה התשואה מכל ההשקעה הזאת? ומה עם האלטרנטיבות? ואולי יש תשואה גבוהה במקום אחר? ועוד הרבה "מה" והרבה "למה" והרבה "אולי", כאילו יש באמת "אלטרנטיבות" לאינטל והאוצר רק צריך לערוך הגרלה נוסח "אן דן דינו, סוף על הקטינו". זה הרי לא עובד כך.

2.

בזמנו חשפתי כאן את הטבות המס של חברות הענק, לאחר מאבק משפטי באוצר. אני עדיין חושב שהטבות מס כמו אפס אחוז שניתנו אז לטבע היו לא מידתיות וניתנו ללא התניה בתעסוקה, ודאי לא באיכות התעסוקה. הטבות המס והמענקים הם שאלות כבדות משקל. מי ששולל אותם לחלוטין מבקש בעצם שישראל תחרוג מכללי המשחק העולמיים שלפיהם מושכים השקעות זרות באמצעות הטבות ומענקים ותבטל את חוק עידוד השקעות הון. זו מחשבה לגיטימית, אם כי מרחיקת לכת. בעיניי, לשבור את הכלים ולהגיד לא משחקים זה מהלך פופוליסטי ומנותק מהמציאות. אפשר בהחלט לומר שכללי המשחק העולמיים הם מעוותים ופוגעים בסופו של דבר בתעשיות המקומיות, אבל לבקש מישראל לשאת את דגל המחאה זה לא רציני.

3.

החמוצים והחכמולוגים דורשים שיבחנו חלופות, שיבדקו אם יש השקעה עם תשואה טובה יותר (איך בכלל אפשר לחשב תשואה עתידית התלויה בפרמטרים רבים כל כך?), שיוכיחו שההשקעה באינטל רווחית. אבל כל חישוב וכל משחק במספרים מפספס את התמונה המלאה של תעשיית ההייטק בישראל.

משקים מצליחים מתבססים על תעשיות יצוא מצליחות, מפני שהם מצליחים להגדיל את העוגה באמצעות מכירת מוצרים ושירותים חדשניים החוצה. הגדלת היצוא היא, בין היתר, אחת הדרכים להרחיב את היצע המשרות האיכותיות ולהעלות באופן משמעותי את השכר החציוני והממוצע.

הנה כמה נתונים מרשות החדשנות: חברות בינלאומיות נוהרות לישראל כדי להקים בה מרכזי מו"פ, וחלקן אף מפעילות כמה מרכזים בתחומי פיתוח שונים. בין 2007 ל-2016 הוקמו בממוצע 20 מרכזי מו"פ חדשים בכל שנה. לאורך השנים, חברות רב-לאומיות המפעילות מרכז מו"פ בישראל רכשו במצטבר יותר מ-100 חברות ישראליות. חברות ענק כמו אינטל, מיקרוסופט, סיסקו, יבמ ועוד אף רכשו יותר מעשר חברות מקומיות בשנות פעילותן בישראל. החברות הללו מגיעות לכאן לא בגלל העיניים היפות שלנו, כמובן, אלא בגלל הנכסים הישראליים: כוח אדם מיומן, תרבות יזמית ומובילות טכנולוגית.

אין בכלל ספק בתרומה המבורכת של מרכזי המו"פ: הם יצרו בישראל תשתית נהדרת, יצאו מהם עוד ועוד יזמים שהקימו עוד ועוד סטארט-אפים, הם מקור הצמיחה העיקרי של המו"פ העסקי בישראל והם משכו לפה עוד ועוד השקעות. אבל בסופו של דבר מדובר במעין "השכרה" של מוחות ישראליים, שיש להם ביקוש רב, ואיש לא יכול לערוב לכך שמרכז הפיתוח לא יעבור להודו. כלומר, גוגל, אפל וחברות נוספות שוכרות מוחות ישראליים, משלמות להם היטב, רוכשות פה עוד ועוד חברות, מרחיבות את מרכזי המו"פ בישראל, אבל התעשייה עצמה והיצוא הנגזר ממנה אינם נמצאים כאן. יוצאי דופן הם חברות כמו אינטל, HP-אינדיגו ואפלייד מטריאלס, שיצרו פה בסיסי ייצור תעשייתיים גדולים המעסיקים אלפי עובדים. איפה? גם בפריפריה - בקרית גת, למשל. זה בדיוק מה שישראל והפריפריה צריכות - בסיסי ייצור תעשייתי ליצוא, בין אם של חברות בינלאומיות גדולות ובין אם של חברות ישראליות גדולות מוטות יצוא.

אינטל מעסיקה כיום כ-4,000 עובדי ייצור בישראל, שמרוויחים קרוב לפי 2 מהשכר הממוצע במשק (כולל שעות נוספות). היא מייצרת מעגלי תעסוקה נוספים, כולל רכש נרחב ממאות ספקים מקומיים בהיקפי ענק. היא רכשה בעשור האחרון 13 חברות ישראליות, בראשן מובילאיי, והשבוע פורסם שהיא במו"מ לרכישת מלאנוקס בקרוב לכ-6 מיליארד דולר. ספק אם יש כלכלן שמסוגל לחשב את כל חבילת הערך המוסף שנתנה אינטל לישראל, בתמורה למה שהיא קיבלה.

כל עוד המדינה יודעת מה היא נותנת ומה היא מקבלת (תעסוקה איכותית, למשל, הן בליבת הייצור והן במעטפת שלה), אין סיבה שלא יהיו בישראל עוד 20 אינטלים. הבעיה היא שיש יותר מדי משרות לא איכותיות, עם פריון נמוך, עם שכר נמוך, ומנגד יש פחות מדי משרות איכותיות (הן בעיקר בהייטק, שחלקו בשוק העבודה קטן יחסית). זה הפספוס הגדול: ישראל היא מעצמת חדשנות טכנולוגית, היא במקומות הראשונים בעולם בהשקעה במו"פ כשיעור מהתמ"ג ובהשקעות הון סיכון כשיעור מהתמ"ג, היא מצמיחה מאות חברות סטארט-אפ (נטו) מדי שנה ויש בה כ-300 מרכזי מו"פ של חברות בינלאומיות - מענקיות הטק ועד ענקיות הרכב. השכר בתעשייה כפול לפחות מהממוצע במשק וגבוה פי 3-4 מהשכר החציוני. ועם כל ההישגים הללו, היא לא מצליחה לסחוב במלוא העוצמה את המשק, כי תמיד יש חכמולוגים וחמוצים שמתעקשים להסתכל דרך החור שבגרוש.