מה שווה חוק הצינון אם הוא לא באמת מצנן?

תוך כדי זה ש"וועדת הטייקונים" קיימה את דיוניה הסוערים, שהסתיימו ממש לאחרונה, הסתבר שהכול ממשיך כרגיל, הדלת המסתובבת שמעבירה רגולטורים בכירים מהממשלה הישר לזרועות הממסד הבנקאי פיננסי ממשיכה להסתובב, ועיקרון "הצינון" - זה שעיקר טעמו, על-פי בית המשפט העליון, הוא שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי - ממשיך להיות מבוזה.

לאחרונה נודע כי רגולטור בכיר, ראש הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים - שמפעיל רגולציה, אכיפה מינהלית ופלילית על גופים במשק, כולל הבנקים איתם יש לו ממשקים נוספים - יוקפץ בתוך פחות מחודש מתפקידו הממשלתי לתפקיד מנכ"ל איגוד הבנקים, שהוא הארגון הבכיר והוותיק בו נפגשים כל הבנקאים כולם, דנים, מגבשים עמדות ויחד מגייסים לוביסטים ומומחים שיפרסמו חוות-דעת עבורם, ולטובתם.

עכשיו אתם בטח שואלים איך זה קורה? הרי יש את חוק הצינון שדיברנו עליו שמטרתו למנוע בדיוק את הדבר הזה. אז יש מושג כזה שנקרא "צינון פנימי" שנקבע על-ידי הרגולטור בעצמו, שקובע מהם הנושאים בהם לא יטפל תוך שהוא ממשיך בתפקידו וגם מנהל משא-ומתן על התפקיד הבא. אתם מבינים? הוא מחליט על מספר נושאים שהוא מפסיק לטפל בהם, וזה מוכר לו כתקופת הצינון שנקבעה בחוק.

בעוד החוק מחייב שנת צינון שהיא שנת מעבר שיועדה לעצור את הדלת המסתובבת - הרי המציאות, באמצעות עילות, תירוצים וחברים, מחסלת את רוב-רובם של תנאי הצינון עבור רוב-רובם של אלה שמחויבים בהם - וזה בולט במיוחד במעבר בין הציבורי למגזר הבנקאי פיננסי, שיודע היטב לאסוף לחיקו את מי שהוא רוצה ביקרו.

מדובר, לצערנו, בנורמה מאוד מקובלת. על כך, אגב, עוד יבוא פרק ביקורתי נרחב ועמוס דוגמאות בדוח וועדת החקירה. אבל מאומה לא ישתנה, שכן הבכירים המצויים בתוך המערכת הממשלתית לא רוצים ולא ירצו לשנות - שכן הם עצמם נושאים פניהם לעתיד.