תיזהרו מהמחקרים שטוענים שרשתות חברתיות מדכאות את הנוער

עכשיו זה "רשמי": שימוש מוגבר ברשתות חברתיות עלול לגרום לדיכאון ולאובדנות בקרב מתבגרים. כך לפחות טוענת המועצה הלאומית לבריאות הילד במשרד הבריאות, בנייר עמדה שפורסם לפני כחודש וזכה לתהודה ציבורית רבה. בניסוח מדויק יותר נאמר במסמך כי "קיימות הוכחות ראשוניות למתאם בין משך החשיפה למדיה חברתית לעלייה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות במתבגרים אמריקאים". כותבי המסמך מסתמכים על מחקר רחב-היקף הכולל כחצי מיליון (!) בני נוער מארה"ב, ומוסיפים המלצה להורים להגבלת זמן המסך שלהם ושל ילדיהם.

לכאורה הכול טוב ויפה. סוף-סוף, מעט יותר מעשור מאז פרץ הסמארטפון לחיינו ולחיי ילדנו, נמצא "האקדח המעשן" שמאשש את מה שרבים חושבים ומרגישים זה שנים. אולם ישנה רק בעיה קטנה אחת, המחקר האמריקאי עליו מתבסס משרד הבריאות הוא, בלשון עדינה, מוטעה ומטעה.

המחקר המדובר נעשה בידי צוות חוקרים בראשותה של פסיכולוגית אמריקאית בשם ד"ר ג'ין טווינג, דמות מוכרת ושנויה במחלוקת בארה"ב. את נבואות הזעם שלה אודות ההשפעות ההרסניות של הסמארטפונים כלפי בני נוער, מפיצה טווינג בספריה הפופולריים, במאמרים ובאינספור ראיונות ופאנלים בערוצי התקשורת. נבואות אלה כוללות תיאור מקיף של פגמים מהם סובלים "ילדי הסמארטפון" בני דור ה-Z: נרקיסיזם מוגבר, דכאון, חרדות, בדידות, פגיעה בתפקודים קוגנטיביים ועוד. ובכל אלה אשם המכשיר הדיגיטלי, המתוחכם והשטני.

אולם מחקריה של טווינג זוכים לביקורות קשות מרוב עמיתיה בעולם האקדמיה. היא מואשמת בהטיות מחקריות, בסימון מוקדם של המטרה תוך בחירה סלקטיבית של ממצאים התומכים בהשערותיה והתעלמות מאלה המציגים תמונה הפוכה, ובטשטוש ההבדל הקריטי בין מתאם סטטיסטי לבין כיווניות - כלומר היעדר הוכחה בסיסית של השפעת הטכנולוגיה.

ואכן, גם במקרה זה, קריאה יסודית של המאמר חושפת את העובדה שהקשר בין שימוש ברשתות חברתיות לבין דיכאון, פשוט לא קיים. בשל כך לא הופתענו שבמאמר שפורסם חודשים ספורים לאחר מכן על-ידי חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, המתבסס על אותו מסד נתונים ממש, הוצגו מסקנות הפוכות לגמרי: "ההשפעות של השימוש במסכים על בני נוער הן שוליות, ואין להסתמך עליהן לצורכי קביעת מדיניות".

בניגוד לנביאי הזעם המציגים תמונה קודרת ואפלה, התמונה המצטיירת מהספרות המדעית היא שלא הצטברו מספיק עדויות מדעיות חותכות שהשימוש בסמארטפונים פוגע ביכולות קשב וריכוז לטווח ארוך, ושלא הוכח כי הוא גורם להפרעות נפשיות כמו דיכאון. חשובה עוד יותר העובדה שהחוקרים שטוענים לקשר כזה מתווכחים ביניהם האם הסמארטפון פוגע בנפשו של הילד או להפך - תורם לעולמו החברתי, אך בפועל אין ביניהם סתירה.

השפעת הסמארטפון לטוב או למוטב תלויה בתכונות האישיות של הילד ובדפוסי השימוש שלו בטכנולוגיה. כך למשל, ילד עם קשיים בוויסות רגשי עלול להיות חשוף יותר לסכנת התמכרות למשחקי רשת, אך לחלופין ילדה עם קשיים חברתיים ב"עולם האמיתי" שמצליחה ליצור קשרים חברתיים חיוביים ובריאים עם בני גילה במרחב המקוון יכולה לחוות שיפור משמעותי בתחושת הרווחה הנפשית שלה. או במילים אחרות "זה לא הסמארטפון - זה אנחנו".

ייקח כנראה עוד לא מעט זמן עד שנקבל תמונה מהימנה ומבוססת מחקר על השפעות הסמארטפון על ילדים. עד אז עלינו להיזהר מאופנת ההפחדות ומחזונות הדיסטופיה בסגנון הסדרה "מראה שחורה".

יש לחזור שוב ושוב על האמירה הבנלית אך הנכונה: הפתרון נמצא בחינוך לשימוש נבון, זהיר ומווסת בטכנולוגיות החדשות. ההתאמה הגילאית גם היא חשובה, ויש לתמוך ביוזמות נפלאות כגון "תנו לגדול על שקט" שמבקשות לדחות את קבלת הסמאטפון הראשון לכיוון סוף בית הספר היסודי (כעת הממוצע בישראל הוא גיל 9). וכשמגיע הרגע, עלינו לזכור תמיד שעל ההורים בעידן זה מוטל התפקיד להיות הורה-מלווה במרחב הדיגיטלי, תפקיד ששום אפליקציה איננה יכולה להחליף.

אופיר הוא פסיכולוג קליני וחוקר דיכאון ברשת בטכניון ובאוניברסיטה העברית; רוזנברג הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל.