חטיבת הביניים: החוליה החלשה של החינוך

חטיבת הביניים היא היום החולייה החלשה של מערכת החינוך. הילדים הולכים שם לאיבוד בין רסיסי מקצועות שתכליתם לא ברורה. הכיתות גועשות, המסדרונות צפופים ומערכת השיעורים נראית כמו לוח זמנים של רכבת בהפרעה. זה גיל קשה שבו הילדים מגלים את עצמם, ההורמונים שוטפים את גופם ומתחיל מרד הנעורים.

"רק שיעבור כבר", אמרה מורה. "זה השלב הכי מיותר בבית הספר, לא לומדים שם כלום, סתם בזבוז זמן", רטנה תלמידה. אנשי חינוך רבים מגדירים את חטיבת הביניים כ-"שלב חברתי", שבו את הלימודים מניחים קצת בצד. הלימודים בחטיבה הם סוג של מנת ביניים שתקועה באמצע, זו שמשמעותה לא ברורה, אזור דמדומים שנמצא בין היסודי לתיכון.

בבית הספר היסודי המטרה ברורה. צריך ללמוד את היסודות, לקרוא, לכתוב ולדעת לעשות פעולות חשבון בסיסיות. ההורים מעורבים ותומכים, המחנכת מעודדת ומחבקת ולבסוף כמעט כל הילדים מגיעים אל הרף הרצוי. גם התיכון בישראל עושה עבודה לא רעה בכלל. היעד בהיר, לומדים לבגרות, משקיעים ומתאמצים.

אבל מה המטרה של חטיבות הביניים? הן הוקמו לענות על צורך חשוב של שילוב בין אוכלוסיות. החזון היה שחטיבת הביניים תהיה כור היתוך חינוכי, מנגנון שובר שוויון ומצמצם פערים. אבל כיום, במבחן התוצאה, הילדים יוצאים מחטיבת הביניים עם פערים גדולים יותר מכפי שנכנסו אליה - פערים גדולים בין עשירים לעניים ובין יהודים לערבים.

אני לא מדבר רק על הפער בין בתי ספר חזקים וחלשים, או בין מרכז לפריפריה. הנתונים מראים שבתוך בית ספר רגיל, אפילו במרכז הארץ, הילדים מסתדרים לפי השכלה ושכר של ההורים בחלוקה למסלולים והקבצות במתמטיקה ובמדעים. בהקבצה א' נמצאים אלו שמגיעים מבית משכיל ועשיר ובהקבצה ג' הילדים שהוריהם למדו פחות ומרוויחים פחות.

אל תטעו, אין אף מורה שממיין אותם כך. השכר וההשכלה של ההורים הם לא קריטריון בשיבוץ. יש פה משהו עמוק שמחייב התייחסות רצינית. המורים אומרים שהפערים גדולים מכדי ללמד את כולם בכיתה אחת, לכן הם מקימים הקבצות ומסלולי מצוינות. בלעדיהם, ההורים של התלמידים המצטיינים יעבירו את ילדיהם לבית ספר אליטיסטי נפרד ואז יגמר הסיכוי למוביליות חברתית.

אלא שהפער הוא לא רק בין הילדים, הוא גם בין החטיבה לתיכון. למרות שהם לרוב נמצאים באותו קמפוס, התיכון שייך לעירייה והחטיבה למשרד החינוך. המורים מתחלקים בין ארגון המורים להסתדרות המורים. תוכניות הלימודים ומבנה העבודה שונים ונפרדים, ובפועל, מורי החטיבה והתיכון כמעט ולא נפגשים זה עם זה.

התפר בין כיתה ט' לכיתה י' פרום. לכן הילדים מגיעים לתיכון ונכנסים להלם, הם בשוק מוחלט. פתאום זה קשה להם, צריך לתרגל, להתאמץ ולהשקיע והם כבר לא רגילים לזה. במתמטיקה חסרים להם הרגלי למידה, בפיזיקה חסר להם ידע, וכך הלאה. מבחני פיז"ה הבינלאומיים שנערכים בדיוק בתקופה הזו, מכים בנו בבטן הרכה שלנו.

חטיבת הביניים משוועת למדיניות ברורה. חייבים לעשות שם סדר. זה נושא חשוב שעומד לפתחו של שר החינוך הבא. חטיבות הביניים הוקמו לפני חמישים שנה, והגיע הזמן לבחון האם הן גשר או בור. לדעתי הפתרון נעוץ בחיבור חכם בין הצורך החברתי והלימודי. כלומר, לגייס את הקשרים החברתיים בין הילדים כדי להתמקד בלימודים ולהעלות את הרמה.

בתהליך הזה, חייבים לזכור שדווקא בגיל המורכב הזה הילדים זקוקים ליד מכוונת שתאיר להם את הדרך. לשם כך הם צריכים גם חברים טובים, אבל גם מורים מעולים והורים קשובים. כאלו שיאמינו בהם, יציבו להם יעדים גבוהים, יתחברו אליהם ויתנו להם מענה אישי.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך וחבר וועד החינוך הלאומי