ילדים זו ברכה, ילדים זו שמחה, ילדים זו קצבת זקנה

בשורה מרתקת - הגיעה אלינו מנפאל - הממשלה המקומית הודיעה כי תעלה הצעת חוק המחייבת ילדים להעביר כל חודש קצבה לחשבון הבנק של הוריהם הקשישים. זוהי למעשה סנונית ראשונה בשינוי המודל הכלכלי שלו אנו רגילים. עד כה הורגלנו כי ההורים תומכים כלכלית בילדיהם כל חייהם, מינקות, דרך הבגרות ומעבר, על כל המשתמע מכך - חתונה, קניית דירה, עזרה כלכלית עם הנכדים ועוד ועוד.

המודל הכלכלי הישן נקרא מודל "הדורות החופפים". על-פי מודל זה, אדם נולד עם הון התחלתי שירש מהוריו. זאת, בהנחה שההון ההתחלתי (הירושה) יסייע לצמיחה כלכלית בעתיד (למשל, לקניית דירה). וכך כל דור מעביר לדור שאחריו את הונו. אך בשלושת העשורים האחרונים, העולם השתנה ובמהירות. תוחלת-החיים עלתה מאוד, והכלכלה לא הותאמה מספיק מהר לשינויים. הפנסיה כבר לא מספיקה לכלכל את הקשישים, וודאי שלא לעזרה לילדיהם. הקשישים נדרשים להשתמש בחסכונותיהם, אם יש כאלו, ולעיתים אף למכור את רכושם, כדי לחיות בכבוד.

מדינות רבות לא מצליחות היום לסבסד את הקשישים. הביטוח-הלאומי בארץ הזהיר שבעתיד הקרוב "לא נוכל לשלם קצבאות זיקנה". המודל הכלכלי שאליו הורגלנו מתהפך מול עינינו.

המודל הכלכלי שבו אדם נולד עם הון התחלתי (ירושת ההורים) הופך למודל שבו נולדים עם הון שלילי. כלומר, הקיצבה שאותה יצטרך הבן לשלם בעתיד כדי שהוריו יחיו בכבוד לעת זיקנה. המשמעות היא הרת-אסון לכלכלה העולמית - המעמד הבינוני ייעלם, והפערים הכלכליים בין העשירים (שיצליחו להוריש לילדיהם הון) לבין האחרים, יילכו ויגדלו.

המציאות הזו כבר כאן, ונפאל היא רק הסנונית. נכון שנפאל שונה מישראל בהרבה מובנים. רמת-החיים נמוכה משמעותית וכך השכר. תוחלת-החיים בנפאל היא 70.2 שנה (מקום 117 בעולם), ובישראל 82.3 (מקום 14 בעולם). אך מה שהגיע לנפאל יגיע בסוף גם לישראל. ואף שאזרחי ישראל מרוויחים בממוצע הרבה יותר מהאזרח הממוצע בנפאל, ויש לרובנו רכוש רב יותר. עם זאת, אזרח ישראלי חי 12 שנה יותר מאזרח נפאלי, מה שדורש הון גדול יותר על-מנת שיוכל לכלכל את עצמו בגיל הפנסיה.

רמת-החיים בישראל גבוהה בהרבה מרמת-החיים בנפאל, ולכן קשיש בישראל צריך הרבה יותר משאבים מקשיש בנפאל כדי לשמר את רמת-החיים שאליה הורגל.

ישנן הערכות כי עד גיל 18, כל ילד יעלה למשפחה כמיליון שקל לפחות. כך שיוקר המחיה לא מדלג גם על גידול ילדים. ברור, שהשיקול הכלכלי אינו המרכזי בהחלטה אם להוליד ילדים, והרצון בצאצאים הוא חלק מהטבע האנושי. עם זאת, מחקרים שלהם הייתי שותף מצאו שילדים לא בהכרח מוסיפים לאושר. אחד ההסברים לכך הוא, שהחרדות והקשיים הכלכליים כשיש ילדים, מקזזים את האושר שנוצר מגידול הילדים ומהאהבה ללא תנאי.

המציאות המשתנה הופכת את השיקול הכלכלי בהחלטה אם להביא ילדים לשולי אף יותר. כי הרי אם תוחלת-החיים תמשיך לעלות, אזי ההשקעה בילדים תשתלם בסוף גם כלכלית. כן, זה מוזר לדבר על שיקול כלכלי בהחלטה אם להביא ילדים לעולם, או לא, אבל בחשיבה קרה, ככל שאדם יצליח כלכלית יותר בחייו, כך יהיה לו קל יותר לתמוך בהוריו בעתיד.

מחקרים מעלים, כי להורים תפקיד משמעותי בהצלחה העתידית של ילדיהם. ייתכן, כי בעתיד נראה שהורים דוחפים יותר ויותר את ילדיהם להצלחה כלכלית, לא רק מאהבה ומהרצון שלילדיהם יהיו חיים נוחים יותר, אלא גם מהחשש שילדיהם לא יוכלו לתמוך בהם בעתיד.

הכותב הוא דיקן בית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל