האם ברני יחזור? המרוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית בארה"ב נהיה יותר ויותר צפוף

אורח מן החלל החיצון היה מסיק ממבט חטוף בתקשורת האמריקאית שהבחירות לנשיאות מתקיימות בשבוע הבא, או לכל היותר בחודש הבא, לא בנובמבר 2020.

מסיבוב לסיבוב, מערכת הבחירות מתארכת והולכת. אני זוכר את עצמי רועד מקור בשדות התירס של אייווה, במערב התיכון של ארה"ב, בחודש ינואר; ובניו המפשייר, בחודש פברואר. אבל אלה היו ינואר ופברואר של שנת הבחירות. עכשיו, עיתונאים דולקים אחר טוענים לנשיאות בפברואר של השנה-שלפני-שנת-הבחירות.

מערכת הבחירות בארה"ב ארוכה ללא נשוא. הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות בשתי המפלגות ייערך רק בעוד שנה, פברואר 2020. במפלגה הרפובליקאית אין כנראה מקום לצפות להפתעות: הנשיא טראמפ יחזור וייבחר למועמד, ברוב גדול, או ברוב עצום. יש סיכוי מסוים שמישהו יתמודד נגדו, אבל הסיכוי אינו גדול, ולפי שעה אין כל סימנים שהוא עומד להתממש. זה יהיה אקט אבירי, מפני שהמתנגד כנראה ייפול על חרבו.

מובן שהעתיד אינו חקוק בסלע, איננו יודעים מה יקרה ומה ישתבש. אבל נראה שהאלמנט התחרותי של העונה הפוליטית הממשמשת ובאה יהיה במפלגה הדמוקרטית. עד כה הודיעו עשרה על רצונם להתמודד, עוד אחת עומדת להצטרף מחר (ב'). השדה עדיין יכול להתרחב עד עשרים טוענים לכתר.

אין צורך לומר, שחלק ניכר מן הטוענים אינם רציניים, או לפחות אינם רציניים מאוד. יתרונה היחיד של התארכות המערכה הוא הניפוי שהיא מאפשרת ומזרזת. ברור שחלק מן הטוענים לא יגיעו אפילו אל קו הזינוק הרשמי בפברואר, מפני שלא יצליחו לצבור תנופה, ומפני שקופותיהם יתרוקנו.

הבחירות המקדימות של הכסף

הפעם האחרונה שבה ניסו כל כך הרבה דמוקרטים את כוחם הייתה אם אינני טועה בבחירות של 1988. אז העיתונים (לא היה עדיין אינטרנט) הכניסו לשימוש את המושג "המקדימות של הכסף" (money primary). עוד לפני שלבוחר תהיה ההזדמנות להטיל אפילו פתק אחד, ההיררכיה של המתמודדים תתברר מתישהו בקיץ של השנה-שלפני, כאשר יחושבו תרומות הבחירות שלהם. הכסף לא יענה הכול, אבל הוא בהחלט יענה הרבה.

אז, באוגוסט 1987, המוביל החד-משמעי באיסוף כספים היה מושל מדינת מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס. והוא אמנם נבחר למועמד המפלגה שנה אחת אחר כך - ונחל תבוסה ניצחת מידי ג'ורג' בוש האב.

הרבה יותר מדי מוקדם להסיק מסקנות ממצב הקופה. אבל אולי היא מספקת רמזים כלשהם. צוות ה"ניו יורק טיימס" מנתח היום (א') את יתרונותיהם היחסיים של הטוענים הדמוקרטיים בין "תורמים קטנים". הקטנים הם אלה שתרומתם נופלת מ-40 דולר. חוקי הבחירות מרשים לכל אזרח אמריקאי לתרום עד 2,700 דולר למועמד.

לפי העיתון, לברני סנדרס, שהיה יריבה של הילארי קלינטון במקדימות של 2016, יש יותר תורמים קטנים מאשר לכל יריביו גם יחד, 2.1 מיליון. פירושו של דבר שהוא יוכל לחזור ולפנות אליהם במרוצת המערכה, ולסמוך על זרימה שוטפת של כסף. למשל, בסוף דצמבר הוא שלח דואל לתורמיו הקטנים תחת הכותרת "והיה כי אחליט להתמודד". בתגובה הוא קיבל 299 אלף דולר מאחד-עשר אלף תורמים.

המספר הזה חשוב מפני שהוא מבטא לא רק פוטנציאל כספי, אלא גם פוטנציאל ארגוני. הקטנים מפוזרים על פני כל אמריקה, ומעניקים למועמד פוטנציאל ארגוני שלא יסולא בפז. הדעת גם נותנת ש-2.1 מיליון אמריקאים מפוזרים על פני כל התקשורת החברתית.

 ג'ו ביידן/ צילום: רויטרס

הקשישים, הנשים והמערב-תיכוניים

סנדרס אגב אינו כלול ברשימת העשרה שכבר הודיעו. הוא וסגן הנשיא לשעבר ג'וזף ביידן, שני המועמדים רבי ההשפעה ביותר בשלב הפתיחה, עדיין ממתינים. הם אגב בני אותו הגיל, זה בן 77 וזה בן 76. שני סקרי דעת קהל באייווה, אחד בשבוע שעבר, שני באמצע דצמבר, העניקו לביידן יתרון דו-ספרתי על פני סנדרס. בסקר של השבוע שעבר הגיעה למקום השני קמאלה האריס, הסנאטורית השחורה מקליפורניה. אחריה באה הסנאטורית אליזבת' וורן ממסצ'וסטס. כל השאר הזדנבו הרחק מאחור.

הנתונים האלה שקולים כרגע כנגד תחרות יופי, או רמות זמניות של מה שמכנים "זיהוי שמות". מעלתן הגדולה של המקדימות במדינות הקטנות היא שקוטנן מאפשר מגע בלתי-אמצעי בין המועמדים לבין אחוז עצום של המצביעים. ממילא, חזקה על המספרים שהם ישתנו. מוטב לזכור שלפנינו שורה ארוכה של ויכוחי טלוויזיה.

בין עשרת המועמדים אנחנו מוצאים אלמונים כמעט גמורים לצד כוכבים של הזמן האחרון. הדמוגרפיה מעניינת מאוד: מן המועמדים שהכריזו על כוונותיהם, שתי נשים הן המובילות, אחת מהן שחורה (קמאלה האריס, שהיא בעצם חצי-הודית). השנייה (אליזבת' וורן) היא לפי שעה המועמדת הבולטת היחידה שהכריזה רשמית על מועמדותה, אתמול. הבולטים האחרים מסתפקים לפי שעה בהקמת "ועדות בדיקה", מה שמקנה להם זכויות מסוימות על פי החוק, ופוטר אותם ממספר הגבלות.

מחר (ב') עומדת להצטרף למרוץ הסנאטורית איימי קלובושאר (Klobuchar) ממדינת מינסוטה, ואולי כדאי להתרגל לשמה, מפני שיש לה סגולות הנחוצות מאוד למפלגתה: היא חזרה ונבחרה בנובמבר שעבר בהפרש של 24% במדינה חיונית במערב התיכון, שבה הילארי קלינטון ניצחה בהפרש של אחוז וחצי בלבד.

ניצחונות דחוקים מאוד בשלוש מדינות אחרות במערב התיכון הם שהנחילו את הנשיאות לטראמפ. ממילא, מנצחת אזורית עשויה להחזיק בידיה את המפתח לבית הלבן. הקריטריון הזה מעניק סיכוי פתיחה טוב גם לסנאטור שרוד (Sherrod) בראון ממדינת אוהיו, אך היא במערב התיכון.

 קמאלה האריס / צילום: Reuters

נוטים שמאלה קצת יותר מדי?

המגמה הפוליטית במרוץ הדמוקרטי ברור למדי: שמאלה. ייתכן שהנטייה הזו תתיישב עם נטיות לבו של הבוחר - אבל גם ייתכן שהקצנה רעיונית אצל הדמוקרטים תגבה מהם מחיר אלקטורלי.

לפי בעלת טור ימנית ב"וול סטריט ג'ורנל", קימברלי סטראסל, השמאל הרדיקלי אצל הדמוקרטים יהיה "הנשק הסודי" של הרפובליקאים ב-2020, גם מפני שהוא מפיח "מלחמת אחים" בתוך המפלגה הדמוקרטית, גם מפני שהוא יקל על הרפובליקאים להזהיר את הבוחרים מפני התוצאות של מסירת השלטון לידי הדמוקרטים.

מנגד, משקיף ותיק מאוד על הפוליטיקה האמריקאית, רון ברונסטין, כותב ב"אטלנטיק", כי אסטרטגיית הבחירות של טראמפ "לסחוט יתרונות אלקטורליים ממגזרי אוכלוסייה מצטמקים - צווארון כחול, ימין דתי ולבנים באזורים לא-עירוניים -- מתנגשת עם מגמת ההתחזקות הניכרת של הדמוקרטים בין "בוגרים צעירים, מיעוטים, עצמאים ולבנים בעלי תואר ראשון, בייחוד נשים".

זה תיאור מדויק של מה שקרה בבחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס בנובמבר. הדמוקרטים לא רק זכו ברוב גדול של מושבי בית הנבחרים, אלא רשמו יתרון ארצי מוחץ: כמעט עשרה מיליון קולות יותר מן הרפובליקאים. אם יצליחו לחזור על היתרון הזה בבחירות לנשיאות, בינואר 2021 יעזוב דונלד טראמפ את הבית הלבן. אבל הקצנה עלולה לדחות מיליוני מתונים ועצמאים.

השאלה היא אפוא אם הדמוקרטים ישכילו לבחור מועמד לנשיאות שיפזול בהצלחה אל המרכז מבלי לדחות מעליו את הרדיקלים. היסטורית, רדיקלים אינם מסוגלים לנצח לבדם. מאחר שבשיטה האמריקאית קואליציות מוקמות לפני הבחירות, לא אחריהן, רדיקלים-בלבד אינם מבטיחים ניצחון לשום מפלגה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny