ארגנטינה בלוז: הסיפור העצוב של מעמד הביניים הארגנטינאי

לעת ערב אנחנו פוסעים במרכז העיר, באחד הרחובות הנשפכים אל "שדרות ה-9 ביולי" - מעין שאנז אליזה של בואנוס איירס. במשך היום ממהרים כאן נשים וגברים בחליפות עסקים, ובשעה הזאת מתחילים חיי הלילה של העיר הענקית שוקקת המסעדות והתיירים. לפתע לוכד את עינינו מראה מוזר: בפתח אחד מבנייני המשרדים, אולי חברת ביטוח גדולה, אנחנו מבחינים במשפחה צעירה - רגילה לגמרי במראה ובלבוש, אמא, אבא ושני ילדים בגיל הגן ובית הספר היסודי - מתארגנת לשנת הלילה שלה. הם מפטפטים בשלווה כמו הרבה משפחות בזמן השכבת הילדים, בעת שההורים פורסים את השמיכות על פתח השיש של הבניין.

ברור שמדובר בערב שגרתי בחייה של המשפחה הזאת, ובמראה שגרתי עבור העוברים והשבים - וזה גם מה שהופך את המחזה הזה למחריד במיוחד עבורנו. לא מדובר כאן בהומלסים מוזנחים, מלוכלכים וספק שיכורים. הכול כל-כך רגיל - גם עבורם וגם עבור הסביבה - עד שזאת הייתה יכולה להיות המשפחה שלנו.

בגלל הג’ט-לג, אנחנו קמים מוקדם מהרגיל ומגיעים לרובע הציורי והמתויר מאוד בוקה כשהכול עוד שקט וסגור. אנחנו מטיילים קצת בסביבה, וממש מעבר לפינה נפתח מולנו עולם שונה לחלוטין מהבובות הגדולות והקירות הצבעוניים של לה בוקה: כביש שנחסם בשברי רהיטים, ואחריו מיני מבנים של אוהלים וקרשים - שיכון עוני מאולתר, מבוצר.

נהג שמוביל סחורה רץ אחרינו מודאג: "פה זה לא מקום לתיירים", הוא מפציר, "מסוכן כאן". על הקיר של גדת הנהר כתובת ענקית בשחור, שאומרת "מאקרי = עוני. מאבק!".

מאקרי הוא הנשיא מאוריסיו מאקרי, וכל זה נגלה לעינינו שלוש שנים לאחר התקוות הגדולות שעורר - לפחות אצל כלכלנים מהזרם היותר ליברלי - המנהיג שהבטיח להביא איתו לארגנטינה עידן חדש של שקיפות, של ניעור השחיתות, ובעיקר של זרם השקעות זרות שאמור היה להזרים חמצן לכלכלת המדינה. הזרם הזה לא הגיע, ולפחות כפי שזה נראה כרגע, המטוטלת הכה אופיינית לאזור הזה שוב נטתה לצד השני.

מטוטלת היא מילה חשובה בכל הנוגע לארגנטינה, כי הניגודים של הארץ הזאת מדהימים. רחובות רחבי ידיים בסגנון בירה אירופית, חנות הספרים היפה ביותר בעולם (אתנאו, שהוגדרה כך לאחרונה לגאוותם של תושבי בואנוס איירס), אוכלוסייה שהיא המשכילה ביותר באמריקה הלטינית. ומצד שני, אותו עוני שתיארנו, וגם איזו תחושת ניכור ומשיכת כתף שניכרת בשיחות שלנו עם אנשים על הנעשה במדינה.

"סוציולוגים מדברים על חברה מעט דיס-אינטגרטיבית", מאשר לי את התחושה פרופ’ ליאו ליידרמן, היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, יליד ארגנטינה. "כל אחד לעצמו. תחושת הקולקטיב מתבטאת בכדורגל ובעת השמעת ההמנון, אבל לא ברמה היומיומית".

 המשבר של כלכלת המרקוסור

ליידרמן גם מתקשה להיות אופטימי לגבי עתיד המדינה והאזור: "ככל הנראה, ארגנטינה אף פעם לא תהיה מדינה המתנהלת בצורה תקינה עם כלכלה יציבה לאורך זמן, וזה דבר שגורם לי לעצב רב כי מדובר במדינה עם פוטנציאל משמעותי".

בינתיים, הטלוויזיה כאן יודעת לספר על אנשים בשכונות של בואנוס איירס שמחכים לסגירת המאפיות, כדי לבוא ולאסוף את הלחם שלא נמכר - וגם במקרה הזה, לא מדובר על הדמויות הרגילות של קבצנים אלא על אנשים "מהיישוב", מי שפעם הוגדרו בני המעמד הבינוני. מחיר מוצרי המזון עלה מאוד, לצד העלאת מחירי החשמל, הגז והמים שנבעה מצמצום הסובסידיות של המדינה.

העוני אינו חדש כאן, אלא בא בגלים. "התופעה הזאת של השינה בפתח בנקים באמצע הסיטי של בואנוס איירס הייתה קיימת בעבר, אחר כך ירדה בצורה מאוד משמעותית, ועכשיו חזרה", מסביר ד"ר אפרים דוידי, מתמחה בהיסטוריה ופוליטיקה של אמריקה הלטינית במאה ה-20 באוניברסיטת תל אביב. "יחד איתם רואים קרטונרוס, כאלה שמחפשים קרטונים בפחי האשפה כדי למכור אותם למחזור. וזה עוד בבואנוס איירס. כשיוצאים קצת לפרובינציה, המצב גרוע בהרבה והמראות הרבה יותר קשים: עוני שמתבטא בלבוש, באנשים בלי שיניים. מאקרי עלה בקולות של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, אבל היום לא תמצא אדם שמספר שהצביע לו. אנשים לקו באמנזיה".

ליידרמן מצדו, שם את האצבע על "היעלמותו של מעמד הביניים", שלדבריו, הוא "תהליך מאוד משמעותי שעובר על המדינה בעשורים האחרונים. למשל, כשגדלתי בארגנטינה, בשנות ה-50 וה-60, רוב היהודים השתייכו למעמד הביניים. אבל ככל שהשנים עברו, הקיטוב החברתי הפך משמעותי יותר, גם עבור היהודים. היום יש יהודים עניים שנעזרים במרכז יהודי שמחלק ארוחות צהריים או מקבלים שקיות אוכל בבית הכנסת".

 הפגנה בארגנטינה/ צילום: : רויטרס - Ueslei Marcelino

"הפוליטיקאים גונבים הכול"

הטיול שלנו בארגנטינה מתרחש בימים סוערים מאוד עבור החלק הדרומי של יבשת אמריקה, בעיקר משולש הארצות ונצואלה, ארגנטינה וברזיל. אלה הן המדינות העיקריות של המרקוסור, השוק המשותף הדרומי - לצד פרגוואי ואורוגוואי הקטנות יותר - שנחשב עד לפני זמן מה לברית הכלכלית החזקה ביותר באמריקה הלטינית (ונצואלה הסוערת מושעית ממנה כרגע לזמן שלא נקצב). "בעשרים השנה האחרונות, ובעיקר בעשור האחרון, הכלכלות משולבות, בעיקר אלה של ברזיל וארגנטינה, אבל גם זו של ונצואלה", אומר דוידי. "אם מדינה אחת נפגעת, היא מדביקה את האחרות כמו אצל ילדים בגן".

את התלות הגדולה בברזיל מדגים לנו נהג מונית אחד באמצעות הפיאט שלו - את החלקים, הוא אומר, ייצרו בברזיל, את ההרכבה עשו במפעל הרכבה ליד בואנוס איירס.

"ארגנטינה מאוד תלויה בברזיל בעיקר בגלל הדבר הזה", מאשר פרופ’ מריו בלכר, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה וכיום דירקטור באי.די.בי מטעם בעל השליטה, אדוארדו אלשטיין. "תעשיית המכוניות - התעשייה הכמעט יחידה של ארגנטינה - בנויה באינטגרציה כזאת שבכל פולקסווגן יש משהו שעשו בברזיל ומשהו שייצרו בארגנטינה, ולכן התלות היא ממש בלתי סבירה".

זו הסיבה שהנשיא מאקרי מזדרז לחלות את פניו של הנשיא החדש והאולטרה-ימני של ברזיל, ז’איר בולסונרו. מאקרי הליברלי נראה מעודד מידידו החדש שזכה לכינויו "טראמפ של ברזיל", על אף השוני הניכר בעמדותיהם. כיוון שהכלכלות כה שלובות זו בזו, ההבטחה לשיפור כלכלי בברזיל שנושא איתו בולסונרו - שכרגע היא עוד בגדר הבטחה קצת עמומה - מקרינה מיידית על תקווה לשיפור במצבה הכלכלי של ארגנטינה.

 הנשיא מאקרי (משמאל) יחד עם נשיא ברזיל בולסונרו / צילום: רויטרס - Sergio Moraes

עבורנו כתיירים, יש כמובן לא מעט יתרונות במדינה עם שיעור אבטלה גבוה ומחירים נמוכים ביחס למערב. בעבור סכום נמוך ממאה שקל, אפשר לקבל נהג שיסיע אותך לשמורה זו או אחרת ויבוא להחזיר אותך למלון כשתסיים. באחת הנסיעות שלנו, נהג המונית נוקב בסכום הנסיעה, 315 פזו (כ-31 שקלים) ואחר כך אומר: "תנו לי 300, אין לי מטבעות (לעודף) ואין לי גם מה לעשות איתם".

ההידרדרות במחיר הפזו, יחד עם האינפלציה שהסתכמה ב-2018 בכמעט 50%, לא צופה טובות, ואם המצב הזה יימשך, ייתכן שהמדינה האומללה הזאת, שכבר הכריזה שמונה פעמים על חדלות פירעון, תיאלץ לעשות זאת פעם נוספת.

התוכנית המקורית של מאקרי, שעמדותיו הכלכליות קרובות לאלה המקובלות במערב, הייתה לבטל מסים שבעיניו האטו את הכלכלה, ולהשלים את מה שחסר באמצעות קיצוץ הסובסידיות הנרחבות שמספקת המדינה לאזרחיה בתעריפי חשמל, מים וגז והקטנת המגזר הציבורי. התקווה הגדולה הייתה למשוך השקעות זרות למדינה, אבל למרות כמה צעדים שנקט, כמו ביטול המס על הייצוא, הזרים לא נראים באופק. בצר לו, הפך מאקרי לפני כמה חודשים לנשיא שחתום על הלוואת החילוץ הגדולה ביותר שנתנה אי פעם קרן המטבע הבינלאומית - מעל 57 מיליארד דולר בפריסה של שלוש שנים.

בארגנטינה, שלה יש היסטוריה לא מעודדת עם הלוואות כאלה, המהלך לא עבר בשקט. רבים מהאזרחים תולים בהלוואה קודמת של קרן המטבע - שכמובן, כמו הפעם, לוותה בתנאים שונים של הגבלות וצנע - את המשבר הענק שחוותה המדינה ב-2001, והם בהחלט יצאו לרחובות בהמוניהם.

"בהלוואות בפני עצמן אין בעיה", אומר ד"ר מאוריסיו דימנט, רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון טרומן ומרצה באוניברסיטה העברית. "אבל להלוואות של קרן המטבע יש משמעות לא טובה גם מבחינת הדרישות שנלוות להן, וגם בשל העובדה שלפחות עבור השמאל זהו ביטוי של אימפריאליזם, ושל הדרך שבה שולטת לכאורה ארה"ב באמריקה הלטינית".

בינתיים, הלווה לא הצליחה לשפר את כלכלתה וגם המלווה מחמיצה פנים: יו"ר קרן המטבע הבינלאומי, כריסטין לגארד, צופה - כך מדווחים כאן - כי גם בשנה הבאה תירשם בכלכלת ארגנטינה האטה של 1.7% ואולי רק ב-2020 יתחילו לראות את האור. אלא שלמאקרי אין זמן. ריח בחירות באוויר (בארגנטינה זה יקרה באוקטובר), והנשיא צריך צעדים נחושים.

אחד המהלכים שהוא מנסה להעביר כעת הוא צו "נחיצות וחירום" להשבת נכסים שהושגו בכספי שחיתות וסחר סמים, מהלך שמלווה בסלוגן הקליט "זה שעשה את זה, ישלם על זה".

הצו הזה - שאותו הוא אינו מצליח בינתיים להעביר כי יש לו קונגרס לעומתי - גורם לערוצי הטלוויזיה שלועגים למאקרי להקרין את הסלוגן על תמונתו ולהוסיף מתחת, בסוגריים ("חוץ ממני").

מאקרי הוא בן לאחת מהמשפחות העשירות במדינה, שעל-פי טענות שונות חייבת למדינה כספים רבים, כאשר באחד הגלים הליברליים הופרט הדואר של ארגנטינה ועבר לחברה של המשפחה. בגל הנגדי הדואר הולאם חזרה ולמשפחה נותר חוב למדינה שלגבי גובהו מתנהל ויכוח. ויש כאן עוד לא מעט סיפורים, חלקם מדויקים יותר וחלקם פחות, על קשרי ההון-שלטון של משפחת הנשיא. כך או אחרת, השחיתות היא נושא כאוב במדינה.

כאשר מדברים עם אנשים ברחוב על ההרעה במצב הכלכלי, יש להם בדרך כלל הסבר אחד: "מעלים מחירים כי הפוליטיקאים גונבים הכול לכיס שלהם". הם אומרים את זה כמעט בלי כעס, כמשהו שהוא מעין כוח טבע שכבר התרגלו אליו. הם גם לא מבחינים בין שלטון לשלטון, כמו אצל בני גנץ, גם אצלם אין ימין ואין שמאל.

מאקרי מבחינתו נחוש להראות שהוא נלחם בשחיתות שאותה, על-פי תפיסתו, מבטא בעיקר הצד השני של המפה הפוליטית בראשות כריסטינה קירשנר, הנשיאה הקודמת. מלבד הצו מעורר המחלוקת שהוציא, הוא מוביל כעת על רקע הבחירות מהלך נוסף: הורדת גיל האחריות הפלילית. ארגנטינה, כמו ברזיל שכנתה, הגיעה כבר לרמה שבה הביטחון האישי מוטל בספק. ולא מדובר על פשע מאורגן ומתוחכם אלא על גנבים קטנים, לעיתים גם בגיל. עוד סממן למצב כלכלי גרוע.

קצת לפני בואנו, ירו שני צעירים במהלך שוד בתייר שוודי - וגרמו לכך שיצטרכו לקטוע את רגלו - רק כדי לשדוד את הסלולרי שהחזיק. השוודי, שגילה אופטימיות בעודו עובר את השיקום והצטלם מחייך עם רגלו האחת, אמר לעיתונות המקומית, בתמימות נורדית, ש"הוא לא חושב שצריך לירות במישהו בגלל טלפון".

כעת, עם קשר ישיר או בלי, הרחובות מלאים בשיטור עירוני. בכל קרן רחוב ניצבים זוגות-זוגות של נערות ונערים ביישנים שנראים בקושי בוגרי תיכון, כשהם מצוידים באפוד ואקדח. ומכיוון שהאיום הוא בגנבים זוטרים, זה אכן די מספיק כדי לייצר תחושת ביטחון.

תלויים בסחורות

אז מה הופך את הכלכלה הארגנטינית ואת כלכלות שכנותיה לשבירות כל-כך? אחת הבעיות המרכזיות היא שמדובר בכלכלות של חומרי גלם, כלומר קומודיטיז. מחיר הנפט העלה והוריד את ונצואלה (אף שהתמונה לא עד כדי כך פשוטה). ברזיל ובעיקר ארגנטינה אומנם גיוונו קצת את הכלכלות שלהן, אבל עדיין "לשלוש הכלכלות יש מעט מאוד להציע", אומר ד"ר דוידי, "וההכנסה העיקרית שלהן, למרות תהליכי התיעוש, נובעת מחומרי גלם".

לברזיל יש נפט, עץ, מתכת וקפה. ארגנטינה מתבססת למעשה על תוצרת חקלאית: בשר, בעבר דגנים וכיום בעיקר סויה. "חלק משמעותי מחוסר היציבות הכלכלית של המדינות הללו קשור למורשת הקולוניאלית שלהן ולאופן שבו התפתחו הכלכלות לאחר שהושגה העצמאות", מנתח רענן ריין, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב ופרופסור להיסטוריה ספרדית ולטינו-אמריקאית.

לדבריו, "הן התבססו על ענף אחד או שניים, מה שחשף אותן באופן ניכר לתנודות במחיר המוצרים החקלאיים או המכרות, וגם יצר מצב של שיתוף פעולה מאוד הדוק בין אינטרסים של אוליגרכיה מצומצמת, לבין אינטרסים כלכליים מחוץ לאותן מדינות. הרבה מהטלטלות הפוליטיות של המאה ה-20 הן ביטוי לניסיון לקרוא תגר על אותה ברית כלכלית של קבוצות שהחזיקו גם עוצמה פוליטית, שמצדו עורר תגובת נגד של אותן אליטות, שלא רצו לוותר על הפריבילגיות".

"העליות והמורדות בהיסטוריה של ארגנטינה", מוסיף פרופ' ליידרמן, "הושפעו רבות מהמחזוריות של מחירי הסחורות בשוקי העולם. השנים הטובות הן כאשר מחירי החיטה, הסויה, התירס והבשר - מוצרי הייצוא של ארגנטינה - עולים, ואז יש גידול בהכנסות היצואנים ועלייה ביתרות המט"ח במדינה". תמונת הראי היא המשברים בכלכלה שהתחילו בירידת מחירי הסחורות בעולם, כמו שקרה למשל במחצית השנייה של שנות ה-90.

 פרופ' ליאו ליידרמן / צלם: תמר מצפי

"הזמנים הקשים והמשבריים היוו בדרך כלל קרקע פורייה לצמיחתו של פופוליזם", ממשיך ליידרמן, "וממשלות פופוליסטיות, כגון אלה של הזוג קירשנר, יצרו בעצמן את המשברים הבאים, שכן הן נהגו בחוסר משמעת תקציבית, תוך גידול עצום בחובות הממשלתיים והאצה חדה של האינפלציה".

מנגד, גם ההסתכלות על המנהיגים הדרום אמריקאים מהשמאל כעל פופוליסטים שבמקום להשקיע את ההכנסות מהשנים הטובות של התנודות בפיתוח הכלכלה השקיעו אותם - כמו לדוגמה הוגו צ’אבס בוונצואלה - בהטבות מפליגות לעם כדי לצבור פופולריות, היא כנראה פשטנית מדי. "זה לא שהמנהיגים הדרום אמריקאים מטומטמים. הם למדו באוקספורד ובוושינגטון, על ברכי הניאו-ליברליות, ויודעים לקרוא אנגלית. אלא שהצרכים שם גורמים להם לקשר אחרת בין הפוליטיקה לכלכלה", אומר ד"ר דימנט. ובמילים אחרות: כאשר במדינות כמו ארגנטינה או ברזיל יש שני מדדי עוני - קו העוני, וקו העוני המרוד שכולל "אנשים שמדלגים מחוסר ברירה על ארוחות, עד רעב ברמה אפריקאית", כפי שמגדיר זאת ד"ר דוידי - קשה לחשוב על קרן הדורות הבאים.

"כאשר מחירי הנפט או הסויה היו בשמיים", אומר דימנט, "לא הייתה ברירה אלא להשקיע בתוכניות חברתיות, ולטפל בעוני פירושו לא להתעסק בגירעון בתקציב או בטווח הארוך, אלא לחלץ אנשים מהעוני עכשיו. אבל כך לא מגיעים לצמיחה כלכלית, וכאשר המחירים הללו יורדים וצריך לקצץ, לא יכולים. היו משברים כלכליים חריפים גם בארצות הברית וגם באירופה, אבל באמריקה הדרומית, העומק של העוני משנה את כללי המשחק ולא מאפשר באמת לצאת ממשברים כאלה".

אז אתה לא מסכים עם אלה שמדברים על פופוליזם?
"אם תשאלי את מאדורו (נשיא ונצואלה), או לולה דה סילבה (נשיא ברזיל לשעבר, היום בכלא) או את כריסטינה קירשנר אם הם פופוליסטים, הם יגידו שכן - שהם שמים את העם במרכז ולא את המספרים. אני לא מסכים עם דרכו של אף אחד מהשלושה האלה, אבל צריך להבין את השיח שלהם ולמה הפופולריות שלהם הייתה גדולה.

"הבדיחה על כריסטינה קירשנר הייתה שהיא כל-כך אוהבת עניים, שהיא משאירה אותם עניים. כי לתת לאנשים סבסוד, אבל לא לבצע מודרניזציה של הכלכלה או כניסה תחרותית לשוק העבודה, אולי משפר קצת את ההווה של אנשים, אבל משאיר אותם באותו מצב - רחוק משוק העבודה, ובלי אפשרות לצאת מזה".

"חלוקת הכנסה לא שוויונית", מוסיף פרופ’ בלכר, "יש בהרבה מקומות. אבל כאשר בצד הנמוך שלה יש עוני קשה, זה מגביר את חוסר היציבות הפוליטי ואת התנודות החריפות". בלכר חווה על בשרו את חוסר היציבות הזאת, כאשר מונה בתחילה לסגן נגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה וב-2002 לנגיד הבנק, כשתוך כדי כך התחולל עוד אחד ממאבקי השלטון, "ובאו הפרוניסטים, ובמהלך החודש שלפני עזיבתי היו 1,200 שביתות". בלכר התפטר חודשים ספורים לאחר מכן, על רקע חילוקי דעות עם שר האוצר. הוא היה הנגיד השלישי שהתפטר באותה שנה.

בביקור בן השבועיים שלנו לא זכינו לחוות 1,200 שביתות. כן התלהבנו כתיירים מסדרה של הפגנות סוערות נגד מאקרי, שעבורנו היוו אטרקציה צבעונית שכללה מקצב תופים ושירים מושקעים שגינו את מדיניותו של הנשיא, ותוך כדי כך הפכו עבור העיר לעוד יום של פעילות משותקת ופקקים בלתי נגמרים. "בבואנוס איירס יש בממוצע ארבע הפגנות כל יום", מסביר לי דוידי שהמראה שאליו נחשפנו לא היה בלתי שגרתי. "זו חברה בטלטלה מתמדת. בארגנטינה אוהבים להפגין ולמחות בצורה המונית. לא תמיד זה מעיד על אופוזיציה חזקה, בארגנטינה היא דווקא מפולגת. אבל ארגטיני יכול להצביע בעד מישהו ולמחרת לצאת להפגין נגדו".

רק צפוי היה שניתקל גם בשביתה אחת. ואכן, ביום לפני שהיינו אמורים לטוס מאושוואיה לקלפטה, שבתו טייסי חברות טיסות הפנים בעיצומה של עונת התיירות שכאן היא דצמבר וינואר. אדה, בעלת הבד-אנד-ברקפסט החמוד והביתי שלנו באושוואיה צפתה בטלוויזיה בדאגה: בלי טיסות פנים, אורחיה שצריכים לעזוב ייתקעו בעיר, ואלה שצריכים להגיע לא יגיעו. רק בחצות הלילה היא הייתה יכולה לנשום לרווחה: המו"מ עלה יפה, הטייסים קיבלו כנראה חלק ממה שרצו, והשביתה נמנעה.

 בתים בבואנוס איירס / צילום: רויטרס - _MARCOS BRINDICCI

למחרת, בשדה התעופה הקטן של אושוואיה, ביטולי הטיסות של היום הקודם ניכרים. עיכובים ממושכים שנוצרו בשל כמות הנוסעים הכפולה שהצטברה והושיבו את כולנו - מקומיים כתיירים - למשך כמה שעות ארוכות ודאוגות בשדה. האנשים ששוחחתי איתם לא הביעו כעס וגם לא תמיכה במאבק הטייסים. הם גם לא נראו מופתעים במיוחד. עבורם זו שגרת חיים וגזירה בלתי נמנעת, ממש כמו סופה, שלג או חמסין.

כוחם העצום של האיגודים המקצועיים, מספר בלכר, נולד אי שם בתקופת הנשיא המיתולוגי חואן פרון. זה החליט "לאחד את האיגודים המקצועיים וליצור גוף שהוא גם איגוד מקצועי וגם כוח פוליטי, חלק מהמפלגה". לנו זה כמובן מצלצל מוכר - כמו ההסתדרות של פעם, אבל "אצלנו", כך בלכר, "הכלכלה הישראלית אף פעם לא הייתה תלויה כל-כך באיגודים המקצועיים כפי שזה בארגנטינה, שבה כל מפעל ומפעל תלוי באיגודים, ואלה מצדם קשורים קשר בל יינתק לפוליטיקה".

העומס בשדה התעופה לא מנע מאיתנו להגיע לקלפטה, עיר תיירות שוקקת עם חנויות מהודרות, פאבים של בירות בוטיק ומסעדות שלא היו מביישות את בואנוס איירס. בכניסה וביציאה לעיר ניצבים מחסומים, כל נהג צריך לעצור בהם ולהראות מסמכים. "אצלנו לא אוהבים לשלם מסים. אז כשאפשר, מציבים נקודת בדיקה כדי לבדוק מי מהנהגים לא התחמק", מסביר לנו בחיוך מדריך מקומי כשאנחנו שואלים לפשרם.

"2019 היא שנה קריטית"

אז מה יהיה עם ארגנטינה? פרופ' בלכר מרגיש שיש מקום לאופטימיות זהירה. "עד היום ממשלה לא פרוניסטית לא הצליחה לגמור קדנציה", הוא מזכיר, "אם מאקרי יצליח לגמור את הקדנציה ואולי להיבחר מחדש, הכוח של האיגודים המקצועיים ייחלש, ואז אולי אפשר יהיה להתחיל לצמוח. אבל בשביל זה צריך תקופה לא קצרה של שקט, ושיגיעו השקעות. בלי השקעות זה לא יקרה, ובינתיים הרבה אנשים כמו אדוארדו אלשטיין השקיעו בחוץ את מה שהיה להם להשקיע".

אבל כאשר אני שואלת את בלכר האם שמח כשמאקרי נבחר ב-2015, נחשף עוד נדבך של הסיבוך הענק של הפוליטיקה והכלכלה הארגנטינית. "אישית, שמחתי שהוא נבחר, אבל פוליטית לא. הייתי אוהד של הפרוניסטים כי הייתי משוכנע שהם יצליחו, ותמכתי יחד עם אחרים במועמד שלהם דניאל סיולי (קירשנר לא הייתה יכולה להציג את מועמדותה כיוון שהחוק אוסר על שלוש קדנציות רצופות), ואפילו יעצתי לו. אין נאום כלכלי אחד שהוא נשא שלא אני כתבתי".

ואילו פרופ’ ליידרמן, קצת פחות מעורב וקצת פחות אופטימי, מסכם: "2019 היא שנה קריטית לארגנטינה על רקע הבחירות באוקטובר. לעניות דעתי, ממשלת מאקרי הנוכחית היא סבירה מאוד ומלאת כוונות טובות. הטעות העיקרית שלו הייתה שאת הצעדים הקשים והנועזים הוא דחה לאורך זמן, וחלק מהם הוא ביצע בשנה האחרונה, קרוב מדי למועד הבחירות.

"זה הביא לכך שכיום ארגנטינה של מאקרי מאופיינת בהאטה כלכלית, פסימיות עסקית וחוסר יציבות פיננסית. בתנאים כאלה, זה יהיה מאוד מאתגר עבורו להיבחר לקדנציה שנייה. ככה זה בכלכלה בארגנטינה, כמו בריקוד הטנגו שלהם - לפעמים המדינה הולכת צעד אחד קדימה, ומיד אחר כך עושה שני צעדים לאחור". 

יש הזדמנויות? | מדריך לאיש העסקים 

בדרך כלל, בכלכלות שנמצאות בצוקה, מסתתרות גם הזדמנויות השקעה. גבריאל חיון, מי שהיה מנכ"ל לשכת המסחר ישראל אמריקה הלטינית והיום עומד בראש המכון הדיפלומטי, ממפה את הסיכויים ואת הסיכונים מנקודת מבט ישראלית.

"באמריקה הלטינית יש שני בלוקים כלכליים מרכזיים", הוא מזכיר. "המרקוסור הישן והמוכר שמורכב מארגנטינה, ברזיל, אורוגוואי ופרגוואי (ונצואלה הוצאה ממנו לאחרונה). הבלוק הזה סבל בשנים האחרונות מצניחה גדולה מאוד. הבלוק השני הוא הברית הפאסיפית שכוללת ארבע מדינות: מקסיקו, קולומביה, פרו וצ'ילה. אם מסתכלים על הייצוא המצרפי של שני הגופים האלה, הברית הפאסיפית - למרות שהיא חדשה יחסית ועם פחות תושבים - עקפה לפני שנתיים לראשונה את המרקוסור ומאז זה מחמיר".

ארגנטינה: "לשבת על הגדר ולהמתין קצת. עכשיו הזמן לא טוב. חלק מההשקעות הישראליות שם הן יצוא טהור (כלומר מכירת מוצרים), כמו מובילאיי ושתי חברות האיכון הלווייני פוינטר ואיתוראן שפועלות גם שם וגם בברזיל כבר שבע-שמונה שנים. יש גם פרויקטים של אנרגיה חלופית שחברות ישראליות התחרו עליהם".

ברזיל: "לאחר שנים של שלטון פופוליסטי, הנשיא החדש בולסונרו מכריז לפחות על כלכלה יותר פתוחה ועל חיזוק יחסי הסחר עם מדינות אחרות. עד כה, סין הייתה שותפה מאוד גדולה של ברזיל, והכיוון שלו הוא יותר ארצות הברית. משקיעים מקווים לראות שאכן יורדו חומות הביורוקרטיה המטורפות שאפיינו את ברזיל עד כה ויצרו לה אופי מאוד 'חומצי' כלפי איש העסקים.

"בחודשיים שלושה האחרונים ראיתי המון רצון של חברות ישראליות להיכנס למדינה, גם חברות יצואניות וגם חברות שרוצות להשקיע בפרויקטים. זו הזדמנות עבור חברות לא קטנות שיש להן אורך רוח להשקיע בחדירה כי כרטיס הכניסה למשחק הזה יקר.

"יש חברות ישראליות שכבר פעילות בברזיל שנים רבות. חברות מהתעשייה הביטחונית כמו אלביט והתעשייה האווירית, כל חברות ההשקיה והכימיקלים - חיפה כימיקלים וכי"ל. בעשור האחרון נכנסו לשם גזית גלוב של חיים כצמן שיש לה קניונים בסאו פאולו וכן חברת שטראוס. שטראוס, שיש לה שם מספר חברות, מייצרת בברזיל גרסה של מילקי והיא גם בעלים של חברת הקפה הכי יוקרתית בברזיל שנקראת 3 קורסאוס (3 לבבות)".

ונצואלה: "לא לגעת. בשלב זה שומר נפשו ירחק".