לנין נהג להגיד שהמהפכה היא מדע. הוא התכוון קודם כול לתיאוריה העומדת ביסודה. אבל הוא התכוון גם לביצוע. הוא ידע משהו על מהפכות, ולדימיר איליץ'. סוף-סוף, הוא חולל את המהפכה החשובה ביותר של המאה ה-20. במשך 70 שנה היה נדמה שהיא המהפכה החשובה ביותר של כל הזמנים, מפני שהיא יישבה את כל הספקות והשיבה על כל השאלות. אבל היא קרסה לפני שמלאו לה 75 שנה.
זה עניין הצריך הדגשה, מפני שרק לפני 30 שנה, הציפייה להתמוטטות המהפכה הבולשביקית הייתה נחלתם של תימהוניים. מעט מאוד אנשים שהגיעו אל פרקם העזו לצפות, או לקוות, או לחשוש, שהם יחזו במו עיניהם בנפילת המשטר הסובייטי.
מה הופך מהפכות לבנות-חלוף? קשה לענות על זה חד משמעית, אבל הניסיון מלמד שהן משלמות מחיר על הגזמה: הן מסתבכות לרגל הגזמת יכולתן והגזמת המנדט שלהן. אין עניין מסבך יותר מאשר תסביך משיחי. הפתיל מתחיל להתקצר כשהן מטילות על עצמן את המשימה להפיץ את הבשורה הרחק מגבולותיהן, ומוכנות אפילו לצאת למלחמה בשם התסביך.
השבוע מלאו ארבעים שנה למהפכה האיראנית והיא עדיין שם. היא אומנם השתנתה בכל מיני אופנים, אבל מוסדותיה עומדים על מכונם, ואין שום כוח מאורגן באיראן היכול לסכן אותה.
לובראני והטווס המתנדנד
כמובן, מוטב לזכור ששנה בלבד לפני נפילת השאה, כמעט איש לא חזה את הבאות. אפילו בקיץ שלפני החורף, כאשר כס-הטווס של שושלת פהלאווי כבר רעד, שגרירות ארה"ב בטהראן העבירה בביטול את נוסח אזהרתו של אורי לובראני - השגריר דה-פאקטו של ישראל באיראן - שלפיה, מהפכה עומדת להתחולל (חדות ראייתו של לובראני הייתה מוגבלת לנפילת השאה; שנה אחת אחר כך הוא חזה את נפילתו הממשמשת ובאה של חומייני).
בחוכמה שלאחר מעשה, כמעט כל מאורע נראה בלתי נמנע. אבל המהפכה ההיא לא הייתה מחויבת המציאות. היא הייתה תוצאה ישירה של שקיעה פיזית ומנטלית של השאה. אילו מת שנה וחצי לפניה, ולא שנה וחצי אחריה, אולי בנו ויורשו היה מיטיב ממנו; ואולי דיקטטורה צבאית הייתה מצליחה לחסל את המהפכה בעודה באיבה; ואולי ממשלה אזרחית ליברלית הייתה מייתרת את המהפכה, לפחות מנקודת המבט של מיליוני לא-קנאים-דתיים.
המהפכה עצמה הייתה קואליציה שבה משקלם של מרכיבים חילוניים, או חילוניים יחסית, היה כבד מאוד. די לראות את הממשלה הראשונה שהורכבה לאחר חזרת האייאטולה חומייני לאיראן, בפברואר 1979. היא הייתה טבועה בחותמה של "החזית הלאומית" החילונית מתחילת שנות ה-50. אנשי החזית היו בסך הכול פטריוטים איראניים שרצו עצמאות וריבונות. אלה לא היו דברים מובנים מאליהם באמצע המאה ה-20, כאשר מעצמות המערב חשבו שיש להן הזכות לכונן ממשלות ולהפיל אותן, בעיקר אם היו לממשלות ההן בארות נפט.
אילו השאה היה מניח לממשלה חילונית ליברלית לעלות לשלטון ב-1975 (למשל), אפשר שאיראן הייתה כיום מלוכה חוקתית עם דמוקרטיה פרלמנטרית פחות-או-יותר מתפקדת, עם חשש מתמיד מפני התחזקותן של מפלגות דתיות, עם צבא מקצועי וא-פוליטי, עם יחסי חוץ תקינים (לא עם ישראל, אבל דיפלומטים עדיין היו מחייכים בנימוס כשהיו נתקלים זה בזה במסדרונות של ועידות בינלאומיות).
לאיראן לא היה טנטאווי
אם הרבולוציה היא מדע, א-לה לנין, גם הקונטרה-רבולוציה היא מדע. בחודשי חייה האחרונים הקיסרות האיראנית ניסתה להשיב מלחמה. למשל, היא הרשתה טרור נגד מתנגדיה. קבוצה שנקראה "ועדת הנקמה" טמנה פצצות בכל מיני מקומות, כולל בתים פרטיים של פוליטיקאים דמוקרטיים. אבל מה היה קורה אילו המשטר היה משסה את הצבא ואת כוחות הביטחון במלוא כוחם נגד המפגינים, כפי שחזרה הרפובליקה האסלאמית ועשתה ב-20 השנה האחרונות?
המהפכה התחוללה במחזורים של ארבעים יום. כל הפגנה הסתיימה בקצת קורבנות. תקופת האבל עליהם נמשכה 40 יום, כמנהג המוסלמים, וביום ה-40 התקיימו הפגנות לזכר הנופלים. עוד יריות, עוד נופלים, עוד 40 יום - והמהפכה התגלגלה לאיטה אל הסתיו. בנובמבר 1978 היא כבר יצאה מכלל שליטה. מיליון בני אדם, אולי יותר, מילאו את רחובות טהראן. השאה הקים ממשלה צבאית והעמיד בראשה את הרמטכ"ל. אבל זה האחרון אמר לשגריר ארה"ב, שישה שבועות אחר כך, "מוטב שתודיע לממשלתך כי ארצנו אבודה, מפני שהשאה אינו מסוגל להחליט".
בפברואר 1979, המרכיב הנאמן האחרון של הצבא, המשמר הקיסרי, ניסה לפרוק מהפכנים אזרחיים מנשקם. הקרבות שפרצו שמו קץ לקיומו של צבא השאה. מה היה קורה אילו הצבא האיראני היה נוהג כמו הצבא המצרי בימי מהפכת תחריר ב-2011? שר ההגנה של מצרים, פילדמרשל טנטאווי, לא ניסה להציל את משטר מובארק. תחת זאת הוא הפגין אהדה גלויה למפגינים, חזר וביקר אצלם בכיכר, ועורר את הרושם שהוא נותן להם את חסותו. אקט יחסי הציבור של הפילדמרשל אולי הציל את מצרים ממלחמת אזרחים, ואולי הציל את קיומו של הצבא. לא ברור כלל מה היה קורה אילו חיילי הצבא היו מצטווים לפזר בכוח את מהפכני תחריר. אין זה מן הנמנע שחלקם או רובם היו מסרבים.
אילו צבא מצרים היה מתמוטט ב-2011, אפשר בהחלט להניח שהאחים המוסלמים היו עומדים עכשיו בעיצומה של השנה השביעית לשלטונם. טנטאווי הציל את הצבא - והעניק לו את ההזדמנות להישאר בקסרקטיניו ולחכות בסבלנות ליום פקודה. הייתכן שטנטאווי למד קונקרטית את לקחי איראן, או שהיו לו פשוט אינטואיציות בריאות? כך או כך, הוא מנע אסון פוליטי ואסטרטגי עצום ממדים, גם אם מעל באמונו של האיש שיצר אותו וקידם אותו.
אילו צבא השאה היה מוסיף להתקיים ככוח מאורגן, נאמן למראית עין למשטר החדש, אולי הוא היה מצליח לסכל את המיליטריזציה של המהפכה, בייחוד למנוע את הופעת המשמרות המהפכניים, או לפחות את התחזקותם. המשמרות האלה מזדקרים לעין כל אימת שאנחנו מנסים להעריך את כוח השיור של המהפכה. הם המכשול הגדול ביותר לשינוי בדרכי שלום.
באה מהרחוב ומפחדת ממנו
ערגתם של האיראנים לנורמליות אינה עניין לניחושים. את הערגה הזו אנחנו חוזרים ופוגשים בהפגנות רחוב, בהצבעות מחאה בבחירות, בלבוש, בצורות בילוי, בנוכחות במדיה החברתית. המהפכה לא הצליחה למחוק את הזיכרון ולשטוף את המוח, בוודאי לא במידה שיודעי איראן חששו לפני, נניח, 35 שנה, כאשר התחוור שיעור התרחקותה של המהפכה מן הדמוקרטיה שהבטיחה.
מהפכה שניצחה ברחוב מפחדת פחד מוות מפני הרחוב. אגב, הפחד הזה אינו מונופול איראני. הרחוב הפחיד גם משטרים קומוניסטים. הרחוב מהלך עכשיו אימים על הדיקטטורה בוונצואלה, אף כי היא נולדה בו.
הרפובליקה האסלאמית של איראן אימצה נוסחת שלטון מיוחדת במינה: היא מרשה לנשיא להיבחר בבחירות כלליות, אבל נוהגת בנשיא הזה כמו היה ראש ממשלה במשטר נשיאותי. הכוח הפוליטי באיראן נובע מן המנהיג העליון של המהפכה, שווה ערך של מלך רב-סמכויות; לא נפוליאון, אבל, נניח, אחיינו נפוליאון השלישי.
אוי לו לנשיא איראני המנסה להשתמש בסמכויותיו. ראשון נשיאי הרפובליקה ניסה, ונאלץ להימלט על נפשו, ולחיות מאז בגלות בצל הסכנה הקבועה של התנקשות בחייו. יורשיו נזהרו מאוד. הם ידעו שגילויי עצמאות מופרזים יעלו להם ביוקר. הנשיא השני, עלי חמינאי, נעשה לימים המנהיג העליון של המהפכה, והוא מוסיף למלוך על איראן עד עצם היום הזה. הוא הפך את הנשיאות לשסתום ביטחון. פעמיים הוא הרשה למועמדים רפורמיסטיים להיבחר ולחזור ולהיבחר. תומכיהם חגגו ברחובות בהתלהבות ניכרת, וזרים התענגו על ניצחונה של "המתינות".
לאחר שהמטוטלת הורשתה לנוע בכיוון רפורמיסטי, היא הונחתה לנוע בכיוון שמרני. זה היה רצונו של המנהיג העליון. משימתו היא להבטיח את המשך קיומו של המשטר, וקצת תיאטרון פוליטי לא הזיק לאיש.
חמינאי "אסיר תודה" לטראמפ
האייטולה חמינאי היה מוכן להרשות לדייר הנוכחי במשרד הנשיא, חסן רוהאני, לנהל דו-שיח עם ממשל אובמה, שכלל 15 דקות של שיחת טלפון בין השניים. ההסכם הגרעיני היה כמובן ניצחון דיפלומטי גדול לאיראן, וחמינאי סמך עליו את ידיו ללא חמדה. לא אכפת לו להעלות מס שפתיים לנרמול חייה של איראן, אבל אין לך אויבת גדולה יותר ללהט המהפכני מנורמליזציה.
ימים אחדים לאחר שדונלד טראמפ הושבע לנשיא, איראן עשתה לו פרובוקציה וניסתה את אחד מטיליה הבליסטיים. בתגובה, טראמפ הטיל עיצומים על איראן, הרבה לפני שהסתלק מהסכם הגרעין. העיצומים הוכרזו בדיוק לפני שנתיים, פברואר 2017, רק שבועיים לאחר כניסתו לבית הלבן. ניסוי הטילים העלה את טראמפ על מסלול בטוח לסנקציות מקיפות. האם אפשר לטעון ברצינות שהוא שירת את האינטרסים של איראן?
ובכן, זה תלוי איך מגדירים את האינטרסים, ומי המגדיר. הואיל והמגדיר הסופי של אינטרסים הוא חמינאי, לא הנשיא הנבחר, מוטב לחזור ולהיזכר בתגובתו.
בפגישה עם קציני צבא בכירים הוא הכריז למחרת הסנקציות שהוא "אסיר תודה" לטראמפ על זה שחזר וגילה את "פרצופה האמיתי" של אמריקה. לשון אחר, הסנקציות עניינו אותו באותה המידה שהעניקו לו תירוץ לחזור ולתבוע נאמנות כללית וציות מלא במאבק נגד אויבי המהפכה.
רוהאני עצמו הורשה לחזור ולהיבחר "ברוב גדול" שלושה חודשים וחצי אחר כך. בימים האחרונים של 2017 התחיל גל של הפגנות ושל מהומות רחוב על פני כל איראן במחאה על המצב הכלכלי ועל השחיתות. ערך המטבע האיראני הוסיף לרדת במהירות גדלה. בקיץ שעבר הוא נסחר כמעט ב-200 אלף ריאל לדולר, אם כי מאז עלה במקצת לסביבות שער של 120 אלף. השער ערב המהפכה היה 70 ריאל לדולר. כמובן, באמצע הייתה מלחמה של תשע שנים עם עיראק, אבל בכל זאת.
"אנחנו הגבר בזירה"
ביולי 2018, בעיצומו של גל מחאות נוסף, מפקד כוח אל קודס של משמרות המהפכה, מיודענו קאסם סולימאני, השמיע את התגובה האיראנית הרשמית לאיומי טוויטר של דונלד טראמפ. זה האחרון הזהיר את נשיא איראן כי אם הוא יוסיף לאיים על ארה"ב, הוא וארצו ישלמו מחיר שכמותו "היו מעטים מאוד בהיסטוריה". סולימאני השיב שרק "הבעלים של מועדון לילה" יכול לדבר כך. ארה"ב היא שתשלם את המחיר. "אנחנו סמוכים אליך במקום שאינך מעלה כלל על הדעת. אנחנו מוכנים. אנחנו הגבר בזירה הזו".
קשה להאמין שהדברים האלה היו יכולים להיאמר שלא על דעת המנהיג העליון. ואם אומנם נאמרו על דעתו, ברור שמצב הדעת שלו אינו שונה אף כמלוא הנימה מזה שהניב את הפרובוקציה הגדולה של נובמבר 1979: תפיסת השגרירות האמריקאית בטהראן וחטיפת כל אנשי הסגל שלה. המהפכה הזו לא תרשה נרמול. אם נרמול כזה יסתמן, היא תעשה כמיטב יכולתה להוריד אותו מן הפסים. אם הוא יירד מן הפסים, היא תשתדל למנוע אותו מלחזור ולהתקרב אליהם.
הגרעין או ההגמוניה האזורית?
הפרויקט הגרעיני של איראן לא היה האיום הגדול ביותר על שלום המזרח התיכון או שלומה של ישראל. האיום הגדול נבע משנאת הנורמליות של המהפכה המזדקנת.
מערכת בחירות היא זמן טוב להציג שאלות נוקבות על מדיניות ועל אסטרטגיה. מותר לקוות שיתנהל בשבועות הבאים דיון רציני על הדרך שבה ישראל בחרה לטפל באיום האיראני בשבע השנים האחרונות. אין שום דבר לא-פטריוטי בהצגת השאלה אם הדגש על הגרעין הועיל לאינטרסים של ישראל.
אני חושב שהוא היה שגוי. לא מפני שאין צורך להיאבק נגד הגרעין האיראני, מובן מאליו שיש צורך כזה. אבל מגמות ההגמוניה של איראן במזרח התיכון היו מלכתחילה מסוכנות הרבה יותר. שעשועי האיפכא מסתברא של קהילת המודיעין ושל קהילת הפרשנים (על חוסר הצורך לבחור בין כולרה לדבר במלחמת האזרחים של סוריה) טשטשו את כושר הראייה לטווח רחוק.
בין 2012 ל-2015 לא הוכרו במידה מספקת התוצאות של חדירת איראן לסוריה. כאשר ראש הממשלה משתבח בפעולות המנע של ישראל בשמי סוריה ועל אדמתה, הוא משתמט מלדון בשאלה מדוע חיכה כל-כך הרבה זמן לפני שהניח את סכנת החדירה האיראנית על שולחנה של הקהילה הבינלאומית.
ההתרכזות בגרעין יצרה דינמיקה שאפשרה לאיראן לוותר על משהו שעדיין לא היה לה מבלי לוותר על מה שהיא באמת רצתה להשיג: רצף טריטוריאלי בין הים הכספי לים התיכון. לא דגם קרטון של פצצה איראנית היה צריך ללוות את נאום בנימין נתניהו באו"ם בספטמבר 2012, אלא דגם של מפת המזרח התיכון. שאיפות ההתפשטות של איראן היו כבר אז מסוכנות יותר משאונן של הצנטריפוגות שלה.
לעת מערכת בחירות, כל מנהיג לאומי צריך להישפט על סמך יכולתו לדרג סכנות לפי חומרתן האמיתית. בהיעדר אבחנה מדויקת ובהיעדר הטעמה, ישראל לא יכלה להפנות את תשומת הלב הבינלאומית להתפשטות איראן, וממילא לא יכלה לגייס תמיכה במניעתה. וכך, לאחר שהשיג את ההסכם הגרעיני עם איראן, הנשיא אובמה השמיע את עצתו מוכת-העיוורון לערב הסעודית: "התחלקו-נא בשכונה עם איראן". איראן בהחלט נענתה להזמנה.
ההתפשטות בסוריה היא אם כן מנוף בשירות הא-נורמליות. אבל היא גם ביטוי של ההגזמה המהפכנית שבה דובר בראש הרשימה הזו: התסביך המשיחי המביא מהפכות להרפתקאות המקצרות את תוחלת החיים שלהן. מוטב שמחירה של ההרפתקה הזו יהיה כבד מאוד. את איראן כמובן אי אפשר להרוס, ואין צורך להרוס, אבל יש צורך ממשי מאוד להחליש את המהפכה.
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס Lucas Jackson
כתבות
ני"ע
