אי-שוויון: הגורם העיקרי לירידה באמון בממשלה

השאלה מה גורם לאנשים להאמין זה בזה ובממשלתם מעסיקה היום מוחות רבים בעולם מאז שהובן עד כמה משמעותי האמון הזה ליציבותה של הדמוקרטיה. בעקבות המושב בוועידת העסקים של גלובס שעסק בנושא האמון, כתב בוב בורנס, מנכ"ל מכון פרידברג לכלכלה בירושלים, מאמר תחת הכותרת "הפחתת מעורבות הממשלה מגדילה את האמון בה" ("גלובס", 9.1.2019). בורנס טוען כי האמון של אזרחי ארה"ב בממשלתם צנח מ-73% ב-1958 ל18% ב-2017, בגלל השינוי בהוצאות הממשלה הפדרלית, מ-17.1% ל-20.6%, ובשל העובדה שכיום חלק גדול יותר מהוצאות הממשלה האמריקאית מופנה לתקציבי רווחה (העברות), על חשבון כסף שמופנה לביטחון לאומי.

ייתכן שהגדלת המעורבות הממשלתית האמריקאית הובילה לירידת האמון בה, אך ישנם מחקרים רבים המדברים על כך שאחד הגורמים המשפיעים ביותר על ירידה רמת האמון במדינה נתונה הוא דווקא רמת אי-השוויון באותה מדינה. כך למשל, מחקר של קרן המטבע הבינלאומית שפורסם ב-2016 שבו החוקרים טוענים כי אי-השוויון הגבוה נתפס ע"י האזרחים כלא הוגן ובכך מגדיל את חוסר האמון שלהם האחד בשני ובממשלתם. ואכן, בשנים 1958-2017, שבהן ירדה משמעותית רמת האמון של האמריקאים בממשלתם, עלה אי-השוויון בארה"ב מ-37.35% ל-45.46%. באותם שנים גם עלה חלקו של המאיון העליון בסך העושר מ-27.05% ל-37.59%.

הסבר נוסף לירידה באמון הוא השינוי במדיניות המס האמריקאית. מחקר של הבנק העולמי מצא כי בבולגריה, שמימשה את הפנטזיה הניאו-ליברלית של מס הכנסה שטוח, כלומר אחוז קבוע של מס המוטל על כל האזרחים בלי קשר לגובה הכנסתם, גרמה מדיניות זו לירידה משמעותית באמון. המס נתפס ע"י האזרחים כלא הוגן ומביא גם לעלייה בשחיתות ובהעלמות המס.

גם בארה"ב הפכה מדיניות המיסוי לפחות פרוגרסיבית במידה משמעותית. כך למשל ירד בה מס החברות ב-1958-2017 מ-52% ל-21% ואחוז מס ההכנסה המוטל על הרף העליון של המרוויחים ירד מ-91% (!) ל-37%.

חברה שבה ישנם מעטים המתעשרים מאוד ורבים אחרים שאינם מתעשרים כלל או מתעשרים הרבה פחות הופכת לחברה מקוטבת יותר, בה אנשי אינם חשים שהם יכולים לסמוך על הממשלה שתארגן את הדברים בצורה צודקת. חברה כזו הופכת לפלוטוקרטיה (שלטון ההון), ובה לעשירים ישנה יכולת השפעה גבוהה משמעותית מזו של שאר האזרחים, שבצדק אינם מאמינים שהחלטות הממשלה פועלת עבורם.

השפעה נוספת של אי-השוויון הגובר היא ירידה ברמת הניידות החברתית. שוויון ההזדמנויות במדינות בעלות רמת אי-שוויון גבוה, נמוך יותר בצורה משמעותית מאשר במדינות בעלות רמת אי-שוויון נמוכה יותר. לילדים אמריקאים שהגיעו לבגרות ב-1958 היה סיכוי של כ-90% להרוויח יותר מהוריהם, לילדים שמגיעים לבגרות בימינו הסיכוי לכך ירד לפחות מ-50%. 

אי-השוויון בישראל גבוה, אבל המצב בישראל אינו גרוע כמו בארה"ב. בהתאם, אמון הישראלים בממשלתם אינו מדהים, אך נופל רק במעט מ-50%. סביר להניח כי שיפורים נוספים במדיניות המיסוי וקצבאות, העלאת התקציבים של השירותים החברתיים והתאמתם לחברה הישראלית הגדלה והמזדקנת יובילו אותנו לירידה ברמות אי-השוויון והקיטוב החברתי, למציאות טובה יותר ולעלייה ברמת האמון הכולל.

הכותב הוא מנהל התוכן והדיגיטל של קרן ברל כצנלסון