תוכנית המתאר של המועצה המקומית שלומי, בגליל המערבי, צופה שהיא תגדל פי ארבעה: מ-6,000 תושבים ל-25,000. זו של חיפה מנבאת תוספת של 50 אלף תושבים, באר-שבע מיועדת לגדול ב-65 אלף תושבים - והכול עד 2030.
האמת היא שאין סיכוי שזה יקרה. לא במקומות האלה, ולא בשום מקום אחר שיש בו כיום הגירה שלילית.
התכנון בישראל הפך לאוסף של הצהרות שאין מאחוריהן דבר, למעט מלל מסנגר על בנייה לא ראויה ביישובים ובשכונות חסרי פשר.
אותו הדבר עם אזורי תעסוקה. פה מסמנים 100 אלף מטרים רבועים, שם מיליון, שם חצי מיליון
במחנה סירקין בפתח-תקווה, למשל, יוקמו 300 אלף מ"ר, בבאר-שבע רוצים להוסיף 4 מיליון מ"ר של מבני תעשייה ותעסוקה.
כל מספר זוכה. נימוק משכנע - אין.
העובדה היא שבעוד התוכניות פולטות מספרים על הנייר, במרכז כבר מוקמים מאות אלפי מטרים רבועים של תעסוקה מדי שנה. תוכנית המתאר של תל-אביב מוסיפה לה עוד עשרות מיליוני מטרים רבועים.
אז בבקשה, מספיק. שאלת היסוד בתכנית עירונית צריכה להיות קודם כל: מה צריך לעשות כדי שאנשים
באמת ירצו להגיע לשם, לגור ולעבוד. רק אחרי שיימצא הפתרון הזה, אפשר להתחיל לדבר על תכניות ומספרים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
