פסיכיאטריה - הבת החורגת של מערכת הבריאות בישראל

כמדי חורף, מערכת הבריאות עולה על המוקד, בעיקר בשל הצפיפות והתנאים הבלתי נסבלים במחלקות הפנימיות. אך מערכת הבריאות אינה מורכבת רק ממחלקות פנימיות או מסדרונות עמוסים לעייפה. למערכת הבריאות יש גם "חצר אחורית", שלא זוכה להדים הראויים לה - הפסיכיאטריה.

אין ספק שאדם המאושפז במחלקה פנימית במסדרון, ללא פרטיות או שירותים ומקלחת צמודים, מרגיש רע, אפילו רע מאוד. אך אותו מטופל לרוב ישהה במחלקה 3-4 ימים, שלאחריהן ישוחרר להמשך טיפול והחלמה בביתו. לעומת זאת, הממוצע לאשפוז פסיכיאטרי הוא 30 יום! אלה ימים שבהם רוב המחלקות הפסיכיאטריות בארץ בתפוסה מלאה כשגרה, והמקלחת נמצאת בסוף המסדרון ומשרתת את כל באי המחלקה.

החולה הפסיכיאטרי שזקוק לטיפול בבית חולים, ראוי לקבל את כל הזכויות המגיעות לו בדיוק כמו כל חולה במחלה גופנית, לרבות צוות מטפל מיומן, מקצועי וקשוב, שיגן עליו עליו לפעמים מעצמו. אך ראוי שיקבל גם חדרים נעימים ומאובזרים, מקלחת ושירותים צמודים.

אחת התלונות העיקריות - והמוצדקות - של המטופלים ובני משפחותיהם היא מיעוט זמן מטפל. להקשבת והדיבור אצלנו יש ערך טיפולי.

מצוקת המטופלים אינה נחלתם בלבד. שותפים לה גם הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים, שסובלים גם הם ממחסור חמור בכוח אדם, משחיקה הולכת וגוברת ומרמת תשתיות נמוכה.

כל מי שאי פעם טס לחו"ל בוודאי מכיר את הוראת הדיילים להורים לילדים במצב חירום - ראשית טפלו בעצמכם כדי שתוכלו לטפל ביעילות בילדיכם. ובכן, התנהלות זו נכונה גם במערכת הבריאות - כאשר הצוות הרפואי המטפל עובד בחסר, נאלץ לתמרן בין עשרות מטופלים שכולם זקוקים לו, בני משפחה דואגים אשר מבקשים להתעדכן, כשאין בידיו הכלים האופטימליים המינימליים - סופו שיקרוס. הנפגעים הישירים מקריסה שכזו היא המטופלים ובני משפחותיהם, שעומדים חסרי אונים מול יקירם ואין בידם היכולת לשפר ולו במעט את המצב.

כאשר הנתונים מראים שכ-30% מאוכלוסיית ישראל יזדקקו במהלך החיים לסיוע נפשי, לא יעלה על הדעת שאין תוכנית סדורה להתמודדות עם מספר כה גבוה של מטופלים, שעוד יעלה ויגדל ככל שתוחלת החיים בישראל עולה.

הכיצד ייתכן שהנתונים מראים ש-3%-4% מהאוכלוסייה לוקים בסכיזופרניה ומאניה-דפרסיה, שנחשבות למחלות הקשות, ועדיין יש ב-2019 מרכזים רפואיים ללא מחלקה פסיכיאטרית?

בשנת 2014 היו בישראל כ-11 פסיכיאטרים ל-100,000 תושבים, לעומת 15 באנגליה, 15 בארה"ב, 18 בנורבגיה, 30 בהולנד ו-20 בבלגיה. הפערים בתקנים הופכים משמעותיים עוד יותר כאשר בוחנים אותם אל מול מספר המיטות במחלקות - בישראל הממוצע הוא 40 ואילו באנגליה רק 20.

בשנת 2019 הנתונים לא שונים בהרבה והתוצאה העגומה היא שבכל רגע נתון הרופאים הפסיכיאטרים במחלקות השונות עובדים בחסר.

חשוב לזכור, במקום בו יש אקלים של הזנחה בבינוי ותת-תקינה מתמשכים, לא מן הנמנע שגם תצמח אלימות נגד הרופאים והצוות הסיעודי - אלימות שאיש לא חפץ בה.

אנחנו ניצבים רגע לפני מצב חירום בפסיכיאטריה, וברגעים כאלה דרושה תוכנית אמיצה שתלווה בתקצוב ייחודי. כאשר מחליטים להעלות נושא לראש סדר העדיפויות של הממשלה, בדרך פלא גם נמצא לכך תקציב - בדיוק כפי שנהגה ממשלת ישראל בשנת 2005 כשנדרשה לתוכנית ההתנתקות והוקצו לשם כך 18 מיליארד שקלים. ב-2008 הוקדשו 7 מיליארד שקל למבצע "עופרת יצוקה". תקצוב ייחודי לשעת חירום אינו יכול להיות מונופול של מערכת הביטחון. תקצוב ייחודי של מערכת הבריאות בכלל, והפסיכיאטריה בפרט, הוא בחזקת תיקון היסטורי שצריך להיעשות לתוספת תקנים ומתמחים, בנייה, שיקום, פיתוח וראייה עתידית של הגידול באוכלוסיית ישראל. 

הכותב הוא יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל