איך מרגישה סטודנטית ערבייה ביום סיום התואר שלה?

מדד הגיוון בתעסוקה לשנת 2018, שפרסמה הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה, חושף ממצאים מדאיגים, שמספרים את סיפורן של כל אותן נשים ערביות שבחרו לרכוש תואר אקדמי, בתקווה לשיפור איכות החיים שלהן, אך קיוו לשווא. הן אולי חשבו שהתואר הזה יקדם אותן ויסייע להן להשתלב בשוק התעסוקה הישראלי, אך המדד מוכיח שהאמת רחוקה מכך שנות אור.

מצבן העגום בשוק התעסוקה של נשים ערביות בעלות השכלה אקדמית הוא מהסוגיות המטרידות ביותר שחושף המדד, וכך גם פערי השכר הגדולים שקיימים בינן ובין מקביליהן נטולי התארים האקדמיים. למרות העלייה במספר האקדמאיות הערביות, הן "מובילות" בשיעור תת-התעסוקה במשק ונמצאות בתחתית סולם פערי השכר בישראל.

המדינה עצמה לא עושה דבר כדי לקדם אותן ולשפר את איכות התעסוקה שלהן.

השמחה שחשה כמעט כל סטודנטית ערבייה בסיום התואר, מלווה תמיד גם בצער. היא מבינה שסיכוייה להתקבל לעבודה במקצוע שלה, אפילו שיש לה תואר אקדמי, קלושים. גם אם יתמזל מזלה והיא תמצא עבודה המתאימה להשכלתה, היא תצטרך להסתפק בשכר נמוך לעומת עמיתיה הגברים - ערבים או יהודים, ועמיתותיה היהודיות.

הנתונים של הנציבות מחזקים גם את הטענה כי נשים ערביות מהוות קבוצה מוחלשת בשוק העבודה, שסובלת ממה שמכונה "אפלייה כפולה": פעם אחת על רקע מגדרי ופעם אחת על רקע השתייכותן לאוכלוסייה הערבית.

מצב זה חייב להשתנות. אין שום סיבה שמצדיקה מציאות כזו.

נוסף על כך, נשים ערביות רבות ניצבות בפני מספר חסמים המונעים מהן להשתלב בשוק העבודה, כמו היצע מצומצם של מקומות עבודה, היעדר תחבורה ציבורית לאזורי תעסוקה מחוץ למקום מגוריהן, היעדר מסגרות חינוכיות לטיפול בילדים מעבר לשעות הלימודים הרגילות, ניצול ופגיעה בזכויות המגן הבסיסיות ביותר המעוגנות בדיני העבודה בישראל.

היעדר מסגרות טיפול בילדים הוא אחד החסמים המגבילים ביותר עבור נשים ערביות, מבחינת היכולת שלהן לעבוד שעות ארוכות או רחוק מבתיהן. נשים מקבלות שכר נמוך ייטו פחות להשתתף בשוק העבודה לאור העלויות הגבוהות של מסגרות הטיפול בילדים מחוץ לבית. שלא לדבר על נשים שמקבלות פחות משכר מינימום, שלעולם לא יוכלו להרשות לעצמן לשים את ילדיהן במסגרת ולכן הן נאלצות לעבודת במשרות חלקיות.

מכיוון שיש מחסור חמור בתחבורה ציבורית ביישובים ערביים רבים, נשים ערביות רבות מועסקות בשוק העבודה הערבי־מקומי, שמאופיין לרוב בעבודה בלתי מאורגנת, שמתקיימת כמעט ללא פיקוח. התנהלות זו מאפשרת בקלות למעסיקים להפר את זכויותיהן של הנשים, כמו תשלום שכר מינימום, מתן ימי חופשה ומחלה, תשלום פנסיה ועוד.

כשזה המצב - ברור איך יכול להיות שפערי השכר בין הנשים הערביות לעמיתיהם עומדים על למעלה מ-50%. למה שמעסיקים יטרחו לשלם לנשים שכר מינימום או יפרישו להן את התשלומים שמגיעים להן כחוק לקופת הפנסיה, כשאין מי שיפקח עליהם?

אך גם הנשים הערביות שכן הצליחו למצוא עבודה, עדיין סובלות מניצול מחפיר ופגיעה בזכויותיהן, המונעים מהן להתפתח בשוק העבודה. העדויות הרבות שמגיעות אלינו לקו הפתוח בערבית, מגלות כי לא רק מעסיקים ערבים מנצלים את העובדות הערביות. הרבה מעסיקים רואים בנשים ערביות כוח עבודה זול שקל לנצל, לאור המחסור במקומות עבודה עבורן, וחוסר הידע המשפטי שלהן בנוגע לזכויותיהן.

את המציאות העגומה הזו המדינה חייבת לעצור. על מקבלות ומקבלי ההחלטות לפעול באופן מיידי להסרת החסמים הניצבים בפני נשים ערביות בשוק העבודה, להגדלת שיעור העובדות הערביות ולשיפור איכות התעסוקה שלהן.

הכותבת היא מנהלת הקו הפתוח בשפה הערבית לזכויות נשים בעבודה, שדולת הנשים בישראל