הפוליטיקה כקומיקס: הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנרנדרה מודי

הדמיון בין ישראל להודו - מדינה של תשעה מיליון אזרחים לעומת מדינה של 1.3 מיליארד איש - הוא כמובן רק חלקי, לפעמים אקראי, אבל הוא ממשי מאוד: הציונות והתנועה הלאומית ההודית התחילו בערך באותו הזמן; התפתחות הפוליטיקה המפלגתית הייתה דומה להפליא, עם מפלגת מרכז־שמאל דומיננטית הרבה לפני העצמאות והרבה אחריה; העצמאות באה כמעט באותו הזמן, בהפרש של תשעה חודשים, תוצאה של חלוקה טריטוריאלית עקובה מדם.

איש חזק עם יומרות אינטלקטואליות וספיריטואליות החזיק במושכות ב־15 השנה הראשונות; מפלגת השלטון הנצחית, בהנהגת אישה חזקה, הובילה את האומה לניצחון צבאי מהולל נגד שכנה מוסלמית עוינת (בשני המקרים, את הצבא המנצח הנהיג גנרל יהודי; לא, זאת לא בדיחה).

הנצחיוֹת איבדו את השלטון באותה השנה, בהפרש של חודשיים; תנועות לאומניות הגיחו מן השוליים הימניים המרוחקים, והתקדמו לאיטן אל השלטון (שתיהן, זו בהודו וזו בישראל היו קשורות בקשרי ידידות עוד לפני העצמאות). בבחירות האחרונות, ב־2014, הנצחית ההודית ירדה למדרגת סיעה פרלמנטרית קטנה. היא אפילו לא הצליחה לעבור את המשוכה הנחוצה כדי לזכות במעמד של אופוזיציה רשמית.

ועכשיו, באותו הזמן עצמו, שתי מפלגות השלטון הימניות־דתיות עומדות לבחירה חוזרת. שני ראשי ממשלה חזקים מאוד מובילים בסקרים, אבל מתבוננים בעצבנות מעבר לכתפם לשמע הרחש של אופוזיציה מתעוררת. נרנדרה מודי ובנימין נתניהו הם עכשיו חברים בולטים, ומיודדים, בליגה של אנשים חזקים בדמוקרטיות לא מושלמות. למען האמת, אליהם ואל שכמותם מתכוונים אלה המדברים על נסיגת הדמוקרטיות הליברליות בעולם.

שניהם מנהלים עכשיו מלחמת חורמה נגד האופוזיציה. הם היו יכולים לשאת בימים האחרונים זה את נאומיו של זה כמעט ללא שינוי ואיש לא היה מבחין. האופוזיציה, הכריז מודי ביום ראשון בנאום בעיר הצפונית פאטנה, מתמקדת בעניין אחד בלבד: בניסיון "לחסל" אותו בשעה שהוא עמל על דיכוי הטרור, על ביצור הביטחון לאומי, על ביעור העוני והשחיתות ועל יצירת מקומות עבודה.

"חיל הנקמה של הודו"

במסגרת צדדי הדמיון, אפשר כנראה להוסיף גם את מה שקרה לפני שלושה שבועות בחבל המריבה קשמיר, שעליו הודו ופקיסטן מתקוטטות זה 70 שנה ויותר. ב־14 בפברואר, מתאבד אסלאמיסטי נהג מכונית ממולכדת לעבר אוטובוס שנשא שוטרים צבאיים. 44 מהם נהרגו במה שתואר כיום הדמים הגדול ביותר בקשמיר זה 30 שנה.

ההלוויות נערכו על פני כל הודו וליבו את התערובת הקטלנית הרגילה של כאב, של זעם ושל תסכול. ההמונים רצו נקמה, והפוליטיקאים הלחוצים והגנרלים המושפלים נמנו וגמרו לספק אותה. התקשורת הוסיפה מוזיקת רקע, שהזכירה לי את התנהגותם של הטבלואידים הבריטיים לפני 37 שנה במלחמת פולקלנד עם ארגנטינה.

כמעט שבועיים לאחר הטבח בקשמיר, חיל האוויר ההודי תקף בסיס של "צבא מוחמד", ארגון טרור ותיק שפקיסטן מארחת, אולי גם יוזמת ומממנת. איבה עמוקה להודו היא מוטיב מרכזי בצורת המחשבה של הממסד הצבאי הפקיסטני. הודעה הודית רשמית על הצלחת הפעולה דיברה על אבדות כבדות לטרוריסטים. עיתון הודי אחד פרסם לכל רוחב עמודו הראשון את הכותרת "חיל הנקמה של הודו" (ראשי התיבות האנגליים IAF, המציינים גם את שמו הרשמי של חיל האוויר). עיתון אחר בחר פורמט של קומיקס כדי לתאר את מהלך הפעולה, עם ראש הממשלה מודי בדמות גיבור־על.

מקורות זרים הגיבו בפקפוק על הודעת הניצחון. ביצועי צבא הודו לא עוררו התפעלות. למחרת, ההודים איבדו לפחות מטוס אחד בקרבות אוויר בשמי קשמיר. טייסו צנח לזרועות הפקיסטניים. המאורע הזה עורר התרגשות עוד יותר מסוכנת בהודו, זו הנובעת מהשפלה. היא תמיד מגדילה את הפיתוי למהלכים לא רציונליים.

לא מועמדת למחיקה

למרבה המזל, ראש ממשלת פקיסטן אימראן קאן, כוכב קריקט משכבר הימים, החליט לגלות בגרות ומיהר להחזיר את שבוי המלחמה. חוכמתו התחוורה מיד: התקשורת והפוליטיקאים בהודו העניקו מעמד של גיבור לשבוי של 96 השעות ותאוות הנקם ירדה מדרגה.

לא פחתה הנכונות לנצל את המאורעות לטובת פוליטיקה של בחירות. נרנדרה מודי יכול לשנות נושא. ביטחון לאומי תפס את מקומן של שאלות כלכלה וחברה. הוא נשא נאום במדינת רג'סטן, שהיה אפשר לטעום בו טעם של היסטריה אירופית בין שתי מלחמות העולם. חבוש כובע רג'סטני צבעוני, מודי נופף באצבעו, והכריז: "אני נודר בזה על האדמה הזו - שאני לא ארשה לארצנו להימחק, אני לא ארשה לארצנו לעצור, אני לא ארשה לארצנו לכרוע ברך".

ארץ של 1.3 מיליארד בני אדם אינה מועמדת סבירה למחיקה. אבל שבועתו של האיש הזה, הנהנה ממעמד כמעט משיחי בעיני תומכיו, היא מטבע עובר לבוחר. אישים אחדים של האופוזיציה ניסו לצקת צוננים, ודרשו מן הממשלה להוכיח שפעולתה בפקיסטן הניבה איזשהן תוצאות. מודי הגיב בחרי אף. הוא האשים את האופוזיציה שהיא מערערת את רוחו של הצבא ומסייעת לאויבי הודו.

אכן, טרוריסטים נוטים לסייע לאויביהם הגדולים ביותר ערב בחירות, כידוע לכל ישראלי מתחיל שחווה את הבחירות של 1981, 1984, 1996 ו־2000. כל זה מחייב הסתייגות אחת: הודו הרבה יותר מדי גדולה, מגוונת ועתירת כפרים נידחים מכדי שנניח הנחות חד־משמעיות על מצב רוחה. אבל אם מודי יחזור ויכונן ממשלה בבוא חודש מאי, הוא יוכל להודות להסחת הדעת שהעניק "צבא מוחמד" לבוחרי הודו. הסחות דעת אלקטורליות הן מצרך מבוקש, לא רק בהודו.