ביהמ"ש העליון אינו מכיר בזכויות בעלות של יישובים חקלאיים על קרקעותיהם

ליישובים חקלאיים לא מגיעות זכויות יתר על קרקעות, אלא במקרים חריגים ביותר שדורשים הוכחות מוצקות - כך פסק בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים משפטיים, בערעורים שהגישו הקיבוצים בית אלפא וחפציבה על פסיקה דומה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בנצרת. פסק הדין ייחודי בכך שהשופטים שדנו בערעור החליטו לכתוב פסק דין מורחב, על אף שבאי-כוח שני הקיבוצים הודיעו קודם לכן כי הם מושכים את הערעורים שלהם.

מדובר בתביעות שהוגשו על-ידי היישובים, קיבוצים שיתופיים שנוסדו ב-1922 בעמק חרוד. הם טענו בעתירות כי הם זכאים לזכויות קניין על שטח בן 1,700 דונם שחורגות מאלה הניתנות ליישובים חקלאיים, במסגרת חכירת קרקעות מדינה באמצעות רמ"י (רשות מקרקעי ישראל). זאת, משום שהשטחים המדוברים אמנם נרכשו על-ידי הקרן הקיימת לישראל, ואולם הרכישה מומנה בחלקה באמצעות תרומות כספיות מצד הקהילות שמהן יצאו הקיבוצים (צ'כוסולבקיה וגליציה).

נשיא בית המשפט המחוזי צפון, השופט אברהם אברהם, שדן בעניין, דחה באוקטובר 2017 את טענות הקיבוצים לזכויות יתר, בין היתר משום שקבע כי הקיבוצים לא יכולים לבוא למעלה מ-90 שנים לאחר רכישת הקרקעות עם הטענות לזכויות יתר, משום שאלה התיישנו כבר מזמן.

עוד הוברר כי במהלך הסכמי החכירה, הקיבוצים לא זכו לשום הטבה שמעידה על זכויות יתר כלשהן שהיו להם על הקרקעות. הקיבוצים גם לא הצליחו להוכיח בצורה חד-משמעית כי הכספים שנתרמו על-ידי הקהילות היו לצורך רכישת הקרקעות, אלא לצורך מה שנאמר אז "ביסוס הקבוצות באדמותיהן".

לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את עתירתם ערערו הקיבוצים לעליון, שדן בערעור בהרכב של 3 שופטים - עופר גרוסקופף, דפנה ברק-ארז ומני מזוז. באת-כוחן של רמ"י ושל קק"ל, עו"ד רות גורדין, טענה כי גם אם תוכח ההשתתפות הנטענת, אין בכך כדי להקנות זכויות בקרקע כיום, שכן הדבר היה חלק מהמפעל הציוני, בין כתרומה לרכישת הקרקע על-ידי הקרן קיימת לישראל ובין כתנאי למתן קדימות ברכישת הקרקע על-ידי הקק"ל לצורך התיישבות קבוצה זו או אחרת.

עוד טוענת הרשות באמצעות הפרקליטות כי במהלך עשרות רבות של שנים חתמו היישובים על חוזי חכירה ואף נהנו מהשלמת אלפי דונמים של קרקע חקלאית והחלטות מועצה מטיבות בתחום המגורים ותעסוקה. משכך, ובהתאם להחלטות המועצה, מנועים היישובים לעלות טענות אלה בשלב זה.

השופטים הודיעו לנציגי הקיבוצים, עוד במהלך הדיונים, כי לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית שמצדיקה את התערבות בית המשפט העליון בפסיקת המחוזי, ולאור זאת משכו באי-כוחם של הקיבוצים את הערעור. למרות זאת החליטו השופטים לתת פסק דין מפורט בעניין, וזאת עקב 25 הליכים משפטיים בעניין זה, ב-5 מהם ניתנו פסקי דין, ב-4 נמחקו ההליכים, ו-16 מהם עדיין תלויים.

הבסיס המשפטי עליו נשענו הקיבוצים בערעור היה פסיקה של שופט העליון תיאודור אור, שכתב כי בחלק קטן של חוזי החכירה לא נקבע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים, במקרה של זכויות בקרקע. "ייתכן כי גם היו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתצורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על-שם קק"ל והוחכרה אחר-כך לחוכרים. ייתכן כי במקרים אלה ובמקרים אחרים לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן", כתב אור. "עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטיים נקודתיים".

השופט גרוסקופף, שכתב את פסק הדין, הסביר כי הזכויות שמצדיקות את החריגות חייבות להיות ייחודיות ולא טיעונים גנריים, כגון טיעונים אודות השקעות ושמירה על הקרקע או טענות המבוססות על השוואה לזכויות חכירה בשטחים עירוניים. "יש להצביע על טיעונים המייחדים את עניינו של החוכר", כתב בפסק הדין. ולא רק זה. על הזכויות להיות זכויות משפטיות ולא היסטוריות או מוסריות, כפי שבדרך-כלל מושמעות על-ידי קיבוצים במקרים כאלה. "לא בכל מצב יש לטיעונים היסטוריים או מוסריים חשיבות מבחינה משפטית", הסביר בפסק הדין.

מרמ"י נמסר בתגובה כי "לאחר ניהול כ-30 הליכים משפטיים מורכבים, הנפרסים על עשרות רבות של שנים ומשולבים בטענות היסטוריות אף מהדין האנגלי, אשר חייבו מחקר היסטורי וכלכלי מקיף לצורך התמודדות עימם, הרשות רואה חשיבות רבה בפסק הדין אשר יאפשר התמקדות בהמשך מהלך חתימת חוזים לדורות עם המתיישבים החקלאים, בהתאם למדיניות אחידה ושוויונית של מועצת מקרקעי ישראל".