מוקדם להגיד אם קים ג׳ונג און שיטה בדונלד טראמפ. אבל אין זה מוקדם להגיד שנשיא ארה"ב נשמע בטוח קצת פחות באיכות הרומן שלו עם רודן צפון קוריאה.
צילומי לוויין, שפוענחו בסוף השבוע שעבר, מראים לכאורה, שצפון קוריאה חידשה במלוא המרץ את ההכנות לשיגור לוויין. איש אינו חושב שצפון קוריאה מתכננת נחיתה קרובה על אחד מירחי כוכב צדק. כשהיא יורה למעלה היא מתכוונת לראות, ובעיקר להראות, איך היא יכולה לירות במאוזן. כשאלפי צפון קוריאנים מתרוצצים סמוך לכן שילוח ענקי, מאליו מתעורר החשד שהם עומדים-לא-לעמוד-עוד בהשעיית ניסוייהם הגרעיניים והבליסטיים.
שבועיים ופחות לאחר פיסגת האנוי, הנשיא טראמפ אינו יכול עוד להטיל את האשמה על "פייק ניוז". הלוויינים אינם משקרים. סיפור האהבה בין הנשיא בן ה-72 לעריץ בן ה-35 עלה על שרטון כלשהו. "אני אהיה מאוכזב מאוד מן היושב ראש קים", אמר הנשיא ללא חמדה ביום ו׳. בו ביום הואילה צפון קוריאה להודיע רשמית לאזרחיה, בפעם הראשונה, כי הפגישה בהאנוי לא עלתה יפה. בטאון המפלגה הקומוניסטית הסביר בטון ענייני, שהעולם כולו מכיר באחריותה של ארה"ב.
הטון היה מאופק יחסית. המשטר בפיונגיאנג עדיין מקווה שארה"ב תעמוד על טעותה, והיחסים יחזרו וינסו להשתפר. ליתר ביטחון, המשטר גידף קצת את יפן, ורמז שהיא-היא האשמה בכישלון. היפנים הם כל כך נתעבים, הודיע בית קים, "שיש לנו חשק להכניס להם סטירה". לא, זו אינה פרודיה. כך מתרגמות סוכנויות הידיעות את ההודעה הצפון קוריאנית.
"ככה מתרחשות עיסקאות". ככה?
הנשיא טראמפ אולי עוד יוציא מים מן הסלע, אבל לפי שעה נשאלת השאלה מה הניבה התעקשותו לנסות ולסגור עיסקה פנים אל פנים. זו אינה שאלה הנוגעת רק לעסקיו עם קים; היא קשורה במישרים בכל תפיסת הדיפלומטיה האישית שלו, בייחוד במשא ומתן על הסכם סחר חדש עם סין.
לפני חודש בדיוק הנשיא הסביר לעיתונאים, כי הוא מתכנן לפגוש את נשיא סין, שי ג׳ינפינג, "ולסגור את אותם החלקים של העיסקה שצוות המשא ומתן לא היה מסוגל לסגור". והוא הוסיף בטון הסמכותי השמור לו, באשר הוא מחבר הספר "אמנות העיסקה", כי "ככה מתרחשות עיסקאות".
ככה כמובן לא מתרחשות עיסקאות בשדה הדיפלומטיה, בעיקר כשהן מורכבות ועתירות פרטים. פגישות פיסגה צריכות הכנה מדוקדקת. להגיע אל פיסגה מבלי לדעת איך היא תסתיים הוא מעשה מסוכן. לצאת מפיסגה בטריקת דלת, עדינה כאשר תהיה, הוא מעשה שאת תוצאותיו קשה לחזות. אמנם רבים ממבקרי הנשיא סמכו את ידיהם על החלטתו לקצר את ההיוועדות בהאנוי, מפני ש"לא-עיסקה עדיפה על עיסקה רעה". אבל באותו המובן עצמו, לא-פיסגה הייתה עדיפה על פיסגה רעה.
הפיסגה הרעה משפיעה במישרים על מהלך המשא-ומתן המסחרי עם סין. כתבנו כאן בשבוע שעבר שמלחמת הסחר מתקרבת אל קיצה, ואפשר שהסכם ייחתם עוד לפני סוף החודש במועדון הגולף הפרטי של הנשיא בפלורידה. זה היה המסר מן הבית הלבן עד יום חמישי שעבר.
ביום שישי, שגריר ארה"ב בסין יצק צוננין על הציפיות האופטימיות. שני הצדדים, הוא אמר ל"וול סטריט ג׳ורנל", זקוקים לקצת יותר מרחב לשם משא-ומתן נוסף. בפיסגה עצמה יהיה אולי צריך ליישב כמה הדורים, אבל ההסכם יהיה פחות או יותר מוכן לחתימה.
זה שינוי כיוון בשביל הנשיא, שהטעים את רצונו לסגור עיסקה באמצעות מגע אישי. אבל נראה בעליל שזה מה שהסינים דורשים. הם התבוננו בשיעורים משתנים של תדהמה בהתנהגותו של הנשיא בהאנוי.
בידיים ריקות ובפנים מושפלות
על פי דיווחים עיתונאיים, הסינים אינם מוכנים לקבל עליהם את הסיכון של פיצוץ פיסגה מפני שטראמפ יגיע ברגע האחרון למסקנה שהעיסקה אינה ראויה לחתימה. אם אין היא ראויה לחתימה, מוטב להישאר בבית. בניגוד לקים ג׳ונג און שנשאר עוד יומיים בהאנוי ל"ביקור רשמי בווייטנאם", שי ג׳ינפינג לא יוכל להעמיד פנים שהוא בעצם היה בדרך למסע קניות במיאמי.
הסינים נזכרים עכשיו, שהם כבר נכוו פעם אחת, בדיוק לפני 20 שנה. אז, ראש ממשלת סין סר לביקור אצל הנשיא קלינטון, כדי לסכם את פרטי הצטרפותה של סין אל ארגון הסחר העולמי. נשיא ארה"ב החליט ברגע האחרון, כי בעצם לא הבשילו התנאים להצטרפות כזאת. הסיני חזר הביתה בידיים ריקות ובפנים מושפלות. הסינים חרקו שיניים - והמתינו עוד שנתיים.
אין זאת אומרת שלא תהיה עיסקה בקרוב. אבל כרגע נראה קלוש הסיכוי לפיסגה לפני סוף החודש. נראה שמארס 2019 לא ייזכר כחודש שבו פרץ השלום במזרח אסיה.
אינדיקטורים של מיתון באוויר
כתבנו כאן בשבוע שעבר, שלסינים יש סיבות טובות לחתור להסכם. מאז, הסיבות התרבו. בסוף השבוע התפרסמו נתונים חדשים, המלמדים על ירידה תלולה ביצוא הסיני. הוא פחת בפברואר ב-20.7%, לאחר שגדל בינואר ב-9.1%. מרכיב מרכזי בירידה הזו הוא היצוא לארה"ב שפחת ב-26.2%. היבוא מארה"ב פחת ב-28.6%. על פניהם אלה נתונים מדהימים, אשר אפשר לזקוף לחובתם של מכסי העונשין, שארה"ב וסין הטילו בשנה שעברה זו על זו.
יודעי סין מייעצים שלא להתפתות לדרמטיות של המספרים. הם משקפים, לפחות חלקית, עיוותים סטטיסטיים, הקשורים בפגרה של ראש השנה הסינית החדשה. אבל הם בהחלט מעידים על חולשה כלכלית גוברת בסין, שהביטוי המדאיג ביותר שלה הוא ירידה ניכרת בצריכה הפרטית. היא התחילה עוד בינואר, והואצה בפברואר.
אינדיקטורים קלאסיים של מיתון מרחפים על סין: עלייה עצומה בהיצע נדל"ן וירידה בהשקעות תשתית לצד עול כבד של חובות פרטיים ותאגידיים. ממשלת סין מודה שהיא אינה יכולה לפתור את המשבר הזה רק באמצעים ריכוזיים, והיא זקוקה לשיתוף פעולה מצד המגזר הפרטי.
בחסדי התקדמותה הכלכלית, לסין יש מעמד בינוני ענקי, והוא מאבד את האמון הנחוץ לצריכה. לפני עשר שנים הפתרון היה פתיחה מסיבית של הברזים והוזלת האשראי. אבל למהלך ההוא, מחויב המציאות כשלעצמו, סין חייבת את משבר החובות הנוכחי שלה.
הזרמה מן השיעור של 2008 תהיה מהלך יקר מאוד של כמעט-פאניקה. הסכם סחר, לעומת זאת, יהיה הזרקה זולה יחסית של אמון לוורידי השוק. מה מעכב אותו אפוא? נראה שסיבה מרכזית אחת היא רצונה של ארה"ב שהסינים יסכימו למנגנון לא-שווה של בקרה ואכיפה, שיחמיר איתם יותר ממה שיחמיר עם ארה"ב.
איך זה ייתכן? רגישותה של סין לכל רמז של אי-שוויון בהסכמים בינלאומיים נובעת מהיסטוריה ארוכה של ניצול פוליטי וכלכלי בידי מעצמות זרות. לא לגמרי ברור איך היא תציג הסכמה לדרישת ארה"ב לדעת הקהל שלה. היא אמנם דיקטטורה החונקת כמעט כל רמז של מחשבה חופשית, אבל גם דיקטטורים זקוקים לפופולריות וללגיטימיות, במיוחד בזמן משבר.
זה הזמן לטיפול עדין, לא לפיל בחנות חרסינה. ממילא, זה זמן של מבחן מעניין לדיפלומטיה האמריקאית, שבשנתיים האחרונות נגמלה במידה רבה מטיפולים עדינים במצבים מורכבים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny