במקום מס על ליטר דלק נשלם על כל ק"מ: כך מתכנן האוצר לסגור את הבור בתקציב

בימים אלה עושה את דרכה לישראל "שיירה ימית" של ספינות עמוסות בעשרות אלפי כלי רכב חדשים. כלי הרכב ינחתו עד תחילת אפריל וישוחררו מידית מהמכס על ידי היבואנים כדי להקדים את ההתייקרות הצפויה של כלי הרכב עקב עדכון המיסוי הירוק. הקפיצה בהכנסות ממיסוי רכב שצפויה כתוצאה משחרור הרכבים המוקדם תגדיל את הכנסות האוצר בכ-1.5 עד 2 מיליארד שקל מעבר לנורמה באותו חודש והיא תספק לאוצר סיבה טובה לזחיחות דעת. "אמרנו לכם שהעמקת הגירעון בינואר-פברואר הייתה רק טכנית", יגידו בוודאי הדוברים, "הנה תראו, חזרנו למסלול המתוכנן תוך חודש".

זו כמובן אשליה. מדובר בסטייה נקודתית, שתבוא על חשבון ירידה משמעותית בהכנסות ממיסוי רכב בהמשך השנה ואולי גם בשנה הבאה. בשורה התחתונה המהלך הזה לא יסתום את הבור המעמיק בתקציב וניסיון העבר מלמד כי במקרים של שפל כלכלי חלק נכבד מהנטל של מילוי קופת האוצר המתרוקנת מוטל על הנהגים ומשתמשי הרכב. יש לכך שתי סיבות: לרכב פרטי ולשימוש בו (דלק) יש בישראל ביקוש קשיח, בהיעדר חלופות תחבורה ציבורית יעילות; והמכפלות של שוק הרכב הן ענקיות. כלומר, כל תוספת של אחוז מס מתורגמת לתוספת של מאות מיליוני שקלים ולעתים מיליארדי שקלים בשורה התחתונה של הכנסות המדינה ממסים.

המדיניות הממשלתית המוכרת של "לחפש את השקל מתחת לפנס", או מתחת למכסה המנוע במקרה הזה, לא תפסח גם הפעם על שוק הרכב וגם הפעם מקורותינו מדווחים שבמסגרת צעדי הידוק החגורה הכלכליים "ליום שאחרי" (הבחירות כמובן), שמתגבשים כיום בדרג המקצועי באוצר, שוב נמצאים מיסוי הרכב והדלק במרכז הכוונת.

עדיין לא ברור כמה מגזירות המס העתידיות שנבחנות כיום יישארו במגירה, כמה מהן ייושמו בדחיפות וכמה ישולבו בחוק ההסדרים הקרוב במטרה ליישם אותן בשנת התקציב הבאה או לאחר מכן. העיתוי תלוי במדיניות הפוליטית של שר האוצר הבא ובעומק המלא של הבור התקציבי, אבל אין ספק שהן בדרך.

מלכוד רב-שכבתי

האוצר נמצא כיום בסיטואציה בעייתית מאוד בכל הנוגע להגדלת גביית מיסי הרכב. מצד אחד קיים המרכיב הפיסקלי: מיסוי הרכב והדלק מייצר בישראל כמעט 15% מהכנסות המדינה ממסים ואין דרך לוותר עליהם, או על חלקם, מבלי להעמיק עוד יותר את הגרעון.

הבעיה היא שזה לא חכם מבחינה פוליטית להודות בכך פומבית. לפיכך כל עוד לא יבוא מקבל החלטות אמיץ מספיק, או טיפש מספיק, שיצהיר כי "אנחנו גובים מיסי רכב כי אנחנו צריכים הרבה כסף וקל לגבות את זה מהנהגים האדישים", הנימוק הרשמי למיסוי הרכב הכבד בישראל יישאר "הפנמת העלויות החיצוניות".

העלויות הללו כוללות שלושה מרכיבים: זיהום אוויר, רעש וגודש. זיהום האוויר התחבורתי הוא הנימוק הפופולרי ביותר למיסוי הרכב והדלק בארץ. הוא קליט, תואם את ההתחייבויות הבין לאומיות של ישראל להפחתת פליטת ה-CO2 ומייצר יחסי ציבור בין לאומיים חיוביים בארץ ומול ה-OECD ושות'. הוסיפו לכך מרכיב של גאווה לאומית בנוסח "הקטנת תלות המדינה בנפט מיובא שתורם הכנסות לאויבי המדינה" וקיבלתם סיסמה, שכל פוליטיקאי ישמח להתהדר בה.

בשם הסיסמה הזו מיסדה הממשלה בתחילת העשור את "חוק אוויר נקי", הקימה את "מנהלת תחליפי הנפט" במשרד הראש הממשלה ולאחרונה גם פרסמה את התוכנית של משרד האנרגיה לאסור על יבוא רכבי בנזין ודיזל עד סוף העשור הבא ו"לחשמל" את הכבישים. בשם אותה סיסמה גם נוצר מנגנון המיסוי הירוק, שגולת הכותרת שלו היא מתן תמריצים משמעותיים לרכישת רכב היברידי מופחת זיהום ובעתיד גם חשמלי עם "אפס זיהום".

אבל כאן מתחיל העסק להסתבך: ברגע שהמדינה מעניקה תמריץ לרכישה ולשימוש ברכב "ירוק" וחסכוני מאוד בדלק, היא מקטינה את הפליטה הממוצעת, אבל מעניק מוטיבציה להגדלת הנסועה, כלומר מגדילה את העלויות החיצוניות שמיוחסות לגודש ומוערכות בעשרות מיליארדי שקלים בשנה במונחי זמן/תוצר.

אלא שבניגוד לזיהום האוויר את המיסוי על הגודש כבר הרבה יותר קשה "למכור" לציבור ובמיוחד לצרכני הגודש "הכבדים", שהם ציי הרכב - בתוכם גם הצי הממשלתי.

כאן אנחנו חוזרים למרכיב הפיסקלי. כל עוד כלי הרכב ההיברידיים שמרו בישראל על נוכחות מינורית, עם נתח של 5% מהשוק או פחות כפי שהיה במשך כמעט עשור, הם היוו "עלה תאנה ירוק" אידאלי. אבל כיום הגולם קם על יוצרו ופלח השוק הזה צועד במרץ לעבר נתח של 15% מכלל השוק והרבה יותר מכך בסגמנטים ספציפיים כמו משפחתיות ורכבי יוקרה. תוך כדי כך הוא יוצר איום משמעותי על הכנסות המדינה ממס קנייה על רכב חדש (היברידיות משלמות רק 30% מס קניה), משווי שימוש וגם ממיסוי דלק בשל היותן של ההיברידיות חסכוניות משמעותית מרכבי בנזין.

השפעת "האינפלציה" של ההיברידיות כבר ניכרת בשטח והיא רק תלך ותעמיק ככל שיתממשו התוכניות/תחזיות של משרד האנרגיה לחדירה מסיבית של כלי רכב חשמליים "נטו" בשנתיים הבאות.

בקיצור מעצבי מדיניות מיסוי הרכב נמצאים במלכוד רב-שכבתי: איך להגדיל את תקבולי המס החיוניים למדינה ממיסוי על בנזין מזהם מבלי להודות בפני הציבור, והעולם, בכך שאנחנו בעצם "מכורים" לנפט; איך לפגוע בתמריצים (שווי שימוש, עלות ליסינג חודשית) לרכישת כלי הרכב החסכוניים והנקיים ביותר, שזוכים לפופולריות רבה במיוחד בצי הליסינג של חברי הכנסת, מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי כבד; איך למסות את הנסועה למרות התנגדות עזה מהמגזר העסקי והפוליטי; ואיך לשמור על תדמית "ירוקה" בעולם אחרי שבמשך שנים הצגנו את חדירת ההיברידיות לשוק כהישג.

גזירות על היברידיות

מטבע הדברים, "טיפול" בכלי הרכב היברידיים עממיים נמצא כיום במקום גבוה ברשימת סדר העדיפויות של האוצר. נזכיר, שבמקור הדגמים הללו אמורים היו לאבד את רוב ההטבות שלהם כבר במהלך עדכון המס הירוק באפריל השנה אולם בשל התערבות מאחורי הקלעים הם "ניצלו" ברגע האחרון וימשיכו לשמור על ההטבות. זאת לעומת כמה דגמים היברידיים יקרים יותר, שאיבדו את ההטבה.

אחרי הבחירות העסק יפתח שוב ולאוצר יש שני מסלולים אפשריים לביטול/הקטנת הטבות המס בסעיף הזה. האחת היא במסגרת "רביזיה" או הפקת לקחים מתוצאות הנוסחה הירוקה כבר בתחילת הקיץ - אופציה שרשות המסים שמרה לעצמה כאשר פרסמה את הנוסחה הירוקה בתחילת השנה. את הצעד הזה ניתן לבצע "מעכשיו לעכשיו" במקרה של החרפה בגירעון אבל עם סיכון של יצירת הרבה רעש פוליטי.

האופציה השנייה, והשקטה יותר, היא ביטול ההטבות במסגרת חוק ההסדרים החדש ל-2020, שמגובש כיום. זהו ערוץ מקובל להעברת החלטות וגזירות לא פופולריות מתחת לרדאר של הציבור והמחוקקים. לכן, לא נופתע אם באותו חוק הסדרים מתגבש יונחו גם אבני היסוד למיסוי גודש וגם למבנה חדש של מיסוי דלק לתחבורה, שמשולבים זה בזה.

אמנם כבר היום הבלו על הדלק בישראל הוא מהגבוהים בעולם אבל הקונספט שאותו מנסה האוצר לאמץ כיום הוא לא "היקף המס הנגבה לליטר" אלא "היקף המס הנצרך לקילומטר". במילים אחרות, גם אם כלי הרכב הופכים חסכוניים יותר משמעותית בשל שיפורי הטכנולוגיה הם עדיין צריכים לייצר את אותו היקף הכנסות לכל קילומטר.

אפשר להשיג את היעד הפיסקלי הזה באמצעות העלאה מדורגת של הבלו על בנזין, שמשוקללת לפי הירידה בכללית בצריכה בישראל, או באמצעות מיסוי גודש, שיתווסף למיסוי הדלק הקיים.

מה שבוודאות לא ייכלל בחוק ההסדרים הוא הקלות בשווי השימוש על רכב צמוד וזאת למרות ההבטחות הפוליטיות בוועדת הכספים בשנה החולפת. לא בטוח עד כמה ניתן יהיה להגשים את הגזירות המתוכננות פוליטית אבל בסופו של דבר אם חרב הקיצוצים תרחף מעל תקציבי המשרדים, אין ספק שהחשבון יוגש לנהגים. לא כתוכנית ארוכת טווח לעשור הבא, לא בתיאוריה, אלא כאן ועכשיו.