משטר העריצים של ונצואלה, סודאן ואלג'יריה מתקרב לקיצו?

בשלוש ערי בירה בקצוות רחוקים של העולם מתקרב עכשיו אל שיאו מאבק נגד משטרי עריצים. בתוך עננים של גז מדמיע, מול אנשי ביטחון המצווים לירות, להכות ולדרוס, מאות אלפים מנסים להיפטר משליטים סמכותניים, או מאלה המושכים בחוטיהם. זה צירוף נסיבות עוצר נשימה, אולי רמז לבאות, אולי רק הד קלוש של תקוות רמות מעשור קודם.

העיניים נשואות אל חרטום בירת סודאן, אל אלג׳יר בירת אלג׳יריה ואל קראקאס בירת ונצואלה. בשתי הראשונות, המונים ממלאים את הרחובות ללא אסטרטגיה וללא מנהיגים. בשלישית, נשיא חלופי, בתמיכה בינלאומית רחבה, מוסיף לחפש את הנוקאאוט, אשר יפיל את המשטר. סיכויי ההצלחה בכל השלוש אינם ברורים, אבל החיזיון של ״כוח העם״ מעורר התרגשות ותקוות.

חרטום היא היום בירת ההתנגדות העממית. האופוזיציה קראה היום להפגנות הרחוב הגדולות ביותר, על אף איסור מוחלט שהטיל המשטר. במהלך היום נדע עד היכן המשטר מוכן להרחיק בדיכוי מתנגדיו. זה עשוי להיות יום ההכרעה, לכאן או לכאן.

הארץ השלישית בגודלה באפריקה מתייסרת תחת רודנותו בת 30 השנה של גנרל עומר אל-בשיר. הוא הפיל ממשלה דמוקרטית נבחרת בהפיכה צבאית ב-1989, וניהל במרוצת השנים שורה של מלחמות אזרחים. על אחת מהן, זו בדארפור, בית הדין הבינלאומי בהאג החליט להעמיד אותו למשפט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא לא התייצב, וצו מעצר בינלאומי תלוי ועומד נגדו.

הרודן נגד ווטסאפ ופייסבוק

התקוממות הרחוב בסודאן התחילה בדצמבר, כאשר בשיר הורה על העלאת מחירי הדלק. זה היה ניצוץ, שהצית תבערה גדולה. בשנות רודנותו, בשיר שלט ברחובות באמצעות שליטה בתקשורת. אבל אופייה של התקשורת השתנה. אין זה מספיק עוד לצנזר עיתונים ותחנות שידור. עכשיו צריך להתמודד גם עם טלפונים סלולריים.

וידיאו אחד מראה את בשיר נושא נאום נרגז באוזני תומכיו. ״ווטסאפ ופייסבוק אינם יכולים להחליף ממשלות״, הוא קורא, ״רק בחירות יכולות לעשות כן״. אבל זה האיש שתפס את השלטון בכוח, ולא חדל מאז להנדס את המערכת הפוליטית. קצת מאוחר מדי בשבילו להיתלות בקולרה של דמוקרטיה אלקטורלית.

הם איבדו את הפחד

באלג׳יר, נשיא חולה ומשותק, מוותיקי מלחמת העצמאות של שנות ה-60, מנסה לצנן את להט ההמון. עבדול עזיז בוטפליקה בן ה-82 היה מועמד לתקופת כהונה חמישית בבחירות של החודש הבא. האלג׳ירים, המבורכים בסבלנות ומקוללים בפסיביות, יצאו סוף סוף משתיקתם. המונים מכל הגילים ומכל השכבות החברתיות מילאו במשך ימים רבים את הרחובות בכל עיר באלג׳יריה, כדי לדרוש קודם כול שהוא יפרוש; ואחר כך, שהמשטר כולו (pouvoir , הם קוראים לו בצרפתית; זאת אומרת ׳הכוח׳, או השלטון) ילך לכל הרוחות.

בתחילת השבוע, בוטפליקה, שקולו לא נשמע בפומבי זה שש שנים, ויתר לכאורה. הוא הודיע, אם גם לא בקולו, שבעצם מעולם לא התכוון להתמודד פעם נוספת. הבחירות יידחו עד סוף השנה, ובינתיים תכונס ״ועידה לאומית״, כדי לנסח חוקה חדשה. בראש הוועידה יישב האלג׳ירי רב היוקרה ביותר בעולם, אל-אח׳דאר אל-איבראהימי, לפנים שליח מיוחד של האו״ם בסוריה.

מפגיני הרחוב הגיבו תחילה בהתלהבות, אבל עד מהרה הבינו שבוטפליקה, או אלה המושכים בחוטיו, מנסים להערים עליהם, ולהרוויח זמן. המפגינים, או לפחות הגרעין הקשה שלהם, אינם מוכנים להתפזר כל זמן שה׳מערכת׳ נשארת על מכונה. בהיעדר מנהיג או מנהיגים, קשה לדעת מה תוחלת החיים של מחאתם, ואיך תתועל להישגים פוליטיים ממשיים. אבל פי שעה הם ממשיכים. למרבה החשיבות, הם איבדו את הפחד, וזה תמיד סימן רע לעריצים.

מחפשים את נקודת התורפה

הרחק משם, בקצה הצפוני של דרום אמריקה, ענן של אי ודאות מסתיר את עין השמש בוונצואלה. אין דומה למשבר שלה. הארץ בעלת העושר הפוטנציאלי העצום (עתודות הפחמנים הגדולות בעולם) מתרסקת והולכת. לא זו בלבד שמאז 2013 כלכלתה הצטמקה ב-50%, לא זו בלבד שהחישוב המקובל מעמיד את שיעור האינפלציה שלה על עשרה מיליון אחוזים, אלא שהשבוע עומד בסימן חשיכה כבדה. אחת מתחנות המימסר החשובות שלה התמוטטה, והארץ התעטפה בשחור.

המשטר בוונצואלה, המסתמך על עזרתם של שוטרי-חרש קובאניים, עומד על עברי-פי-פחת. אבל הוא עדיין עומד. ממשל טראמפ, אשר כונן קואליציה בינלאומית מרשימה נגד המשטר, אינו מצליח למצוא את נקודת התורפה שלו. סנקציות חמורות הוטלו, כולל הגבלת יצוא הנפט שבהכנסותיו המשטר תלוי. אבל לפי שעה לא עלתה יפה התקווה שהוא יקרוס.

הנשיא ניקולאס מאדורו איבד כמעט את כל התמיכה הציבורית. הסקרים מראים שאולי 15% עדיין רואים בו את מנהיגם. השאר תומכים בחואן גוואידו, הנשיא הצעיר של האסיפה הלאומית. כ-50 מדינות, בהן כמעט כל ארצות אמריקה הלטינית, מכירות בגוואידו כנשיא הלגיטימי. לפני חודשיים היה נדמה שהרוח העזה הנושבת בגבה של האופוזיציה תעיף את מאדורו.

אכן, פעם עריצים היו הרבה יותר ספורטיביים. הם ידעו מתי לוותר, ומתי להימלט אל חווילה בטוחה בריביירה הצרפתית, או במיאמי. עכשיו הם נראים הרבה יותר נחושים להיאחז בקרנות המזבח, אולי מפני שהם יודעים כי אין עוד מקלטים בטוחים לעת פרישתם, וידיים ארוכות ישיגו אותם.

נקיפות מצפון - וקווים אדומים

בכל שלוש הארצות, התמיכה העממית במשטרים נגוזה, אבל כידוני הצבא מעניקים להם פוליסת ביטוח - והם יוצאים מגדרם לחזק את בריתם עם הגנרלים. בוונצואלה, ההמונים רעבים ללחם, אבל האליטה הצבאית נהנית מהטבות מפליגות. ארה״ב קיוותה לערער את נאמנותה באמצעות צירוף של הבטחות ושל איומים. לא קרה.

בסודאן, הנשיא הזקן בשיר, בעצמו מפקד לשעבר של הצבא, עתה זה מינה את הרטמכ״ל לסגנו. באלג׳יריה, בוטפליקה החצי-מת קיבל את מפקד הצבא בן ה-79 בלשכתו, לעיני מצלמות הטלוויזיה, במחווה של שותפות גורל ונאמנות.

אין לרודנים כל נקיפות מצפון, ואלימות וטרור משמשים אותם. אבל הם גם מועדים לחצות קווים אדומים. בשיר, למשל, עצר נשים במהלך הפגנה, העמיד אותן למשפט, וגזר עליהן עונשי מלקות. הרחוב התפוצץ מכעס, ובית משפט הורה לשחרר אותן. אולי השריון המגן עליו מתחיל להיסדק.

ונצואלה הופכת למבחן הבינלאומי הבולט ביותר של ממשל טראמפ. אתמול הודיעה ארה״ב על סגירת שגרירותה בקראקאס. האם זה אומר שהיא פונה עורף לוונצואלה, או אולי ההיפך, שהיא מתכוונת להסלים את מעורבותה ואולי להפעיל כוח?

השנים האחרונות בעולם בדרך כלל היטיבו עם עריצים. הדמוקרטיה הליברלית נמצאת בנסיגה. משטרים סמכותניים שואבים השראה מן הטיפול באופוזיציה בסין, ברוסיה, באיראן ובטורקיה, הגיעה הזמן לנסיוב של תקווה ולקצת השראה הפוכה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny