ביהמ"ש: חזרה בתשובה של ילד אינה מהווה התנהגות מחפירה כלפי הורה ואינה מצדיקה שלילת מתנה

האם אי-שיתוף הורה בתהליך חזרה בתשובה הוא משום התנהגות מחפירה המקנה להורים זכות לחזרה מהתחייבות לתת מתנה לילד? על שאלה זו השיב לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בשלילה, כאשר קבע כי אב אינו יכול לחזור בו מהתחייבות לתת לבתו חלק מדירה שהייתה בבעלותו ובבעלות האם.

בית המשפט קבע כי "לא ניתן לראות בחזרה בתשובה, כשלעצמה, התנהגות בלתי ראויה כלפי הורה. התנהגות מחפירה היא כזו שמכוונת נגד נותן המתנה. חזרה בתשובה, שאינה לרוחו של נותן המתנה, אינה בגדר התנהגות מחפירה כלפיו".

השאלה הזו הגיעה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, במסגרת תביעה שהגישה אם של צעירה שחזרה בתשובה, לחייב את אבי הצעירה לעמוד בהתחייבות שנתן, לפיה חלקו בדירת המגורים יופקד בחיסכון לטובת ילדיהם.

האם - שכונתה בפסק הדין בשם הבדוי "מלכה" - והאב - שכונה בשם הבדוי "ישראל" - נישאו בשנת 1982, ונולדו להם שני ילדים צעירים, לילך ורז (גם שמותיהם בדויים). מלכה וישראל התגוררו בדירה שרכשו במהלך הנישואין עד שהתגרשו. בראשית שנות ה-90 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושים בין ישראל ומלכה, במסגרתו הוסכם כי מלכה תוסיף להתגורר בדירה עד הגיע רז לגיל 21 ללא תשלום דמי שימוש, ישראל יישא לבדו בתשלום הלוואת המשכנתא ובנוסף ישלם עבור מזונות הקטינים סך 1,100 שקל.

מספר שנים לאחר מכן הגישה מלכה תביעות לפירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירה ולפסיקת מזונותיהם של לילך ורז. זאת, משום שלטענתה ישראל לא שילם את דמי המזונות כסדרם והפר התחייבותו לתשלום הלוואת המשכנתא.

בפסק הדין שניתן בעניין זה אושרו הסכמות הצדדים, לפיהן התביעה לפירוק שיתוף תימחק, דמי המזונות יוגדלו, וההסדר שנקבע בהסכם הגירושים בעניין הדירה יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים שהוסכמו - ועיקרם התחייבות ישראל שחלקו בתמורת מכירת הדירה יופקד בחיסכון לטובת לילך ורז.

בהתאם לכך נרשמה הערת אזהרה לטובת לילך ורז על זכויותיו של ישראל בדירה "להבטחת ההתחייבות" על-פי פסק הדין.

כל אחד מהצדדים המשיך בחייו. ישראל נישא, ונולדו לו ילדים נוספים, ולמלכה יש בן זוג. עד בגרותם התגוררו לילך ורז עם מלכה וקיימו הסדרי שהות עם ישראל.

אלא שבשנת 2008 לערך, בתקופת שירותה הצבאי, החלה לילך בתהליך של חזרה בתשובה. בסמוך לסיום שירותה הצבאי שינתה לילך את שמה ונישאה לבן זוגה, אותו הכירה במהלך שירותה הצבאי. ללילך ובעלה יש שני בנים, הם מתגוררים בבני-ברק ומנהלים אורח חיים חרדי.

ישראל טען כי לילך הסתירה ממנו את תהליך חזרתה בתשובה, והוא גילה על כך רק כאשר לילך הייתה שקועה עמוק בתהליך ובאופן פנטי. ישראל סירב להשתתף בחתונה של לילך, ועל-פי דרישתו שמו לא נרשם כאבי הכלה על גבי ההזמנה לחתונתה. כשנולד בנה הבכור של לילך, הוזמן ישראל לברית המילה, אך סירב והשיב: "זהו היום העצוב בחיי". ישראל הוזמן גם לברית המילה של בנה השני של לילך, אך סירב להגיע. מאז נישואיה של לילך ניתק ישראל את יחסיו עמה.

על הדירה והצדדים עברו עוד כמה תהפוכות, ובין היתר, בראשית 2013, חתמו מלכה וישראל, כבעלי הדירה, על הסכם פינוי-בינוי. לצורך ליווי פרויקט הפינוי-בינוי נמחקה הערת האזהרה לטובת לילך ורז, אך היא נרשמה בשנית לטובתם בשנת 2015. ישראל שיתף פעולה עם מלכה לצורך הליך הפינוי-בינוי ולצורך רישום הערת האזהרה לטובת לילך ורז.

בשלהי שנת 2017, עת התקרב מועד קבלת מפתחות הדירה לאחר הליך הפינוי-בינוי, פנתה מלכה לישראל, שאישר כי אין לו התנגדות שבן זוגה ירכוש את חלקו בדירה. במרץ 2018 נמסרו למלכה מפתחות הדירה, והיא פנתה לישראל פעם נוספת בבקשה למכור את הדירה. אז כתב ישראל בפעם הראשונה שיסכים למכור את הדירה רק אם יקבל מראש את חלקו. ישראל הדגיש כי מחצית מתמורת המכירה היא שלו, וכי חלקו לא ילך לחיסכון. ישראל הוסיף כי "רז יקבל את מה שמגיע". 

מלכה תבעה, באמצעות עורכת דין עפרה אבולעפיה, את אכיפת פסק הדין, במסגרתו הוסכם כי התמורה ממכירת הדירה תופקד בחסכונות לטובת רז ולילך, ועתרה למתן צו לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה ולהפקדת חלקו של ישראל בתכנית חיסכון עד לחלוקתו בין לילך ורז. טרם הוכרעה הדרישה, במסגרת ההליכים, הסכימו הצדדים על מכירת הדירה, מחצית מהכספים שהתקבלו ממכירת הדירה נמסרו ישירות למלכה, רבע מהם יימסרו ישירות לרז, והרבע הנותר הופקד בחשבון נאמנות עד הכרעה בתביעה שהגישה מלכה.

עוד במסגרת ההליכים הסכים ישראל להצעת בית המשפט להיפגש עם לילך, השניים נפגשו, אך המחלוקות ביניהם לא נפתרו - ומלכה המשיכה להילחם על זכויותיה של הבת בבית המשפט.

מלכה טענה כי התחייבות ישראל בפסק הדין היא התחייבות בלתי חוזרת ולא מתנה; היא חלק ממערך הסכמות בין הצדדים במסגרת התביעה להגדלת מזונות ולפירוק השיתוף בדירה; וגם אם ייקבע כי התחייבות זו היא בגדר מתנה, הרי שישראל אינו רשאי לחזור בו ממנה.

מנגד טען ישראל כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה, וכי לאור התנהגותה המחפירה של לילך כלפיו, הוא זכאי לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה.

השופטת קרן גיל דחתה את כל טענותיו של האב, וקבעה תחילה כי ההתחייבות להפקיד את כספי התמורה ממכירת הדירה בחסכונות עבור הילדים היא חלק מחוזה כולל שערך עם האם, ואין כלל רלוונטיות לטענת ישראל שלילך התנהגה כלפיו באופן מחפיר, משום שטענה זו אינה מקנה לו זכות לחזור מהתחייבות בלתי חוזרת על-פי פסק הדין.

"לילך כלל אינה צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, והתחייבותו של ישראל בעניין הדירה לא הותנתה בדבר. להפך. ישראל התחייב התחייבות בלתי חוזרת שאינה תלויה בדבר. לפיכך, אין בהתנהגותה של לילך, גם אם לא הייתה שנויה במחלוקת, כדי לפטור את ישראל מקיום התחייבויותיו על-פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק הדין", כתבה השופטת.

השופטת ציינה עוד כי "טענת 'ההגנה' היחידה של ישראל היא שהתחייבותו על-פי פסק הדין היא התחייבות לתת מתנה והוא רשאי לחזור בו מהתחייבות זו נוכח התנהגותה המחפירה (הנטענת) של לילך. משהמסקנה היא שהתחייבותו היא חלק מחוזה בתמורה ולא התחייבות לתת מתנה, הרי שדין התביעה להתקבל".

למרות זאת, המשיכה השופטת ובחנה מה הייתה התוצאה כאשר יוצאים מנקודת הנחה כי מדובר במתנה - וגם על כך ענתה באותו אופן, לפיו ישראל אינו יכול לחזור בו מהמתנה.

השופטת בחנה את השאלה מהי התנהגות מחפירה? וציינה כי "בחוק אין הגדרה של מונח זה. הלכה היא שהתנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות-טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו".

השופטת ציינה כי "על מקבל המתנה חובה לנהוג כלפי נותן המתנה בכבוד ובדרך ארץ. ישראל טען כי התנהגותה המחפירה של לילך כלפיו התבטאה בכך שהסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה. ישראל לא טען שלילך דיברה אליו שלא בכבוד או שאמרה לו מילות גנאי. ישראל לא הניח תשתית ראייתית להוכחת התנהגות מחפירה של לילך, לבטח לא כזו המצדיקה חזרה מהתחייבות לתת מתנה. ישראל לא הוכיח כי לילך הסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה, או שהיא סירבה ומסרבת לדבר עמו בטלפון ולהיפגש עמו. הוכח כי ההפך הוא הנכון. ישראל ידע בזמן אמת על התהליך של החזרה בתשובה. ישראל הוא שסירב ומסרב גם היום לשוחח עם לילך או להיפגש עמה, ולא ניתן לומר שהתנהגותה של לילך כלפיו הייתה בלתי ראויה, לא כל שכן מחפירה. בסיכומיו בחר ישראל להתעלם מעדותן של לילך ומלכה בעניין זה".

עוד ציינה השופטת בפסק הדין כי "אין חולק ששינוי אורחות חייו של ילד, בשונה מאורח החיים בו חונך וגדל, אינו קל להוריו. לילך, כבגירה, בחרה לחזור בתשובה במהלך שירותה הצבאי. העובדה שישראל לא היה שבע-רצון מבחירתה היא מובנת לחלוטין. גם מלכה לא שבעה נחת מבחירה זו. מלכה העידה מדם ליבה שניסתה להניא את לילך מלחזור בתשובה, אבל זה לא עזר, 'כי היא כבר החליטה', ולא היה לה קל עם התהליך", אך עם זאת השופטת הוסיפה: "לא ניתן לראות בחזרה בתשובה, כשלעצמה, התנהגות בלתי ראויה כלפי הורה".