ספין, סיפור כיסוי והסחת דעת: הפריצה לטלפון של גנץ והשאלות הקשות באמת

זה היה אמור להיות הסיפור המטלטל של השנה: האיש העשיר בעולם מאשים בעקיפין את נשיא ארה"ב בניסיון סחיטה, מייחס האזנה לא חוקית לסעודים ומאשים צהובון מפורסם שהפך לכלי משחק בפרשה. חודש חלף מאז פרסם ג'ף בזוס, מייסד אמזון והבעלים של ה"הוושינגטון פוסט", טקסט שבו הוא מספר שנפל קורבן לניסיון סחיטה של הצהובון "נשיונל אינקוויירר", תוך שהוא משאיר שובל של רמזים על מעורבות סעודית שמגיעה כאמור עד לחדר הסגלגל.

חודש חלף, העיסוק בפרשה דעך. הרבה מהשאלות המתבקשות על האפשרות שתסריט כזה שבו מעורב נשיא ארה"ב בכלל אפשרי, נשארו "על רצפת העריכה". מרבית השיח, מרבית הסיקור, נעו למחוזות אחרים - מפרטי החומרים האינטימיים שנאספו ועד השאלה כיצד השפיעו על גירושיו של בזוס וכיצד ישפיעו על חלוקת הרכוש.

זה קרה בעולם, זה קרה גם בישראל, זה קרה ב"גלובס".

והנה זימן לנו הגורל פרשה חדשה בסגנון כחול לבן ואולי גם הזדמנות לתיקון עבורינו.

ביום חמישי האחרון חשף עמית סגל בחדשות 12 כי השב"כ עדכן לאחרונה את בני גנץ, מועמד מפלגת "כחול לבן" לראשות הממשלה, על פריצה איראנית למכשיר הסלולר שלו. פחות מיממה אחר-כך מצא את עצמו גנץ נאלץ להכחיש את קיומם של סרטונים אינטימיים.

לפרשה, שעוד רבות ידובר בה, מיהר להגיב אראל מרגלית. "מה שהולך לקרות עם סיפור הטלפון של גנץ: זהו רק סיפור כיסוי", כתב בפוסט בפייסבוק שהפך במהרה ויראלי במיוחד. מרגלית, שהוא לא רק חבר כנסת לשעבר אלא גם משקיע סייבר ענק, המשיך ותיאר את מה שלדעתו עתיד לקרות מעכשיו: מידע מכפיש, אולי אינטימי, יזלוג על גנץ, כזה שנמצא כביכול על הטלפון שלו וכזה שלא, כזה שהודלף כביכול על-ידי האיראנים וכזה שלא, ויהפוך ברגע לנושא הלוהט של מערכת הבחירות, ישתרשר בהתאם לתעמולת הבחירות של שני הצדדים, ואליו ינותב כל השיח הציבורי. "עשו את זה להילארי קלינטון, עשו את זה בברקזיט בבריטניה, עשו את זה למקרון בצרפת", כתב מרגלית, והמסר שעולה מדבריו ברור - אין סיבה שלא יעשו את זה פה.

מרגלית צודק ככל הנראה. הוא קורא לזה סיפור כיסוי, אבל אפשר בקלות לכנות את זה ספין או הסחת דעת.

זה בדיוק הרגע להשאיר לרשתות החברתיות את מרבית העיסוק בפרטים שהיו או לא היו בטלפון של גנץ, ולשאול את השאלות הקשות של האירוע הזה: מה איכות מוכנות מערכי הסייבר של ישראל בתקופת בחירות, האם לאיראנים יש כאלה יכולות, והאם יכול להיות שעוד מדינה מעורבת בפרשה. מה עומד מאחורי טיימינג הפרסום, ומה המעורבות של שחקנים פוליטיים ויועציהם בגיבושו. ובעיקר לשאול שאלות על האפשרות שמדינות זרות מעורבות בבחירות בישראל ומשתלטות על התודעה הציבורית באמצעות ספינים, סיפורי כיסוי והסחות דעת ששורה של אינטרסנטים מכל הקשת הפוליטית ששים לתדלק.

לפני חודשיים התעוררה גרמניה למה שכונה בהמשך פריצת הסייבר הגדולה בעולם. פרטיהם של מאות פוליטיקאים ובהם גם אנגלה מרקל דלפו אל הרשתות החברתיות. הממשלה פנתה לעיתונות הגרמנית בבקשה שלא תפרסם את הפרטים ונענתה. במשך שבועות עסקה רוב התקשורת המרכזית בשאלת המוכנות הגרמנית לפריצות מהסוג הזה, אך נמנעה מלעסוק בפרטים שדלפו.

ה"בילד" הבהיר אז לקוראיו כי אינו מתכוון לפרסם שום מידע אישי הכולל הודעות פרטיות או כתובות דוא"ל, אך הוא שומר לעצמו את הזכות לפרסם מידע אם הדבר קשור לחשיפת "שחיתות, מעשים או הסכמים לא-חוקיים". גם המגזין "דר שפיגל" הצטרף לעמדה זו ואמר כי לא יפרסם מידע אישי הנכלל במידע שהושג באמצעות הפריצה.

הערוץ הממשלתי הגרמני "דויטשה וולה" נקט גישה מחמירה עוד יותר ואפילו לא פרסם תצלומי מסך של חשבון הטוויטר של המדליף, מחשש שהם יסייעו לציבור הגולשים למצוא את המידע שהושג בדרכים לא-חוקיות. בטור שפרסמה ב"גלובס" ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, שהיא גם מחברת הקוד האתי שלנו, בהתייחס לפרשה הגרמנית, היא טענה כי דווקא התעלמות התקשורת מהמידע עשוי ללבות את המדורה, ולכן יש לפרסמו בכפוף למבחנים של מידת העניין הציבורי.

בימים הקרובים נידרש גם אנחנו כנראה לשאול את עצמנו איזה מידע להדגיש איך לתעדף ואיזה מידע לפרסם, היכן להעביר את הגבול, ואיזו אחריות יש לנו כעיתון על השיח הציבורי. אין פה החלטות מובנות מאליהן, ואי-אפשר לחזות מראש את כל התסריטים, אבל אפשר לנסות להזכיר לעצמנו כל הזמן את הסכנה של הסחות דעת בכלל ובתקופת בחירות בפרט. זה מה שבכוונתנו לעשות ב"גלובס".

בחירות כאלה יכולות להוביל לפגיעה בטראפיק שלנו. כל פרסום שלנו ייבחן מעתה ביתר שאת, ואפשר שאפילו הטור הזה ייחשב בטעות כנקיטת עמדה פוליטית. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון, הסיכון של זיהום השיח גדול יותר.