המדינה ממשיכה לשלוח אותי לרכב הפרטי ולא לתחבורה הציבורית

נתחיל בסיפור אישי. את שיעורי הנהיגה שלי התחלתי בערך בגיל 16, על קטנוע קטן. לאחר כמה שיעורים ושלושה מבחני נהיגה מעשיים (טסטים), קיבלתי את רישיון הנהיגה הראשון שלי ועמו גם את כלי הרכב הפרטי הראשון שלי. כעבור שנה הדו-גלגלי התחלף במכונית, פרטית כמובן, בלי שותפים.

תחבורה ציבורית? אמנם יצא לי לנסוע פה ושם בתוך העיר, אבל המפגש האמיתי הראשון שלי איתה קרה כשהגיע תורי לשרת בצבא. ואיך לומר, זאת לא הייתה חוויה מרגשת במיוחד. מי שנדרש לנסוע ברכבות ובאוטובוסים הבינעירוניים בימי ראשון, חמישי או שישי, מכיר את התמונות: עשרות חיילים נדחסים ומוכנים לעשות הכול, אבל הכול, כדי לעלות. גם אם מדובר בנסיעה שלמה מאילת לתל אביב, חצי בעמידה וחצי בשכיבה על רצפת האוטובוס. מה לא עושים כדי לחזור הביתה אחרי שבועיים על מדים, ועדיף מוקדם ככל האפשר.

כשהשתחררתי מצה"ל, השתחררתי גם מהנסיעות הקבועות מחוץ לעיר ברכבות ובאוטובוסים. בשנים הבאות למדתי ועבדתי קרוב לבית יחסית, עד שבשלב מסוים החלטתי שאין לי עוד צורך ברכב הפרטי שלי. החלטתי לתת צ'אנס נוסף לתחבורה הציבורית, שכן מדובר בנסיעות קצרות בלבד. אבל כל זה השתנה בעת שהתחלתי לעבוד בראשון לציון.

מצאתי שנסיעה באוטובוס ממרכז תל אביב לראשון לציון לוקחת כשעה לכל כיוון, וזה בתנאי שהכול עבר חלק: האוטובוס הגיע בזמן, היה בו מקום ולא היו אירועים חריגים בכבישים. התייאשתי מהאוטובוסים והחלטתי לנסות אמצעי תחבורה אחר - רכבת. אז התעוררה בעיה חדשה, איך מגיעים לתחנה? האוטובוסים שוב אכזבו אותי ונמצאו כלא יעילים והחלטתי ללכת על טקטיקה חדשה - להגיע עם קורקינט חשמלי קטן, ולקחת אותו איתי לעבודה.

המסקנה: ה"פשע" משתלם

מבחינת לוחות הזמנים התוצאה בהחלט השתפרה, אבל החוויה לא הייתה נעימה ומספיק נוחה. מצאתי את עצמי ממתין דקות ארוכות לבדיקה ביטחונית בכניסה לתחנה, עובר דרך מגנומטר בכל בוקר ובכל אחר הצהריים - פעמיים בכל פעם: עם הקורקינט ובלעדיו - וגם משם ההתניידות עם הכלי הקטן בתוך התחנה לא הייתה מספיק נוחה ונגישה. כל זה עוד לפני שאנחנו מדברים על הקרונות העמוסים, העיכובים החוזרים ונשנים ושיבושי קליטה סלולרית במהלך הנסיעה.

נשברתי, חזרתי לרכב הפרטי. למרות הפקקים ובעיות החניה במרכז העיר, הזמן שאני מבלה בדרכים התקצר משמעותית. בנוסף, גם העלויות לא הרקיעו שחקים. בעוד שכרטיס "חופשי-חודשי" ברכבת עולה 213 שקל, עלות התדלוק החודשית שלי לא חורגת מזה בהרבה. המסקנה שלי, המצערת יש לומר, היא ש"הפשע" משתלם. רכב פרטי פשוט נוח בהרבה, מקצר את הזמן בדרכים, למרות הפקקים הכבדים, ולא יקר בצורה משמעותית. השאלה היא איך יכול להיות שבכל צומת שהגעתי אליו, המדינה גרמה לי לפנות לכיוון הרכב הפרטי?

ויש גם תקווה קטנה שעשויה להציל את כולנו מהאסון התחבורתי - הרכב האוטונומי. זה אמנם לא תלוי רק בישראל אלא בגישה העולמית לנושא, אבל הרכב האוטונומי יכול לשנות את הפרדיגמה, אם רק הוא ישמש כשירות ציבורי ולא כרכב פרטי. אם כך יהיה הוא יספק מענה מצוין עד "המייל האחרון" עבור כולם. מצד שני, אם מודל הרכב הפרטי יישמר גם כשהרכב יהיה אוטונומי, לכל ילד, קשיש ועיוור יהיה רכב משלו - ואז נצטרך לחכות אולי למכוניות מעופפות שיצילו אותנו.