זאייד זאייד רוצה להקים בשפרעם את חנות שמלות הערב הגדולה בעולם, ושמישהו ינסה לעצור אותו

הדרך לצפון כל-כך יפה ומרוממת נפש עכשיו, כשהכול פורח בירוק זוהר ומים זורמים בכל מקום, שאנחנו מגיעים לשפרעם במצב הרוח הכי טוב שאפשר. חונים מול המתחם שבעוד כחודש יהפוך, על-פי הפרסומים, להיות "חנות שמלות הערב הגדולה בעולם". 2,000 מ"ר. כמובן שמספיק חיפוש זריז בגוגל כדי למצוא חנויות בעולם שגדולות פי מאות ואלפי מונים מהחנות הזו, אבל היום אנחנו דנים הכול לכף זכות ומסתפקים בתואר החנות הגדולה בישראל לשמלות ערב - T&E שפרעם. גם זה משהו.

זאייד זאייד, הבעלים של המתחם, מגיע דקה אחרינו ויוצא, רזה ומטופח, מהמרצדס E300 קופה שלו, מתחזק שלוש שיחות בשלוש שפות במקביל: בעברית עם פקח בטיחות, בערבית עם הפועלים, באנגלית עם ספקים. האיש הוא חלוקת קשב מהלכת. כדור ריטלין צריך לבלוע אותו. אנחנו נכנסים אחריו אל המתחם שנמצא בשלבים אחרונים של בנייה. הכול עדיין חללים ריקים ומאובקים, אבל בדמיון של זאייד הכול כבר מוכן ונוצץ. "פה יעמוד דוכן התכשיטים, פה עמדת הקבלה. הנה התצוגה של השמלות", הוא מחווה אל עבר שום דבר, וכך הלאה. הולך מהר מפה לשם. "פה יהיה מתחם למידות גדולות, זה שוק מתפתח. אצלנו", הוא אומר, "את תיראי וואו גם במידה 50".

הגודל מדבר, אין מה לומר. מעבר לשטחי התצוגה ולפינות הישיבה הרבות, תאי המדידה פשוט ענקיים, שום דבר שדומה לחדרונים הצפופים בחנויות ובקניונים. פה לא מצטופפות - כל תא מדידה הוא בגודל של הסלון שלי. ויש מלא תאים.

אבל הדבר שזאייד באמת קונה אותי בו זו ההמצאה הכי גדולה שלו, עוד דבר שרק גודל יכול לספק: בתוך החנות לשמלות הערב הוא בנה בר לגברים. "גברים, נותנים להם להחזיק את התיק ולחכות. אחרי חצי שעה נמאס להם והם מתחילים להפריע לאישה. פה יישבו, יראו ספורט, ישתו משהו - לא הרבה אלכוהול, בכל זאת, אבל יהיה קצת יין. גם ייהנו, גם יתנו לאישה למדוד בשקט". אני לא מפסיק לספר על זה מאז לאנשים, ואין גבר למוד קניות שלא אומר ‘וואלה, איך לא עשו את זה קודם?!'.

אנחנו עולים ויורדים בקומות המתחם. "פה יהיו הנעליים, פה המחסן, פה התיקונים, פה הלואו קוסט", הוא אומר. מעל מתחם התצוגה יש חדר זכוכית גדול, מעין אקווריום. "זה כמו במסעדת סושי, מעצבת תעבוד בתוך האקווריום אל מול הקונים. זה גם יוקרן על מסכים בכל החנות".

 החנות/ צילום: איל יצהר

בסלון הכלות זה כבר נהיה מופרע, בקטע טוב. כאן, כל תא מדידה הוא שני חדרים המופרדים על-ידי וילון חשמלי. כשהכלה מסיימת למדוד, עולה הווילון והיא נגלית לקרוביה שמאחוריו (בזמן שהוא סגור, אם דאגתם, יוקרנו עליו סרטים). "תראה את השירותים", אומר זאייד, "זה שירותים של בית מלון. אתה פותח את הברז, יש מוזיקה".

במשרדו העתידי מוטבעת האות Z בענק על כל התקרה, "בשבוע הבא ימלאו את זה ביציקת פליז". Z, האות הראשונה של שמו, יהיה מותג לגברים, בפיתוח. "זו לא עוד רשת", הוא מכריז, "זה דסטיניישן שופ!". משם הוא לוקח אותנו למתחם הגברים. סליחה, החתנים. ואז למתחם הילדות, ומשם למסעדה שתוקם בצמוד. אין כלום עדיין, אבל זאייד מצליח להקים במילותיו ובהתלהבותו את המקום מול העיניים שלי. "רגע", הוא נזכר אחרי עשרים דקות של התרוצצות והתעכבות על כל ספרינקלר וכל חלון, "שתיתם קפה?".

 שלט חוצות שמפרסם אותה/ צילום: איל יצהר

"זה לא מפעלים - זה אנשים"

קלטתם את זאייד זאייד, אני מקווה. מדובר בתחנת כוח של איש אחד. אני אוהב אנשים כאלה, הם גורמים לכדור הארץ להמשיך ולהסתובב. "הארון חשמל הזה", הוא אומר כשאנחנו נעמדים מול ארון חשמל כאילו הוא אתר קדוש, "יש לו מספיק כוח להאיר את כל האזור". אצל זאייד זאייד אין סתם דברים רגילים, מאחרון השקעים שבקיר ועד לשמלה על הקולב, הכול פרימיום, הכול שואו, הכול פאשן, הכול וואו.

הוא בן 38 (לא בדיוק אבל בערך. "מבחינתך אני 38. אני בן 38 - ו(הגיל) לא זז"), סיים תואר בפקולטה להנדסה ולניהול בטכניון ב-2000 והתחיל לעבוד במפעל לעדשות לראייה במגדל העמק. "מנהל ייצור. מהר מאוד הבנתי שהסביבה הזו של שגרה יומיומית, זה לא מפותח ולא מפתח. החלטתי שלמרות שזה מה שלמדתי, אני לא ממשיך לעסוק בזה. נסעתי לאחותי שגרה בטקסס, הייתי שם ארבעה חודשים. טיילתי וחיפשתי עיסוק להשתקע שם. מאחר שהאנגלית שלי לא רהוטה לחלוטין, חיפשתי עבודה שלא דורשת אנגלית פרפקט ומצאתי חברות אופנה עם לקוחות במזרח התיכון - התאהבתי לגמרי בתחום של האופנה. לחלוטין. זה לא מפעלים - זה אנשים".

אבל טקסס לא התאימה לקאובוי משפרעם. "הבנתי שהחיים שלי לא שם. לא התחברתי למקום. לא נמשכתי לחיים שם. גדלתי בסביבה חמה, מערכות יחסים, חגים עם משמעות, ושכונה וחברים - ופתאום אתה לבד ולא מכיר אף אחד. אין שכונה, אין חברים. אני גם בן יחיד (לא כולל שתי אחיות) והמשפחה לחצה שאחזור. אמא שלי אמרה לי: 'מי שיצליח, יצליח בכל מקום'. אמרתי - וואלה, וחזרתי לארץ. תגיד", הוא שואל פתאום, "אולי נלך לראות את החנות הקודמת?". יאללה.

החנות הקודמת, כלומר הנוכחית, היא T&E, רק יותר קטנה - כולה 700 מ"ר (וכנראה הגדולה בארץ). אנחנו נכנסים ל-300E, חתיכת מכונית, עניין שמתחיל ב-600 אלף שקל. הכול בפנים עשוי עץ ומה שלא עשוי עץ, דיגיטלי. האוטו אצלו חמישה חודשים, אבל הוא עוד יושב עם הניילונים, מה שלא מפתיע אותי. הוא מכוונן את ההגה, מצלמות מצלמות את האוטו מכל הצדדים וגם מלמעלה, ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר בשפרעם. ברחוב הראשי של העיר יש ייצוג לכל רשתות האופנה הגדולות בישראל.

אני מתלהב כמו ילד, לוחץ על כל הכפתורים שאני רואה, וזאייד ממשיך לספר: "חזרתי מטקסס וחיפשתי עבודה באופנה. שלחתי קורות חיים לכולם והתקבלתי לקסטרו. בהתחלה מנהל משמרת, אחר כך סגן מנהל חנות בקניון ארנה בהרצליה. לא היה לי כסף לשכור דירה, אבל היה לי חבר שלמד בנתניה וגר בבת חפר, אז גרתי אצלו. זו הייתה הקרבה ועבודה קשה, אבל ראיתי שם עתיד. הבנתי שאני נמצא בבית ספר".

אחרי שלוש שנים, ב-2004, פגש בחורה משפרעם. "זה היה באירוע של העירייה. נהיינו חברים, התארסנו והתחתנו. איך אפשר להמשיך ולנסוע כל יום להרצליה? בלתי אפשרי". הרשת העבירה אותו לגרנד קניון בחיפה. באחת הנסיעות הביתה סיפרה לו מישהי משפרעם שלדודים שלה יש חנות אופנה של 140 מ"ר בעיר והם מעוניינים למכור אותה. לחנות קראו T&E, ראשי תיבות של האחים טוני ואדוארד. המו"מ נתקע וזאייד המשיך לעבוד בקסטרו.

"אחרי תשעה חודשים, אני שוב נוסע עם אותה בחורה שמספרת שלטוני ואדוארד נמאס לגמרי. שוב נפגשנו. זו הייתה חנות של 140 מ"ר שמכרה בגדי קז'ואל, אבל אני, כבר היה לי חזון. תבין - בכל המגזר הערבי לא היה בוטיק נחשב שמשדר שואו, שאומר 'וואו'. רק קניונים. ותבין, יש לנו פה בשפרעם מוסלמים, דרוזים ונוצרים. כלומר, כל השנה יש חגים. לא רק גל אחד. עוד רגע פסחא לנוצרים, מיד אחר כך עיד אל פיטר למוסלמים, אחר כך חג לדרוזים. ועם החגים של היהודים זה בכלל. בחורף 60% מהקונים יהודים".

"בקיצור, קניתי מהם את החנות. בתחילת הדרך הייתי נוסע בבוקר לדרום תל-אביב, קונה סחורה, חוזר לשפרעם, מוכר, ובערב נשאר לנקות ולסדר את החנות. הייתי חי בעסק. עבדנו יופי ואז נפתחה מלחמת מחירים. המתחרים קלטו שאני מביא מתל-אביב - ונסעו גם. הורדתי מחירים, הם הורידו - עד שראיתי שאני לא מרוויח כלום. עובדים יופי, אבל לא מרוויחים כלום. אז נסעתי לטורקיה והבאתי מלאים. תפס. עבד יפה כמה חודשים - ואז קרה אותו דבר שקרה עם תל-אביב. כולם נסעו לטורקיה והביאו אותו דבר. ושוב אותו סיפור. הבנתי שבשביל לשרוד, אני צריך מוצר ייחודי. לחפש מקורות חדשים, ללא הרף. 

"ב-2006, אחי, נסעתי לאירופה וארה"ב מצאתי מקורות חדשים לסחורה. בין הדברים הבאתי כמה שמלות ערב. הגיע איזה חג, פתאום אני רואה התעניינות מטורפת, אנשים מתים לזה ואין להם איפה לקנות. התפשטה שמועה והכול הלך, כמו אש. אמרתי זהו, קז'ואל יש לכולם. צמצמתי ועברתי רק לשמלות ערב. גם למדתי לקח והחתמתי את הספקים על בלעדיות. העסק תפס עד כדי כך שהייתי עולה לרדיו המקומי ואומר לאנשים לא לבוא כי אין מקום".

כמה שנים אחר כך, העביר את החנות למיקום הנוכחי שלה - והשלב הזה בסיפור מגיע בדיוק כשאנחנו מחנים מולה את המרצדס ונכנסים.

"שמלה זה מוצר ל-4 שעות"

מגיעים לחנות הישנה, כלומר הנוכחית. אם הייתי בא לכאן קודם, הייתי חושב שזו חנות ענקית, והיא אכן משתרעת כאמור על כ-700 מ"ר, אבל אחרי הבילוי במתחם החדש, זו נראית לי קטנה וצפופה. מה שכן, שמח פה לאללה. סך הכול יום שני בבוקר, אבל המקום מפוצץ בקונות. אחרי הלובן של המתחם הריק, נשטפות העיניים בכל הצבעים שבעולם, שלא לדבר על תועפות של נצנצים, פאייטים, פרוות ונוצות. וזה רק מה שיש על הבגדים - יש גם שנדלירים ענקיים, כורסאות בשלל צבעים, וילונות קטיפה עבים. תכשיטים. השמות של המותגים לא מוכרים לי כל-כך - טוני בולס, שרי היל, טראני קוטור - שמלות באלפי שקלים.

כורסאות בצורת נעלי עקב מפוזרות במתחם. כל קונה מקבלת טאבלט ובוחרת את הדגם. נשים מכל הדתות בישראל מתערבבות ביניהן, רובן נשים דתיות שרוצות משהו שיהיה גם מפואר וגם צנוע. "פה אנחנו נפגשות בשמחות", אומרת לי קונה שבאה מיקנעם. מחמם לב לראות מוסלמיות, נוצריות וחרדיות חולקות תור - ואז מעציב שזה לא מובן מאליו. "שפת האופנה גוברת על כל השפות", אומר זאייד ומאמין לעצמו.

"בבגדי ערב, בגלל שהמוצר לא זול, רק אחוז מסוים יכולים להיות לקוחות שלך. צריך לפרסם הרבה בשביל להביא אותם. התחלתי לשטוף בפרסום לפי אזורים - עפולה, קריות וכו' - רק לשפר את התדמית גם במגזר היהודי: שמלות ערב ושפרעם לא הלך אז ביחד. הייתי צריך לנטרל את זה, לשים את שפרעם בצד, לבדל את עצמי. ומצד שני, שהלקוחה תחזור עם שמלה ולא תשקר מהבושה לחברות שלה שקנתה בחולון או בפריז. שילוט חוצות עושה את העבודה, היא אומרת 'קניתי ב-T&E' וכולן אומרות לה ‘אה, מכירות'. זה לא 'הלכתי לאיזו חושה זולה בשפרעם', אתה מבין? עלה לי מיליונים ליצור את התדמית הזאת. השפע משך את האנשים והתחלתי לצבור תאוצה".

 החנות/ צילום: איל יצהר

מאיפה השאיפה לעשות הכי גדול? מזכיר לי את ירכא, גם שם הכול הכי גדול. זה המודל?
"לא, אולי 'מיי בייבי' (מתחם עצום של מוצרי ילדים ותינוקות בירכא) זה מודל - הבחירה שלא להתרחב ולפתוח סניפים אלא סניף אחד ענק. זה התגבש לי תוך כדי. שמלה זה מוצר לארבע שעות בסך הכול. אישה משקיעה בה אלפים כי הנוכחות והחשיבות והנראות של השעות האלה חשובה מאוד. ולכן גם החוויה של הקנייה חשובה. זה עשה לי תיאבון להגדיל את הפרסום ואז את השטח, כי המרחק הפך למסננת".

מצד שני, הוא מסביר, יש למרחק גם יתרון. "מי שכבר באה מרחוק, מגיעה 80% מבושלת, ואין מצב שתחזור בלי שמלה. וככה התפיסה המסחרית שאפשר לשרת רחוקים השתכללה. חשבתי על סניף במרכז, אבל התהליך מחייב כוח אדם מקצועי ופיקוח אישי".
עכשיו זאייד רוצה לאתגר עוד יותר את עניין המרחק ולהביא אוטובוסים של נשים מהמרכז. "תבין איזו תרומה זו תהיה לכלכלה של שפרעם. מי שקונה, לא עולה ישר וחוזר הביתה, כבר אוכל וקונה עוד. חלק מהפריחה הכלכלית שיש כאן זה בזכות העסק שלי. אני גם לוקח אותו למקום בינלאומי, ונמצא בקשר עם סוכנויות נסיעות מחו"ל לייצר תיירות קניות לשפרעם - כי אין מקום כזה, אין. יש בוטיקים, אבל כזה אין. אני מגלגל את זה".

כן, אתה לא נראה אחד שמשחרר.
"למה ככה? הנה אני יושב איתך ומשחרר, והעסק עובד. התפעול של עסקים מהסוג הזה מאוד קשה: תהליך מורכב, הקונה צריכה הרבה דעות, צריך זמינות של המלאי".

אם כבר "מיי בייבי", אתה וג'ס כנען, הבעלים שם, מזכירים לי אחד את השני. באופי, באנרגיה.
"אנחנו לא מכירים, אבל אני לוקח לשם את הילדים. אין ספק שזה המודל לחיקוי. המודל הראשוני שלי היה איקאה - זה היה החלום. היה ברור לי שככל שתשקיע יותר, תגדל יותר, ועוד לא הגענו לעשירית האחוז של הפוטנציאל של השוק הזה".

"48' זה לא הנושא של הדיון"

את הקומפלקס הנוכחי, כאמור על שטח של 2,000 מ''ר, הוא החליט לפתוח ב-2017. את ההשקעה הוא מעריך בכ-12 מיליון שקל. "הבניין הזה ייראה כאילו נפל מהשמיים", הוא מתלהב, "מי שייסע בכביש 6 יגיד - מה זה!".

למשפחה שלך יש קרקעות בשפרעם?
"שום דבר. לוויתי כסף מאנשים בשביל לפתוח את העסק. אנחנו לא משפרעם במקור אלא מכפר בצפון (אל-בירווה, המקום שבו נמצא היום מושב אחיהוד), אבל אל תשאל אותי על זה, זה קשור ל-48' וזה לא הנושא של הדיון".

זה תמיד הנושא של הדיון.
"משנות ה-50 אנחנו בשפרעם. באנו בלי כלום. לא בעלי הון ולא בעלי קרקעות, אבל הסתדרנו. הסבא היה יצרן נעליים".

אם אין קרקע, קשה מאוד להשיג.
"מאוד, מאוד קשה. הייתה לי עוד בעיה קטנה - לא היה לי כסף. לקחתי הלוואה, נתתי בתשלומים - מה שגם נדיר אצלנו - והנה, ברוך השם. יש מחסור של נדל"ן גדול פה. אבל אלוהים, איך אתה ואלוהים?".

אף פעם לא הושיט לי יד בענייני נדל"ן. מה עם פוליטיקה?
"לא מעניין אותי, לא נוגע בזה, אני רק אופנה, פאשן, ביזנס. את מה שמוטל עליי אני לא מצליח לעשות, אז פוליטיקה? קיבלתי 700 הודעות רק מאז שהתחלנו בשיחה, אני בונה ארגון עכשיו".

ומה בהמשך?
"ב-2012 הגעתי לחנות למטה, ב-2019 גדלתי הנה - כל שבע שנים יש לי גלגול. אהיה בעוד ענף חוץ מאופנה, אחזור להנדסה, לטכנולוגיה להייטק. אני מאוד אוהב את זה. מעריץ את אילון מאסק, את ג'ף בזוס. בארץ? לפני כמה שנים החזקתי מנוחי דנקנר, ניסיתי להבין איך אפשר לשלוט על כל-כך הרבה חברות - הייתי קורא כל פיפס שנכתב עליו. רוצה להביא לכאן את רקפת רוסק עמינח ואיילת שקד, יהיו לי חליפות בשבילן".

מה למדת בקסטרו?
"אין לקוחה שלא קונה".

עד כמה אתה מושפע מאירועים ביטחוניים?
"עברנו כל-כך הרבה דברים וסיפורים ואירועים כאן. שני דברים למדתי: אחד, הזיכרון של כולנו קצר מאוד. מצב הרוח נדפק ואף אחד לא עושה קניות. אבל אחרי יומיים-שלושה חוזרים לשגרה, לא שומרים טינה. אי אפשר - הקשר פה כל-כך חזק. ושתיים, אני ממשיך לשדר עסקים כרגיל. אנחנו פה ביחד. השילוב עמוק. כולם מבינים את זה והשגרה גוברת על הכול. הכניסה של הרשתות הגדולות למגזר הערבי חיזקה את זה. גם המגזר היהודי למד להפריד בין הפלסטינים לבינינו. כל מי שגר כאן רוצה לחיות".

ג'ס כנען סיפר לי בעבר שתודעת המיעוט, היותו דרוזי, דוחפת אותו. ואתה, עד כמה הדרייב שלך קשור לעובדה שאתה מיעוט בישראל?
"אני לא רואה את עצמי ככה. אני יודע להגיד לך שהמיעוט הנוצרי במדינה הוא המיעוט הכי משכיל ועשיר. אנחנו יודעים להסתדר ולחיות איפה שיש חוק. זו התפיסה. חשוב לי שתכתוב שאני איש מאוד מאמין, כל מה שקרה איתי - בזכות אלוהים. אני קורא כל יום בברית החדשה ומה שישו לימד אותנו. ישו זו לא המילה הנכונה, אני יודע מה ראשי התיבות שנתתם לו. מה שהוא לימד את האנושות, אחי, על איך שצריך להתנהג, על האהבה, אנושיות ברמה הכי גבוהה. והוא נולד כאן וחי כאן".

אתה מתלהב מישו יותר ממה שאתה מתלהב מאופנה!
"כששואלים אותי מי הבעלים של המקום, אני אומר של אלוהים. אני עובד בכרם שלו (מתייחס ל"משל הפועלים בכרם", הבשורה על-פי מתי, כ' 1)".
זה נכון, שמעתי אותו עונה ככה לשלוש לקוחות לפחות.

למה אתה מרגיש ככה?
"כי אין לי הסבר איך הגעתי לכאן, ממוכר בקסטרו ועד הנה. אבא עבד בחברה לעבודות חשמל, אמא מוכרת וילונות. אני לא הולך יותר מדי לכנסייה - אלוהים זה לא מקום ללכת אליו - זה לא זה! צריך להתענג על זה שאתה מכיר את אלוהים, תיהנה מזה, מהחברות, זה לא בית כנסת אחי. אם אתה סומך על אלוהים, אתה לא מודאג. להיות מוטרד זה לריב עם אלוהים".

אבל אתה מוטרד כל הזמן.
"רק מבחוץ אחי, מבפנים אני שַלו".