בתחילת השבוע מצאתי את עצמי מתווכח בעמוד פייסבוק של קריקטוריסט אמריקאי מהולל על גדולתו של בטו או'רורק. באמבי (זה שמה של בת שיחי) הודיעה כי "בטו אינו ג'ון קנדי". זה כמובן נכון. הוא אינו ג'ון קנדי. אבל גם ג'ון קנדי לא היה ג'ון קנדי עד שנעשה ג'ון קנדי. זו אינה התחכמות. הוא לא היה. עד סמוך מאוד להחלטתו להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1960, קנדי היה ברייה קלה, משקל נוצה, ילד של אבא.
מי היה מעלה בדעתו שבן הטובים המפונק ושוחר התענוגות יהיה ענק דורו, יציל את העולם משואה גרעינית, יפתח את תהליך החקיקה לשיווי זכויות האזרח, יתחיל את מסע האדם אל הירח - ייפול בכדור מתנקש כעבור שלוש שנים ופחות, וייכנס אל הפנתיאון של הרפובליקה האמריקאית.
באמבי הזכירה לי, שבניגוד לג'ון קנדי, בטו לא הצליח להיבחר לסנאט. הוא ניסה בנובמבר שעבר, במדינתו טקסס, והפסיד בהפרש של שלושה אחוזים. אכן, הוא לא נבחר לסנאט. אבל הבה נזכור שגם אייב לינקולן לא נבחר. הוא ניסה, במדינת אילינוי, ב-1858.
ב-1860 עדיין לא היו בחירות מקדימות. מועמדים לנשיאות היו נבחרים בזכות מניפולציות של "חדרים אחוריים". כך, כמעט נגד ההיגיון ובוודאי נגד הציפיות הטבעיות, ועידת המינוי של המפלגה הרפובליקאית (שזה מקרוב נולדה) החליטה למנות את לינקולן האפור והאלמוני. איש לא העלה בדעתו שלינקולן יציל את הברית וייזכר כגדול נשיאי ארה"ב, לפחות מאז ג'ורג' וושינגטון.
אה, שאלה באמבי, "אתה משווה את בטו עם לינקולן?".
לא, התגוננתי, כמובן אינני משווה אותו עם לינקולן. אני רק מטעים את המובן מאליו: אי אפשר לזהות גדוּלה כאשר נתקלים בה ברחוב, או אפילו על הבמה בעצרת בחירות. בטו אינו קנדי ואינו לינקולן, אבל אמות המידה גם אינן רלוונטיות וגם אינן הוגנות. הנסיבות הקנו לאייב ולג'ק את ההזדמנות להיות מי שאנחנו חושבים שהיו (ואגב, היסטוריונים עוד ישנו את דעתם, ואל נכון גם ישנו את דעתנו). הבה ננהג הגינות בבטו, ולא נכביד עליו בהשוואות עם ענקים.
זה חיווי כמעט מיותר, הלוא כן.
לא, לא כן. גיחתו של ציר הקונגרס האלמוני-לא-עוד מטקסס אל מרכז הזירה מעוררת תגובות מתרעמות בדיוק ממשפחת התגובות של באמבי. מיהו בכלל, איך הוא מעז, מה הוא רוצה ומדוע הוא שם.
בטו או'רורק הצטרף בשבוע שעבר רשמית אל המרוץ הדמוקרטי לנשיאות. הוא בשום פנים אינו הפייבוריט, אבל כניסתו הייתה אקט שדוברי האנגלית מכנים "השפרצה". הוא זינק אל הבריכה, וסילונות המים שהתיז הרטיבו כל מי שעמדו שם וצפו. בתוך 24 שעות הוא אסף תרומות של 6.1 מיליון דולר על הרשת, יותר מכל מועמד אחר לפניו.
"אז איפה הבשר?"
הסקרנות שהוא מעורר היא מיוחדת במינה. אני חושב שאפשר להשוות אותה עם זו שליוותה לפני 35 שנה את גארי הארט. הוא היה סנאטור צעיר ויפה-קלסתר ממדינת קולורדו, מלוטש, ידען ואתלטי. הוא נכנס למקדימות הדמוקרטיות לנשיאות ב-1984 נגד המנצח הוודאי, וולטר מונדייל, סגן הנשיא לשעבר.
במשך שבועות אחדים היה נראה שהארט עומד לטרוף את הקלפים בשנה מסובכת מאוד בשביל הדמוקרטים. הנשיא הרפובליקאי הפופולרי להפליא, רונלד רייגן, ניצח על תקופה של שגשוג כלכלי מסחרר, והיה מועמד לניצחון קל. לא היה סיכוי לנצח אותו על פוליטיקה, בייחוד כאשר הטוען העיקרי למועמדות הדמוקרטים, מונדייל, היה מזוהה עם הנשיא הכושל ג'ימי קרטר. שרייגן הביס ארבע שנים קודם.
אני נזכר - מפני שהבחירות של 1984 היו הראשונות שסקרתי על אדמת ארה"ב - כיצד הארט הקסים את המצביעים ביידוי מדויק להפליא של גרזן ממרחק. זה היה ניגוד למונדייל, אבל בייחוד ניגוד לרייגן, הנשיא הזקן ביותר בתולדות ארה"ב. משב רוח הנעורים כמעט הביא להארט את מועמדות מפלגתו, ואולי-אולי היה טורף את הקלפים ומשנה את ההיסטוריה.
אבל מונדייל התעשת, ובוויכוח טלוויזיה ביניהם הטיח בהארט תשדיר פרסום פופולרי של הימים ההם מרשת ההמבורגרים וונדי'ז, אשר ניסתה לפתות לקוחות של מקדונלד'ס בשאלה "אז איפה הבשר?" (Where’s the beef?).
אז איפה הבשר שלך, שאל מונדייל, ועצר את אקספרס הארט על המקום. הארט עשה טעות מפורסמת של טוענים למשרה נבחרת: הוא נכנס למרוץ מבלי להתכונן לשאלות בסיסיות ולרגעים מביכים. הוא היה מוכן להרצאה מעמיקה על טכנולוגיה מתקדמת (אז, בעידן הקדום ההוא, כשאנשים חשבו על טכנולוגיה, הם חשבו על "אטארי". הארט היה אפוא מן "הדמוקרטים של אטארי"), אבל לא היה מוכן לשאלה אז-למה-אתה-כאן.
לפניו, זה קרה לטד קנדי, שניסה להדיח את ג'ימי קרטר במקדימות הדמוקרטיות של 1980. את ראיון הבחירות הראשון הוא העניק לשדר מפורסם של רשת אן.בי.סי, רוג'ר מאד - ולא הצליח לענות על שאלת הפתיחה הפשוטה, "סנאטור, מדוע אתה רוצה להיות נשיא?". מאד לא הציג אותה אפילו באגרסיביות, ונדהם כמו רוב הצופים כאשר קנדי התחיל לגמגם. מסע הבחירות שלו מעולם לא התאושש משער הפתיחה העצמי.
זו בדיוק בעייתו של בטו או'רורק. בגיל 46, הוא פחות או יותר בן גילו של הארט ביום השלכת הגרזן. הוא מהלך קסמים על שומעיו ועל שומעותיו. ממוצע הגיל באסיפותיו נמוך להרשים. הוא נוטה להכללות נעימות, ועדיין לא הציג מצע פעולה. עניין של זמן בלבד הוא לפני שנשמע את "אז איפה הבשר". מוטב שתהיה לו תשובה משכנעת מאוד.
אף על פי כן, לדמוקרטים עייפי-טראמפ יש סיבה היסטורית לשקול ברצינות את מועמדות או'רורק. הדמוקרטים חדלו להיות "מפלגת השלטון הטבעית" של אמריקה בסוף שנות ה-60. שלושת הדמוקרטים שכיהנו כנשיאים בחמישים השנה האחרונות לא היו נציגים אופייניים של מפלגתם. שניים היו דרומיים, אחד היה שחור.
כל אחד בדרכו הצליח לעורר התרגשות בזכות צדדים לא קונבנציונליים של אישיותו. כולם היו צעירים בהרבה מיריביהם הרפובליקאים בזמן בחירתם: ג'ימי קרטר היה בן 52, ביל קלינטון היה בן 46, ברק אובמה היה בן 47. קלינטון ואובמה הפיקו נעורים. קלינטון ניגן על סקסופון לעיני מצלמות הטלוויזיה המעריצות. אובמה פשט את החולצה על שפת הים בהוואי, כדי למהר ולהתלונן על התעניינותם של הצלמים בחזהו ובצלעותיו.
הבה לא נעשה טריוויאליזציה, אבל לדברים האלה יש משקל, גם אם אין להם משקל. בלי היכולת להקרין שינוי דורי וטמפרמנטלי, הדמוקרטים יתקשו להוציא נשיא מכהן מן הבית הלבן. רק שלושה נשיאים לא הצליחו לחזור ולהיבחר במאה השנה האחרונות. כל השלושה נכשלו בעיצומו של משבר כלכלי חמור. אבל משבר כזה אינו מסתמן עכשיו. סקר דעת קהל הראה השבוע, כי 71% מן האמריקאים מרוצים מהמצב הכלכלי. אלמלא טראמפ היה טראמפ, והיה מצליח לעורר אנטגוניזם אישי מר אצל רוב האמריקאים, היה אפשר לחזות ללא כל סיכון שהוא יחזור וייבחר.
להיבחר - או לפנות שמאלה?
מועמד דמוקרטי מצליח יצטרך להביס את טראמפ בתכונות אופי ובתכונות התנהגות, לא בסטטיסטיקה כלכלית. הוא או היא יצטרכו להיות נעימי סבר, חמימים, מנומסים, מתחשבים, רגישים, בעלי חמלה; הם יצטרכו להעביר אל צד המפלגה הדמוקרטית את הקולות הצפים, שבהם טראמפ מעורר אי-נוחות כלשהי. קרוב לוודאי שזו תצטרך להיות אהבה ממבט ראשון. ניסיון לשכנע בהדרגה עלול להיות לא משכנע מעיקרו.
במובן הזה, לתועלת מה שהאמריקאים קוראים "היכולת להיבחר" (electability), קשה לחשוב על מועמד מבטיח יותר מאו'רורק. אבל פרדוקסלית, ככל שהמועמד הוא קל-בחירה יותר בבחירות הכלליות, כך מתמעטת יכולתו לנצח בבחירות המקדימות. הסיבה היא הרדיקליזציה המתחוללת במפלגה הדמוקרטית מאז עליית טראמפ. בשורות הדמוקרטיות משתררת הציפייה לא רק להורדת טראמפ אלא לפנייה חדה שמאלה בענייני כלכלה וחברה. אם יש בין הדמוקרטים רוב לפנייה כזאת, או'רורק אינה יכול לצאת נשכר ממנה. יש נציגים עדיפים בהרבה ממנו, עם משקל, עם ניסיון ועם היכולת להסביר ולהלהיב.
בינתיים, הם גם מוליכים בסקרים המעטים שהתפרסמו לפי שעה. כאשר המרוץ ייכנס להילוך גבוה, בתחילת הסתיו, אנחנו נראה סקרים חדשים כמעט על בסיס יומי. בינתיים, בסיס חודשי הוא ריאלי יותר. הסקר האחרון, מלפני שבועיים, העמיד את או'רורק במקום החמישי, עם 7%. לפניו באו סגן הנשיא לשעבר ג׳ו באיידן (31%), הסנאטור ברני סאנדרס (27%), הסנאטורית ברברה האריס (10%) והסנאטורית אליזבת' וורן (7%). שני הראשונים יהיו כמעט בני 80 בהיכנסם לבית הלבן.
באיידן עדיין לא הודיע רשמית על מועמדותו, ובינתיים מוטב לראות בפופולריות שלו עניין כמעט טכני. יש לו השם המוכר ביותר ברשימה הדמוקרטית, והוא מזוהה עם ברק אובמה, הנשיא שאליו הדמוקרטים אינם חדלים להתגעגע. לא ברור כלל אם רמת התמיכה בו תתמיד לאחר שהוא יהפוך למועמד מן המניין, ויישמע מתווכח, מתגונן, מתקיף ומועד.
מה שלא כן, הפופולריות של ברני סאנדרס, סוציאליסט מוצהר, הרוצה להכניס שינויים מפליגים באופן שבו אמריקה מתנהלת. מדברת בעדה העובדה שהוא נהנה מתמיכה יציבה של כמעט רבע מן הדמוקרטים, בשדה כה צפוף. אבל השאלה היא אם הרבע הזה יתרחב התרחבות של ממש לאחר שיתחיל הדילול הבלתי נמנע. זה בטוח פחות.
הרדיקלים מתייחסים אל או'רורק בתערובת של טינה ושל לגלוג. טינה, מפני שהוא גוזל את תשומת הלב; לגלוג, מפני שבעיניהם הוא קפה עם הרבה יותר מדי חלב. באסיפה הראשונה של או'רורק במדינת איווה (שבה יהיה הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות, בפברואר הבא), הוא נשאל על רקורד ההצבעה שלו בשש השנים שבהן כיהן כנציג בבית הנבחרים בוושינגטון.
המדד המוערך ביותר לשקלול הצבעות בקונגרס מראה כי או'רורק, שנה אחר שנה, התייצב ברבע הימני של המפלגה הדמוקרטית ("יותר שמרני" מ-75% של אנשי מפלגתו). מעניין שהוא העדיף הסבר טקטי על פני הסבר אסטרטגי: בבית הנבחרים היה רוב רפובליקאי גדול, ורק שיתוף פעולה מסוים איתם היה יכול להניב תוצאות לטובת בוחריו. הסבר אסטרטגי היה יכול להיות יתרונותיה של גישה פרגמטית ושל עמדות מרכזיות. ספק אם עמדות מרכזיות ינחילו ניצחון במקדימות הדמוקרטיות.
"מה, הוא משוגע?"
דונלד טראמפ, מאחר שהוא דונלד טראמפ, התפנה לעסוק בתנועות הידיים של או'רורק. "מה, הוא משוגע, או שזה מה שהוא עושה?", שאל המפקד העליון של הכוחות המזוינים למחרת הופעת הפתיחה של או'רורק כמועמד לנשיאות.
בטו אומנם אוהב לדבר בידיים, מחוות ידיים אינטנסיביות מלוות את נאומיו. זה יכול בהחלט להסיח את הדעת, וזה כבר הסיח כמה דעות. ג'ימי פאלון, למשל, המגיש של תוכנית בידור לילית פופולרית ברשת אן.בי.סי, חיקה את בטו במערכון שלא היה מצחיק כשלעצמו, אבל כלל הרבה מאוד תנועות ידיים.
בינתיים הוא שוקד על ההכנות למרוץ. ההכנות הן הסיבה שמספר כה גדול של טוענים לכתר נכנסים כה מוקדם. הם צריכים להשקיע כמות יוצאת מן הרגיל של זמן, של אנרגיה ושל כסף בהנחת התשתית. התרומות של 24 השעות הראשונות לאו'רורק ציינו נקודת פתיחה מרשימה ורשת מבטיחה של תומכים.
כאשר סאנדרס הודיע על מועמדותו, לפני חודש, הוא אסף 5.9 מיליון דולר בתוך 24 שעות, ועורר התפעלות כללית. ובכן, או'רורק שבר את שיאו של סאנדרס, ושיגר בזה מסר משתמע, שנועדו לו גדולות, גם אם לפי שעה, אחוזי התמיכה בו קטנים.
הדעת נותנת שבימים הבאים נראה שיפור במעמדו, הנובע מהצטרפותו הרשמית. מעניין יהיה לראות אם הוא יצליח להיקלע לחברה המאגית של ה"דו-ספרתיים", זאת אומרת, אלה שהתמיכה בהם גדולה מ-10%.
צריך להקדים ולהזהיר שאו'רורק מוּעד למעידות. הוא כבר הספיק להגיד שורה של דברים קטני-יחס שנשמעו רע מאוד, כמו למשל האופן שבו תיאר את החלטתו ואת החלטת אשתו להיכנס למרוץ (הוא צחצח שיניים, כאשר ראה את הכתובת על הקיר); או שהוא מנסה להשתתף מפעם לפעם בגידול שלושת ילדיו; או התנצלויותיו המגושמות על צבע עורו. יש משהו קצת נטול שיקול-דעת, קצת מעוט-משמעת בסגנון דיבור כזה. כאשר אנשים נפגשים בפעם הראשונה עם מועמד לא ידוע, הם נוטים להתרשם ממראיות-עין, ואבוי למועמד שאינו מסוגל ליצור מראיות חיוביות.
סיכוייו? מי יודע, אבל אנחנו נכנסים אל אחת השנים המסובכות והמשונות ביותר בהיסטוריה הפוליטית של זמננו. קשה לדעת מי ימצא מקום בסוף משחק הכיסאות המוזיקליים, אבל אני מנחש שאו'רורק יהיה אחד משלושת האחרונים.
בטו או'רורק | אישי: 46, נשוי + 3
תחנות בקריירה הפוליטית:
בין 2005 ל-2011 כיהן כחבר מועצת העיר אל פאסו
בין 2013 ל-2019 כיהן כנציג של מדינת טקסס בבית הנבחרים
ב-2018 התמודד על מקום בסנאט אך נוצח על-ידי טד קרוז
הודיע כעת על כוונתו להתמודד על תפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב
כתבות
ני"ע
