כשהדמוקרטים מחרימים את איפא"ק, ישראל נקלעה לצומת מסוכן

הרעיון של שדולה אמריקאית לטובת ארץ זרה לא היה תמיד מובן מאליו.

באפריל 1956, חצי שנה לפני מערכת סיני, המנהיג היהודי המפורסם ביותר באמריקה, הרב הרפורמי אבא הלל סילבר, סר אל הבית הלבן. הוא הפציר בנשיא הרפובליקאי דווייט אייזנהאואר ובמזכיר המדינה שלו ג׳ון פוסטר דאלס לספק נשק לישראל.

אייזנהאואר ודאלס הגיבו בצינה גלויה. "איננו רוצים לעורר את הרושם שהציונים הם אלה המעצבים את מדיניותנו", אמר דאלס, שכמובן לא היה חשוד בחיבה מיוחדת לציונים.

המנהיג החשוב ביותר של הכנסייה הקתולית באמריקה בימים ההם, הקרדינל ספלמן (Spellman), התלונן באוזני דאלס, שהיהודים נעשים "יותר ויותר יהירים ותובעניים". דאלס נענה לו. הוא אישר ש"זו אחת מבעיותיי", והטעים את הצורך "להוכיח שהיהודים אינם יכולים להכתיב את מדיניות ארה"ב בשנת בחירות".

אלה היו הימים הקשים ביותר בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב. הבית הלבן היה כחומה בצורה. ליהודים לא הייתה כמעט כל השפעה על המפלגה הרפובליקאית. הממסד הדיפלומטי היה עוין בתכלית. המלחמה הקרה השתוללה. לא זו בלבד שישראל לא נתפסה כבעלת ברית במאבק נגד ההשפעה הסובייטית, אלא שהיא הוסיפה להיתפס כמכשול.

בזמן ההוא, השדולה לא הייתה ממש שדולה. מנהיגים יהודיים היו רגילים להיוועד מפעם לפעם, ולבקש פגישות בדרג בכיר כדי להביע את משאלותיהם. "הקול היהודי" אמנם כבר קנה מקום באוצר המלים הפוליטי, אבל הוא לא היה מאורגן. יעברו 15 שנה לאחר האפיזודה המתוארת בבית הלבן עד שיקום "הוועד האמריקאי-ישראלי לעניינים ציבוריים", שאנחנו מכירים בראשי התיבות האנגליים AIPAC.

למי לתרום ומתי

איפא"ק הגיעה אל פרקה מתוך מאבק חזיתי נגד ממשל רפובליקאי ימני. זה היה ב-1981, כאשר היא ניהלה מערכה נגד מכירת מטוסי ביון מתוחכמים AWACS לערב הסעודית. רונלד רייגן עתה זה נעשה נשיא וממש כמו דונלד טראמפ 36 שנה אחריו, גם הוא הזדרז מאוד להדק את היחסים עם הסעודים.

המאבק נגד AWACS לא עלה יפה. הממשל מצא די תומכים בקונגרס. איפא"ק גמרה אומר להוציא מתוק מעז. היא הכריזה מלחמה על הסנאטורים שהצביעו לטובת העיסקה. החוק האמריקאי אינו מרשה לשדולה לאסוף כספים לטובת מועמדים פוליטיים. אבל איפא"ק פעלה מאחורי הקלעים. היא יעצה לחבריה למי לתרום ומתי. היא פיתחה נוסחה מבריקה של "כסף מוקדם" ו"כסף מאוחר". הכסף הזה עזר להבטיח את תבוסתם של רפובליקאים בולטים, כמו למשל יושב ראש ועדת החוץ צ׳ארלס פרסי מאילינוי.

איפא"ק לא הייתה מזוהה עם ימין או שמאל בתור שכאלה. אבל מאמציה היטיבו דווקא עם השמאל, והזיקו מאוד לימין. השמאל הדמוקרטי היה בימים ההם בעל הברית ההיסטורי של ישראל. הימין הרפובליקאי היה הספקן והעוין. אחד מן הסנאטורים שלו, ג׳סי הלמס מצפון קרוליינה, אפילו קרא לממשל רייגן לנתק את היחסים עם ישראל בעקבות הפלישה ללבנון ב-1982. הוא האשים פעם את הציונים במזימה להשתלט על העולם.

מסדר זיהוי פוליטי

באמצע שנות ה-80 התחיל להתחוור כוחה של איפא"ק, והתחילה המסורת, העומדת לחזור הערב, של נהירת פוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות אל ועידותיה.

ארוחת הפתיחה של ועידות איפא"ק כמעט הפכה למסדר זיהוי פוליטי. היושב ראש קורא את שמות הסנאטורים וצירי בית הנבחרים הנוכחים; כל אחד קם בתורו, מתכבד בתשואות הנוכחים, ומקווה שזיוו של המאורע יקרין על סיכוייו האלקטורליים. מערכות בחירות נעשו כה יקרות, עד שציר או סנאטור נאלצים להתחיל את איסוף הכספים למערכת הבחירות הבאה שלהם מיד עם בחירתם.

הערב עומד להתרחש משהו כנראה חסר תקדים: בשעה שמערכת הבחירות הלא פורמלית לנשיאות כבר נמצאת בעיצומה, המועמדים המובילים במפלגה הדמוקרטית נמנעים במפגיע מלהופיע (על פי הדיווחים ערב הוועידה). קשה לדעת אם היעדרותם מצדיקה את התיאור "החרמה" - אבל בהתחשב באווירה ובנסיבות אין מנוס מלראות בה אקט של ספקנות, אם לא של איבה גלויה.

לישראלים יש כמובן הרשות לחוג את ציוצו של הנשיא טראמפ על הכרה ממשמשת ובאה בישראליותו של הגולן. אבל טעות אופטית חמורה היא לחשוב את ההכרה הזו לעדות על מקומה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. מוטב שישראלים, אוהבי טראמפ כאשר יהיו, יקדישו רגע של מחשבה לאפשרות הלא-בלתי-סבירה שטראמפ לא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב; ואחד/אחת הפרוגרסיבים הדמוקרטיים המדלגים/מדלגות על ועידת איפא"ק יגיעו אל הבית הלבן. הסקרים מראים שזה בהחלט ייתכן, אם כי כמובן לא ודאי.

הנכס: דו-מפלגתיות

מותר לקוות, שלישראל נכון עתיד ארוך מ-22 חודשים. ישראל צריכה אפוא להתעניין בשאלה איזה משקע מצטבר והולך במפלגה הדמוקרטית לנוכח הברית המתהדקת בין ממשלתה לבין הימין הרפובליקאי בכלל והנשיא טראמפ בפרט. אחד הנכסים החשובים ביותר של ישראל באמריקה בחצי המאה האחרונה היה התמיכה הדו-מפלגתית בעניינה. גם כאשר ימין ושמאל התנגחו זה בזה על וייטנאם, או על ברית המועצות, או על נשק גרעיני באירופה, או על תמיכה במשטרים מפוקפקים באמריקה הלטינית - ישראל לא עמדה בקו האש.

היא מגיעה לשם בימים האלה ממש. ואין זו תוצאה בלבדית של יחסי ראש הממשלה עם טראמפ. נתניהו בחר להשליך את יהבו על הימין האמריקאי בימים הראשונים של שלטונו, שחפפו את ימי נשיאותו הראשונים של ברק אובמה. אני מעלעל בעיתונים אמריקאיים מ-21 במאי 2011. הכותרת הראשית באחד מהם אומרת, "בעלי הברית מפורדים", מעל צילום של הנשיא וראש הממשלה לוחצים ידיים בפנים חתומות, בלי צל של חיוך. כותרת בעיתון אחר אומרת, "נתניהו נוזף באובמה"; עיתון שלישי, "הישראלי מטיף לאובמה".

משם אפשר לקפוץ ל-3 במארס 2015, נאומו החתרני של ראש הממשלה נגד הנשיא במליאת הקונגרס בעניין איראן. בדרך כלל, בראש מושב משותף של שני בתי הקונגרס יושבים יושב ראש בית הנבחרים וסגן הנשיא. אבל ב-2015, סגן הנשיא הדמוקרטי החרים את המושב; החליף אותו זקן הסנאטורים הרפובליקאיים. הזיהוי עם המפלגה הרפובליקאית גבר והלך עוד לפני עליית טראמפ.

בתחילת החודש הכריז טראמפ, שהמפלגה הדמוקרטית היא מפלגה של "שונאי יהודים", לא פחות. זה אבסורד. זו מפלגה שבה תומכים שני שלישים של יהודי ארה"ב; מפלגה שחמישית מן הסנאטורים שלה, כולל מנהיגה בסנאט, הם יהודים (תשעה בסך הכול; אף לא יהודי אחד בין הרפובליקאים); ועשירית צירי הקונגרס שלה הם יהודים (26, לעומת שניים בין הרפובליקאים; כולל יושבי ראש של ארבע מן הוועדות החשובות ביותר, חוץ, משפטים, תקציבים וביון).

ישראל החמיצה את ההזדמנות לנסות ליישר במקצת את ההדורים בינה לדמוקרטים. חובתה של ישראל הייתה להתנער מטענת הכזב של הנשיא. היא לא עשתה כן, והעמיקה בזה את זיהויה עם מפלגה, שהנטיות הדמוגרפיות באמריקה מפחיתות בהתמדה את סיכוייה להחזיק בשלטון לאורך ימים.

הבה נזכור שוועידות איפא"ק הן תמיד זמן לשביעות רצון ולתקווה. ישראל רשאית להתברך בידידיה ובאלה המשתדלים לטובתה. אבל הוועידה הזו אינה צריכה לספק רישיון לזחיחות דעת. ישראל עומדת סמוך מאוד לצומת דרכים באמריקה, והיא זקוקה להרבה מאוד זהירות והתאפקות כדי לחצות את הצומת בשלום. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny