הממשלה הבאה חייבת להציל את משרד החוץ

500 מטר, זה המרחק בין משרד האוצר, דרך משרד ראש הממשלה עד למשרד החוץ. אם שלושת המשרדים הללו לא יתעוררו, זה גם יהיה אורכו של מסע ההלוויה של משרד החוץ שיתקיים עוד השנה.

נשמע פומפוזי, אבל זה מציאותי. אם לא נראה שינוי של 180 מעלות לאחר הבחירות הקרובות, שיכלול מינוי שר חוץ והשבת סמכויות, תפקידים ותקציבים, 2019 עלולה להיות השנה בה יכבו את האור על משרד החוץ הישראלי, ויסגרו את המנגנון החשוב ביותר למערכת היחסים הבינלאומית שלה.

לכאורה, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר בזירה הבינלאומית. יחסי ישראל וארצות הברית איתנים עם בית לבן ידידותי יותר מאי פעם, מדינות מוסלמיות פתאום הופכות לבעלות ברית, יחסים חמים עם ברזיל ועוד. הכול טוב!

אז זהו, שלא באמת. חלק ניכר מאותם הישגים הם ארעיים בלבד והושגו הודות למערכות היחסים האישיות שראש הממשלה בנימין נתניהו פיתח עם מנהיגים עולמיים. אבל, האם שכחנו מה קרה רק לפני שלוש שנים כאשר היושב בחדר הסגלגל לא היה חבר אישי של ראש הממשלה? מי ממשיך לעבוד לאחר שמטוס ראש הממשלה עוזב את צ'אד, ברזיל, הודו ובריסל? בדרך כלל אף אחד.

לצערי, אחרי מספר שנים של מחקר עומק על שירות החוץ הישראלי ומצבו, השוואה שלו לשירותי חוץ אחרים בעולם ובחינת כיוונים להמשך, המציאות שנגלית לנגד עינינו קשה וכואבת.

הלכה למעשה, במדינת ישראל אין מערך חוץ מתפקד שיוכל לקחת את ההזדמנויות החד-פעמיות שנקרות בדרכה של ישראל, למסד אותן, למנף אותן ולבצע את העבודה המתמשכת של טיפוח יחסים דיפלומטיים ארוכי טווח.

יהיה קל לבוא בטענות למשרד החוץ על כך שהוא לא עושה את התפקיד המוטל עליו, אך הוא לא הכתובת היחידה. על מנת ששירות החוץ הישראלי יבצע את המשימה, צריך להטיל אותה עליו ולתת לו את הכלים והמשאבים המינימליים לבצע אותה, וזה לא קורה.

בעשור האחרון, ובעיקר מאז 2016, משרד החוץ מנושל מנכסיו המקצועיים. תחומי אחריות, סמכויות ותקציבים נלקחים ממנו, אנשי המשרד מודרים הן משולחן קבלת ההחלטות והן ממערך התכנון האסטרטגי ארוך הטווח ודברים שבעבר היו בסיסיים הפכו למותרות.

רק השנה קוצץ תקציב המשרד ביותר מ-200 מיליון שקל. את תוצאות הקיצוץ אנו רואים כבר עכשיו, ביקורי מנהיגים ממדינות זרות נמצאים בסכנת ביטול, משלחות עיתונאים וקובעי מדיניות מצומצמות למינימום חסר משמעות, ופעולות ההסברה מעבר לים הופכות לבלתי רלוונטיות.

החטא הקדמון הוא קדנציה שלמה ללא שר חוץ במשרה מלאה, שיילחם על מעמדו המשרד, סמכויותיו וגם תקציביו. מינוי ממלא מקום לתקופת הבחירות, ראוי ככל שיהיה, הוא בבחינת לעג לרש שיש האומרים שגורם יותר נזק מתועלת.

לנתניהו זכויות רבות בכל הקשור ליחסי החוץ של ישראל, אך מה יהיה ביום שבו הוא לא יהיה זה שיוביל את העשייה המדינית בזירה הבינלאומית? רק שר חוץ שנתמך על ידי צוות דיפלומטי מקצועי ומנוסה יוכל לנווט את ישראל במים הסוערים של הזירה הבינלאומית. זירה המופקרת היום ועלולה לפגוע בביטחונה הלאומי של מדינת ישראל ובסופו של יום, לעלות לנו בחיי אדם.

למול אתגריה של מדינת ישראל, שנת 2019 מחייבת מינוי שר חוץ בעל מעמד וכוח שיהפוך את שירות החוץ למרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל.

הכותב הוא מנכ"ל מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי