ומה אם העם לא יאמר את דברו?

ב-9 באפריל, בלילה, איש אחד, היושב ברחוב ז'בוטינסקי אשר בירושלים, עלול להיות מוטרד, ואפילו מוטרד מאוד. באותו יום יצאו מיליוני ישראלים אל הקלפיות ושלשלו את פתקיהם, אך האם קבעו את תוצאת הבחירות? האם הכריעו סוף-סוף מי יהיה ראש הממשלה? האם קבעו באורח דמוקרטי אם בשנים הבאות תמשול בישראל ממשלת נתניהו החמישית או ממשלת הרוטציה גנץ-לפיד הראשונה? בבחירות אלה עולה, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, האפשרות שההכרעה בשאלה דרמטית זו תועבר מן העם לידי נשיא המדינה ראובן ריבלין.

מהו תפקידו של נשיא המדינה בתהליך הבחירות? האם בכלל צריכה להיות לו השפעה על תוצאות הבחירות? המרשם שבסעיף 7א בחוק יסוד הממשלה מציג את תפקיד הנשיא כעניין טכני, פשוט, תמים וקל.

חוק היסוד קובע כי "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". וכי יש חבר כנסת שלא יסכים לכך? מדוע נמנע המחוקק מלקבוע קריטריונים ברורים יותר? למשל, הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שיש לו רוב הסיכויים להשלים המלאכה. לחילופין, תוטל המלאכה על חבר הכנסת העומד בראש הסיעה הגדולה ביותר.

במענה לשאלת כתב "הארץ" ניר גונטאז' בנושא, הצהיר ריבלין: "מה שהעם רוצה, זה מה שהעם יקבל". אולם, זוהי התחמקות מן הקושיה. השאלה "מה העם רוצה" עלולה שלא לקבל תשובה קלה בתום הבחירות.

אם מפלגת כחול-לבן תזכה ב-35 מנדטים והליכוד יזכה ב-29 מנדטים - האם העם העדיף את גנץ על פני נתניהו? ואם המפלגות החרדיות, הדתיות והימניות יזכו ב-61 מנדטים - האם העם העדיף את נתניהו על פני גנץ? מה אם יהיו רק 60 ממליצים לכל אחד מהם? נניח שנתניהו וגנץ ישיגו 42 תומכים כל אחד, האם הנשיא יטיל על מי מהם להרכיב את הממשלה לפי גודל מפלגתו?

בעיה נוספת יכולה להיווצר אם אחת המפלגות, למשל זו של פייגלין, תדבר בלשון עמומה ולא תמליץ באופן ברור על אחד המועמדים לראשות הממשלה. במקרים כאלה, העם עלול לא יקבל את "מה שהוא רוצה", כי אם את מה שהנשיא רוצה.

הנשיא אומר: "מה שהחוק אומר הוא מאוד פשוט, אעשה מה שהחוק אומר". אולם זוהי גישה פשטנית לסוגיה סבוכה. האמת הפשוטה היא שבתנאים מסוימים החוק מאפשר לנשיא מרחב של שיקול דעת בהכרעת תוצאת הבחירות. שיטת הבחירות הנוהגת אצלנו אינה מסייעת ליצירת רוב מוחלט התומך באחד המתמודדים לראשות הממשלה. לתוך הוואקום הזה נכנס הנשיא.

כך קרה בבחירות 1984 כאשר המערך בראשות שמעון פרס זכה ב-44 מנדטים והליכוד בראשות יצחק שמיר זכה ב-41 מנדטים, ואף אחד מהם לא הצליח להשיג רוב של 61 ממליצים בפני הנשיא. כך קרה בתרגיל המסריח ב-1990: לאחר פירוק הממשלה השיגו פרס ושמיר תמיכה של 60 חברי כנסת כל אחד. בבחירות 2009 הליכוד בראשות נתניהו זכה ב-27 מנדטים, קדימה בראשות לבני זכתה ב-28 מנדטים, ושניהם טענו לניצחון בבחירות.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת היא סמכות אמיתית של הנשיא ואינה תפקיד טקסי גרידא. מה שעלול לקבוע את פני הממשלה במקרים כאלה ודומיהם, ובבחירות הקרובות בייחוד, הוא לא רצון העם כי אם שיקול הדעת של נשיאו.

שיקולים אישיים כגון טינה אישית לנתניהו או הענקת לגיטימציה להקמת ממשלה בתמיכת מפלגות אנטי-ציוניות ערביות, יכולים להוות חלק ממרכיבי החלטה של הנשיא. מי ימנע זאת ממנו? חוק היסוד מעניק לו את הסמכות להכריע את הבחירות; אם העם לא יכריע - יבוא הנשיא ויכריע.

הכותב הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית