בכייה לדורות: הברית האישית של נתניהו וטראמפ פוגעת בנכס הכי משמעותי של ישראל בארה"ב

בשבוע שבו טיל גמא 120 ק"מ מחאן יונס למשמרת השרון, פוליטיקאים ישראליים היו יכולים לשוחח עם בוחריהם על מגבלות הכוח הצבאי במקום לעורר את הרושם שאין מגבלות כאלה. זה היה זמן הולם לגילוי-לב בעניינים כמו פגיעוּת, עומק אסטרטגי, המחיר האנושי של מלחמה. בשבוע כזה היה אפשר אפילו להסתכן בהורדה זמנית של המורל הלאומי באמצעות הצגת שאלות כנות על הגדרות של ניצחון צבאי ועל כדאיותו. שיחות כאלה כמובן כבר התנהלו בפורומים צבאיים ואקדמיים, וחלקן כבר נשמעו ונקראו. אבל הן מעולם לא היו חלק יזום של מערכת בחירות. קריאה למתינות אינה מתיישבת עם רטוריקה של מערכת בחירות. זה זמן של סימני קריאה, לא של סימני שאלה.

ההחמצה הרטורית המזעזעת ביותר של השבוע הייתה לפי דעתי נאומו של בני גנץ בוועידת אייפא"ק בוושינגטון. מזעזעת לא מצד האנגלית של הנואם. במובן מסוים, היה מרענן לשמוע ישראלי מדבר אנגלית כפי שהוא מדבר עברית, בחספוס אותנטי, ללא מליצות, עם טעויות קטנות בהגייה ובדקדוק. לקראת סוף 25 הדקות שלו, מר גנץ הבחין באחת המעידות: הוא התקשה להגות את המלה האנגלית bi-partisanship, דו-מפלגתיות. "איזו מלה", הוא נאנח בחיוך, "אני ישראלי". דווקא אהבתי את הרגע הזה. כלל לא הפריעה לי האנגלית הלא-מושלמת שלו. לא כל ראש ממשלה ישראלי צריך לסיים תיכון במילווקי או בפילדלפיה.

הדאיג אותי הרבה יותר הטון של מר גנץ, ו-20 הדקות שהובילו אותו אל ההכרזה בשבח ה"דו מפלגתיות". זה היה נאום גדוש בסימני קריאה סוחטי-תשואות. לא היה בו אפילו רמז של הזמנה להרהור ביקורתי. למען האמת, בסוף הנאום הזה היה קשה להבין מדוע מר גנץ מתמודד נגד בנימין נתניהו ולא לצדו. אם אינני טועה, הרמז היחיד של אי הסכמה מצדו היה בשאלת הפלורליזם לאורך הכותל המערבי ("ארוך מספיק").

 בני גנץ נואם באייפא"ק / צילום: רויטרס Kevin Lamarque

זה היה נאום של שחץ ושל רהב. אנחנו-לא-ניתן, ואנחנו-לא-נרשה, אנחנו-לעולם-לא, ואנחנו "הלוחמים הטובים ביותר ביקום". אפילו בעידן טראמפ, "הטוב ביותר ביקום" היא הפלגה שעדיין לא נשמעה בוושינגטון. זה היה נאום חסר שאר-רוח עד כדי הגזמה. זה היה נאום שנעדר ממנו אפילו ניסיון סמלי להיות מקורי, או מהורהר. זה היה נאום ללא עומק, ללא רקע, ללא מאמץ אינטלקטואלי. מי לכל הרוחות כתב אותו, וכמה זמן הוקדש למלאכת הכתיבה.

אבל זה היה נאום אופייני בהחלט לשבוע הזה, שהתמזגו בו חדשות טובות מאוד ורעות מאוד. זה היה שבוע שבו הואצה ההתרחקות של הפוליטיקה הישראלית מן המציאות.

בני גנץ החמיץ את ההזדמנות

אה, הגולן. מה טוב שהתנועה העממית להחזרת הגולן למשפחת אסד נחלה השבוע תבוסה נחרצת. מה טוב שזה קרה ערב העצרת הגדולה שהשמאל-החלש עמד לערוך בכיכר רבין בתביעה לחזור ולהניף את הדגל הסורי במג’דל שאמס. בעצרת הזו עמדו להשתתף שגרירי כל המדינות המיוצגות בישראל. העצרת הכללית של האו"ם עמדה לערוך דיון מיוחד בהחזרת הגולן, והפרלמנט האירופי תכנן לגנות.

חוץ מזה שאף אחד מאלה לא קרה, מפני שהגולן ירד מן המכ"ם הבינלאומי לפני שנים. הוא לא עניין איש. מלחמת האזרחים הסורית, הברבריות של בית אסד, נוכחות איראן וכניסת רוסיה הפחיתו עד מינימום בלתי נראה את החשק של איזשהו גורם בינלאומי או אזורי להוסיף שטחים לסוריה. הגולן היה ישראלי יותר מישראלי, למעשה אם גם לא להלכה.

לא עוד. צורכי הבחירות של מר נתניהו החזירו את הגולן אל מרכז המחלוקת הבינלאומית. זה לא היה קורה לפרגמטיסטים של מפא"י ההיסטורית. הם זממו מזימות ורקחו קנוניות, אבל ידעו את חשיבות הדיסקרטיות. התנועה שמחלציה יצא מר נתניהו בילתה את חצי המאה הראשונה של קיומה בהפרחת סימני קריאה ריקים וחבוטים. זה כנראה חלק של הצופן הגנטי.

יתר על כן, הכרת טראמפ בריבונות הפכה את הגולן, בעיני מיליונים, למתנת-טראמפ. נוכחות ישראל בגולן, שיש לה הצדקה היסטורית ואסטרטגית, תהיה מזוהה עכשיו בדעת הקהל האמריקאית עם נשיא שנוי במחלוקת. הנשיא הזה עשוי בהחלט להפסיד בבחירות בעוד 20 חודש. אם אומנם יפסיד, חזקה על המטוטלת שתנוע תנועה חדה שמאלה. תנועתה תהיה ניכרת בעיקר בענייני פנים וכלכלה, אבל גם בענייני חוץ. מדוע צריך לזהות את האינטרסים הביטחוניים של ישראל עם נשיא השנוא במידה כזאת על חצי תושבי ארצו?

אני אינני אומר כמובן שישראל צריכה לדחות את ידידותו. אין זה מעניינה של ישראל לבחור נשיאים בארה"ב, אם כי מר נתניהו הוא זה שניסה לבחור את מיט רומני על פני ברק אובמה ב-2012. כל ארץ, תהיה דעת מנהיגיה על איכותו של נשיא ארה"ב או על אישיותו, מוכרחה לעשות איתו עסקים ולהשתדל לזכות בידידותו.

יש לעומת זאת הבדל בין טיפוח מערכת יחסים תקינה עם ממשל טראמפ לבין גיוסו הגלוי והציני לטובת מסע הבחירות של בנימין נתניהו. אבל אפילו על זה אין צורך להתעקש. הרי אם הגיוס הזה מועיל לאינטרסים של ישראל, מה זה משנה מי ולמה. ההישג הושג, הלוא כן; ההכרה ההיסטורית בגולן הישראלי הוענקה והתקבלה. רק קטנוניות מפלגתית תשלול ממר נתניהו את זרי הדפנה, הלוא כן.
לא, לא כן.

בני גנץ החמיץ את ההזדמנות לדבר על דו-מפלגתיות. הוא העלה לה מס שפתיים, אבל לא עורר את הרושם שהוא מבין עד כמה היא מועמדת עכשיו בספק, לרעת האינטרס הלאומי העליון של ישראל. "דו-מפלגתיות" היא תווית הכשר מסורתית בארה"ב. חברי קונגרס יוצאים מגדרם למצוא שותפים מן המפלגה היריבה ליוזמות חקיקה, גם כאשר התמיכה הזו אינה נחוצה להשגת רוב. "הסכמה דו מפלגתית" טובעת חותם של לגיטימיות מיוחדת על חוק, או על מהלך מדיני.

תוכנית גאולה אלוהית

היה מקובל להגיד ש"מפלגתיּוּת עוצרת בקו המים", זאת אומרת, שיקולים מפלגתיים אינם משפיעים על מדיניות החוץ. אפשר להתווכח על אמתיותו של הכלל הזה, אבל ישראל הייתה אחד העניינים המעטים שלא הועמדו בספק מפלגתי. לפחות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, התמיכה בישראל הייתה נחלת שתי המפלגות הגדולות.

תמיד היו יוצאים מן הכלל, מימין ומשמאל, אם כי נראה לי שההסתייגות מימין הייתה תמיד גדולה יותר. בעלי זיכרון מוזמנים להרהר ביושב ראש העוין של ועדת החוץ של הסנאט לפני 50 שנה, הדמוקרט הדרומי ויליאם פולברייט, חסיד ההפרדה הגזעית; או הסנאטור ג’סי הלמס מצפון קרוליינה, שבזמן המאבק נגד שיווי זכויות האזרח של השחורים מצא זמן להאשים את דויד בן גוריון במזימה להשתלט על העולם.

ההסכמה על התמיכה בישראל הייתה רחבה מאוד. בעיני השמאל, ישראל ייצגה צדק היסטורי ליהודים, ולפחות ב-30 השנה הראשונות של קיומה ייצגה גם שאיפה לצדק חברתי. האהדה אליה בארה"ב, כמו גם במערב אירופה, הייתה צירוף של רגשי אשמה ושל כיסופים רומנטיים. בעיני הימין הפרגמטי, ישראל הייתה שותפה במאבק אסטרטגי נגד הקומוניזם הבינלאומי עד 1991, ואחר כך היא - במאבק נגד אסלאמיזם.

מר נתניהו היטיב לשווק אותה, משנות ה-90 ואילך, כשותפת במגמה האוניברסלית של ליברליזציה כלכלית ("בעברית אין מלה לדה-רגולציה, אבל תהיה עד סוף כהונתי", הוא הכריז בנאום במליאת הקונגרס ב-1996, שהסב עונג מיוחד לשומעיו הרפובליקאים).

בעיני הימין הנוצרי, ישראל המודרנית הייתה חלק של תוכנית גאולה אלוהית. התיאולוגיה שממנה נובעת אהבת ישראל קצת מביכה, מפני שהיא כרוכה בחזון אחרית הימים על חורבן ירושלים ועל ישועת היהודים בידי מלך המשיח (רמז: לא הרבי מלובאוויץ’). אבל התמיכה הפוליטית של הימין הנוצרי נעשתה נכס מן המעלה הראשונה. מכוחה הונפו דגלי ישראל בכנסיות אוונגליסטיות קטנטנות לאורך נהר האוהיו.

מעט מאוד עניינים באמריקה נהנו מתמיכה כה רחבה, מן השמאל הליברלי עד הימין האולטרה-שמרני. לא היה נכס גדול מזה לישראל באמריקה, ובכלל. הדו-מפלגתיות צריכה טיפוח ושמירה. השלטון בארה"ב חוזר ומתחלף, בדרך כלל אחת לשמונה שנים. רק קלות דעת וחוסר אחריות יכולות להביא מנהיג ישראלי להניח את היחסים עם אמריקה בכספת של מפלגה יחידה.

 טראמפ חותם על ההכרה בגולן / צילום: רויטרס Carlos Barria

יותר נזק מתועלת

זה זמן מה יש סימנים להתמעטות האהדה לישראל בין תומכי המפלגה הדמוקרטית. אינדקס השוואתי של אהדה בשתי המפלגות הראה כמעט-שוויון ב-1978. סקר בתחילת השנה שעברה הראה פער פנומנלי: התמיכה בישראל בין הדמוקרטים ירדה ל-27% בשעה שבין הרפובליקאים היא עלתה ל-79%. נתניהו נהנה מאהדתם של 52% מהרפובליקאים לעומת 18% מן הדמוקרטים.

בתחילת 2018, 46% מן הדמוקרטים חשבו שטראמפ נוהג משוא פנים בישראל; רק 21% חשבו שהוא מאוזן. ב-2016, אותו הסקר מצא כי 43% מן הדמוקרטים רחשו אהדה לישראל ו-29% - לפלסטינים. בינואר 2018, הרמה התאזנה כמעט לחלוטין: 27% לישראל, 25% לפלסטינים.

מאז, משקלם של הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית גבר כמעט בכל עניין העולה על הדעת. הבחירות לקונגרס של אמצע הקדנציה, בנובמבר שעבר, הגדילו את כוחו של האגף הפרוגרסיבי במפלגה. לקונגרס הגיעו צירים חדשים, בייחוד צירות, מדור חדש, נטול סנטימנטים ומעוט-רומנטיקה כלפי ישראל. חלק מן הצירים החדשים הביעו דעות גלויות נגד ישראל, שדוגמתן לא נשמעו במפלגה הדמוקרטית. באחד המקרים, הדוברת הואשמה באנטישמיות.

המפלגה הדמוקרטית הפגינה יכולת התגייסות מרשימה בבחירות האחרונות, בעיקר בשלושה פלחי אוכלוסייה: נשים, צעירים, לא-לבנים. מאחר שיש יותר נשים מגברים, ומאחר שצעירים מתרבים וזקנים מתמעטים (ככה זה, אבוי), ומאחר שחלקם היחסי של לבנים באוכלוסיית אמריקה עומד בסימן ירידה בלתי פוסקת, אין קושי להגיע למסקנה שהמפלגה הדמוקרטית עומדת לתת את הטון באמריקה, לאחר רבע מאה של דומיננטיות רפובליקאית.

הדמוקרטים בשום פנים אינם אבודים לישראל. קודם כול, שני-שלישים של היהודים מצביעים לטובתם ונהנים מהשפעה ניכרת. חמישית הסנאטורים הם יהודים ו-10% מחברי בית הנבחרים (חלקם של היהודים באוכלוסייה הכללית הוא בקושי 2%). מנהיג הדמוקרטים בסנאט הוא יהודי מניו-יורק; ארבעה מיושבי ראש הוועדות החשובות ביותר של בית הנבחרים הם יהודים.

מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס הופיעו בפתיחת ועידת אייפא"ק, המִפקד הפוליטי השנתי של השדולה הפרו-ישראלית. זה עניין רגיל מאז שנות ה-80 של המאה שעברה: חברי קונגרס להוטים להיראות במעמד הזה. נוכחות משרתת את צורכיהם האלקטורליים. יריבים באים להתווכח שם, כדי להוכיח שהם יותר פרו-ישראלים מפרו-ישראלים.

הפעם, רוב הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות החליטו שלא להגיע. קורא נאמן הואיל להפנות את תשומת-לבי להסבר מלומד, שהתפרסם ב"ישראל היום": אייפא"ק אינה מזמינה מועמדים לנשיאות אלא בשנת בחירות, וזו אינה שנת בחירות.

לא כן. אייפא"ק מזמינה את כל חברי הקונגרס. בין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות יש שישה סנאטורים. רק אחת מהן הגיעה. בעלי הסיכויים הגדולים ביותר החליטו להדיר את רגליהם בעקבות קריאה של קבוצת פעילים שמאלית רדיקלית, Move On (במימון ג’ורג’ סורוס), להחרים את אייפא"ק. הדהימה היענותם לקריאה. לא נראה כדבר הזה מאז עלתה אייפא"ק לגדולה, לפני 35 שנה.

זה אומר, בפשטות, שאנשים שאפתניים מאוד הגיעו למסקנה, שהפגנת ידידות פומבית לממשלתה הימנית של ישראל תסב להם יותר נזק אלקטורלי מאשר תועלת. ההתפתחות הזו מצדיקה דאגה, מצריכה מחשבה, מחייבת זהירות וחוכמה.

חייל, לא מדינאי

הטינה הגוברת לישראל היא תוצאה של הסכמה עם הנרטיב הפלסטיני. אבל הזיהוי ההדוק של ישראל עם דונלד טראמפ, והתערבותו של טראמפ במערכת הבחירות בארץ, מקילים על בעלי הנרטיב הזה. שיעורי התמיכה בטראמפ בישראל גבוהים במידה ניכרת מאלה של רבות ממדינות אמריקה, בוודאי גבוהים כמעט מאלה של כל ארצות העולם.

במקום לנסות להשתחרר מן הזיהוי הזה, לטובת עתיד יחסיה עם אמריקה, ממשלת ישראל מחזקת אותו יום אחר יום. אני חוזר ואומר, שאינני מציע כאן לרופף את היחסים. ידידות עם כל ממשל אמריקאי היא צורך חיוני. אבל אין שום דבר חיוני בהכרזת ראש הממשלה השבוע שטראמפ הוא שווה ערך של משיח ה’ המלך כורש, של הלורד בלפור ושל הנשיא הרי טרומן (שהכיר בישראל מיד לאחר הקמתה). כיוצא בזה, שום הסתייגות ישראלית לא נשמעה כאשר טראמפ הכריז, בעשרה במארס, ש"הדמוקרטים שונאים את היהודים". זה הנשיא שסירב לגנות מפגינים נאציים בעיר שרלוטסוויל, במדינת וירג׳יניה, בקיץ 2017.

אני מניח ששטות הייתה לקוות שבני גנץ ינסה להחזיר מידה של איזון ושל התאפקות למעשי ישראל באמריקה. הופעתו בוועידת אייפא"ק נועדה בעיקר לאוזני ישראלים, לא לאוזני אמריקאים. "אני חייל", הוא חזר ואמר. הוא החמיץ בזה את ההזדמנות להיות גם מדינאי.

הנזק למעמדה של ישראל בארה"ב הוא עדיין רק פוטנציאלי. ישראל עדיין יכולה לסמוך על תמיכתם של רוב הדמוקרטים בקונגרס. אבל סימני השינוי אינם מוטלים עוד בספק. ישראל תצטרך להחליט אם שנתיים של חיבת טראמפ מצדיקות את הבכייה לדורות הכרוכה בברית איתו.