בעולם שכולו פייק ניוז, אפילו האחד באפריל לא יכול לשרוד

אני בודק ביומן את אירועי השבוע הקרוב ומחייך לעצמי במרירות חמצמצה עם טעם לוואי של ממתיק מלאכותי. השבוע יחול אחד באפריל, יום השקרים והמתיחות - יום אחד בשנה שבו כולם עובדים על כולם. יום יחיד בשנה שבו בחדשות משודרות המצאות מוחלטות שאין דבר בינן לבין המציאות. יום מיוחד בשנה שבו אנשים מפזרים שמועות ומדברים שטויות. האחד באפריל!

מצחיק לחשוב על זה, במובן העגום של המילה, בתוך ביצת השקרים, התכסיסים והסחרירים שאנחנו מתבוססים ושוקעים בה מדי יום ביומו, לא? הרי אנחנו חיים באחד באפריל שמתמשך כבר מי יודע כמה זמן, קצת כמו ביל מארי בסרט "לקום אתמול בבוקר". כל יום נשמע כמו אוסף אינסופי של מתיחות על חשבוננו, חלקן תמוהות, חלקן אכזריות. לציין את האחד באפריל באחד באפריל 2019 בישראל זה כמו למכור חול לבדואי, שזו הגרסה שלי ללמכור קרח לאסקימוסי. גם כי אני בן הארץ הזאת וגם כי בחיים לא פגשתי אסקימוסי ובכלל, כל האופרציה של לייצר, לאחסן, להוביל ולמכור קרח נראית לי מאוד מסורבלת מבחינה לוגיסטית. ובעיקר, חול זה דבר שהרבה יותר קל לאחסן. בפרפרזה על הקומיקאי והפילוסוף הגדול סטיבן רייט, את החול שלי אני מאחסן בכל המדבריות והחופים שבעולם.

 איור: תמיר שפר

ב.

לא זו אף זו: אכלנו אותה פעמיים. לא רק שכל יום הוא יום של כזבים וסילופים - בזה יכולנו עוד לעמוד, איכשהו - אלא שאת החלק הכי טוב באחד באפריל לקחו מאיתנו. את החלק שבו אומרים "סתאאאם! עבדנו עליך! אחד באפריל!", החלק המתוק שבו הנמתחים פורצים בצחוק שאומנם יש בו מין המבוכה, אבל בעיקר יש בו הקלה ונחמה. הקלה מזה שעצם נפילתם קורבנות למהתלה מאשרת את הפן התמים, הילדותי, האנושי והמקסים שנמצא בכל אחד מאיתנו. הנחמה מגיעה מהידיעה שהכול שב למקומו בשלום ושוב השקר הוא שקר, האמת היא אמת, ואפשר להמשיך בחיים.

בלי הקטע של ה"סתאאאם! עבדנו עליך! אחד באפריל!" שניטל מאיתנו, אין נחמה ואין הקלה, רק טינה וחוסר אמון כללי. הפן התמים, הילדותי, האנושי והמקסים נעלם מאחורי הטינה ולך תיתן אמון בעולם שבו שום דבר אף פעם לא שב למקומו בשלום. הפייק ניוז הרג את האחד באפריל. מתיחות עדיין יבוצעו, גם השנה, אבל הן יהיו לא יותר ממכת זנב אחרונה של לווייתן גוסס וקריאות הסתאאאם יישמעו חלושות, כמו הד קלוש לעולם שעבר מן העולם ושום סתאאאם כבר לא יגיע. ככה הרג הפייק ניוז את האחד באפריל: הוא הוציא ממנו את כל הכיף.

אבל אם אתם חושבים שכל הדבר הזה מטריד אותי כי אני דואג לאמת, אתם טועים. האמת חזקה מספיק כדי לדאוג לעצמה בטווח הארוך, כך אני מאמין. היא אולי נראית איטית וחלשה, בקושי מספיקה לשרוך נעליה בזמן שהשקר מקיף חצי עולם - וזו לא רק קלישאה. מחקר שפורסם במגזין היוקרתי "Science" על תפוצתן של חדשות כזב מצא שבזמן שלוקח לאמת להגיע לאלף איש, השקר מגיע למאה אלף - אבל רוב השקרים מתים מהר ונשכחים בעוד שהאמת חיה לנצח, גם אם כרגע נדמה שקשה לה.

אני לא דואג לאמת. יש לה גם מגנים קשוחים ממני. אני דואג לשקר. אם יש סכנה אמיתית שטמונה בפייק ניוז, היא לא לאמת. עם כל הרעש סביב חדשות הכזב, בסוף מדובר בתפוצה מצומצמת למדי, אם כי רועשת לאללה. האמת תשרוד את זה. אבל הנפגע הראשוני והעיקרי מחדשות הכזב, אני חושש, הוא השקר העדין, הקל, טוב הלב. ההוכחה נמצאת בשפה: הגרסה הקודמת לחדשות כזב נקראה, כמעט בחיבה, "ברווז עיתונאי". יצור טוב לב ולא מזיק בסך הכול, שרק רוצה להשתכשך. "הברווז הוא אנחנו", אמר דודו גבע. אבל השקר הקל, טוב הלב, העדין, הברווזי והלא מזיק עומד בסכנת הכחדה רצינית ביותר - בדיוק כפי שקרה לציפור חמודה שאננה ומטופשת אחרת, הדוֹדוֹ, שנכחדה על-ידי המלחים ההולנדים במאה ה־17 לפני שהבינה מה קורה לה.

ג.

אני קורא על המאמצים של ווטסאפ, פייסבוק, גוגל וטוויטר להילחם במפיצי חדשות הכזב, מפריחי השמועות והשקרים על-ידי הגבלת העברת תגובות שרשרת, אימות תמונות, וידוא ואימות של חשבונות, בילוש, דיווחים והלשנות. אין ספק שמדובר בצעדים נדרשים; נזק אמיתי כבר נגרם, כולל אבדות בנפש, מהפצה שקרית (או לא אחראית במקרה הטוב) של שמועות, שקרים ושלל הודעות, תמונות מזויפות ומכתבי שרשרת. כל היום אנחנו שומעים על זה שצריך לפעול עוד יותר בנחישות נגד הקלות הבלתי נסבלת של הפצת השקר, אבל בעיניי, הקלות הכי בלתי נסבלת היא הקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים בביטוי הזה.

רוב המומחים טוענים שהמאמצים של החברות לא מספקים, שהפייק ימשיך לזרום בלי הפרעה, ושבאופן כללי מדובר בלא יותר מאשר פלסטר על עורק מדמם. עוד ביטוי שאני שונא. למה צריך את כל הדם והאלימות הזו בשפת היומיום, כאילו אין ממנה מספיק בעולם? לא מספיק חור בדלי או סדק בסכר? למה מישהו צריך למות בסוף כל משפט?

השקרנים הקשוחים, המתוחכמים והמתמידים - עם המשאבים והמוטיבציה וההאקרים - ימשיכו להפיץ שקרים, חוששני. הם כבר ימצאו את הפרצות ברשת (הנה, דימוי לא אלים), אבל מה יעלה בגורלם של השקרנים והממציאנים הקטנים והלא מזיקים, שמפיצים סתם שטויות דביליות וטובות לב, ממים מטופשים, בדיחות קרש, עבודות פוטושופ מרושלות וסרטונים משונים שמציפים את חיינו הדיגיטליים? גם הם יהיו בנרדפים? כי אם כן, אותם יתפסו הרבה יותר בקלות. הם יהיו כמו הדודו.

אני חושש. עם חדשות כזב מרושעות שמטרתן להכפיש אפשר להתמודד - אבל איך נחיה בעולם בלי כל השטויות? מה שכרגע נדמה לנו כבלילה סמיכה של כלום שמציפה את הרשתות, הוא המרק הקדמון של האגדות, הסיפורים והמיתוסים של העתיד. איפה נמצאים הסופרות והיוצרים הגדולים של המחר ומניין הם שואבים את ההשראה לדעתכם? אז אני לא יודע מה יותר מפחיד אותי, אלה שמפיצים פייק ניוז או פייסבוק, טוויטר וגוגל - רובן שיקרו למשתמשים שלהם יותר מפעם - שמתיימרות להחליט מה כן, מה לא, לחלוש על כל הרשתות שלי ואז למכור אותי לכל המפרסמים. ההיסטריה והדחיפות שלהן לעקוב, לנטר ולסנן רק מעידה על האינטרס. אם ההתלבטות היא בין עודף לחוסר צנזורה ומעקב, אני יודע מה אני מעדיף.

ד.

אני בודק ביומן את אירועי השבוע הקרוב ומחייך לעצמי במרירות חמצמצה עם טעם לוואי של ממתיק מלאכותי. השבוע יחול אחד באפריל, יום השקרים והמתיחות - היום הזה בשנה שבו כולם עובדים על כולם ובחדשות משודרות המצאות מוחלטות שאין דבר בינן לבין המציאות. היום הזה מת ואתם יודעים מה הרג אותו.

יש רק דבר אחד שיכול להחזיר את האחד באפריל, עדיין מותג מבוקש ומוכר, לחיינו רצופי הסחרירים והכזבים: להפוך אותו ליום של אמת. יום אחד, יחיד ומיוחד בשנה שבו כל החדשות בכל הערוצים והעיתונים והתחנות מדויקות לגמרי. יום שבו כולם, במיוחד פוליטיקאים, אומרים אך ורק את האמת.
יום אחד, לא יותר. בכל מקרה, אף אחד לא יאמין.