ממשלות שלא מטפלות בפריפריה לא יטפלו גם בטילים

מצב הלחימה הכמעט תמידי שמדינת ישראל שרויה בו מספק לנו הצצה אל סדרי העדיפויות המעוותים של הממשלה. 

לא עבר הרבה זמן - פחות מ-8 שעות - מאז נפילת הרקטה במושב משמרת, וברקע נשמעו שוב הקולות על כך ש"נדרשת כאן עליית מדרגה". משפט אחד השוטח את סדר העדיפויות הקלוקל של ממשלת ישראל הנוכחית, ולמעשה של ממשלות ישראל לדורותיהן.

רקטה אחת לכיוון מרכז הארץ, זה כל מה שהיה צריך כדי שאולפני החדשות ישתלטו על לוח השידורים, ראש הממשלה יכנס התייעצות ביטחונית דחופה, וצה"ל יתחיל לגייס מילואים ולהזיז כוחות לכיוון דרום. עוד באותו הערב נורו 10 רקטות לכיוון יישובי עוטף עזה, אבל שם התושבים כבר רגילים לשגרה שבין צבע אדום אחד למשנהו. בשבילם אף אחד לא יפתח מהדורת חדשות או ישלח צווי 8. בסך-הכול עוד יום במשרד.

במשך 18 שנה ירה חמאס מעל 10,000 טילים לעבר יישובי הדרום, וממשלות ישראל לדורותיהן ממשיכות להחליף את הפלסטר המלוכלך בפלסטר נקי, עד שהוא שוב יתלכלך ונצטרך לנקות גם אותו עם "מבצע" נוסף ברצועת עזה. 18 שנה שבהן נחשפו ממשלות ישראל במערומיהן ובחוסר יכולתן לספק ביטחון אישי בסיסי לדור שלם שנאנק תחת מציאות בלתי אפשרית.

אבל לא מדובר כאן רק על האזור שבו הטילים של החמאס שווים יותר. הרי אפילו חמאס בעצמו, בהבינו שישראל לא סופרת את יישובי הדרום, מיהר להתנצל (!) ולהכריז על "טעות בשיגור" לאחר הירי על מושב משמרת - דבר שהוא לא מעז לעשות כאשר הטילים שלו פוגעים בשדרות. גם הם כנראה מבינים שמדינת ישראל מעניקה תג מחיר שונה להתקפותיהם.

קו ישר ועצוב מחבר בין כישלונן של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים בניסיונן לשמור על ביטחון אזרחיה ביישובי הספר - לבין היכולת שלהן לספק לאותם תושבים ממש ביטחון תעסוקתי או שירותי בריאות ראויים.

מה ההבדל בין הפקרת תושבי הנגב המערבי להתקפות החמאס ששורפות את שדותיהם לבין הזנחת תושבי קריית שמונה והשארתם ללא חדר מיון, שלא לדבר על בית חולים ראוי לשמו? דין קריית שמונה כדין שדרות.

אבל תל-אביב והשרון? זה כבר משחק אחר. מישהו מתאר לעצמו מצב שבו במשך 18 שנה נורים טילים למרכז הארץ, ומדינת ישראל ממשיכה בעסקים כרגיל?

אולי הגיע הזמן שבממשלת ישראל יספרו לנו מהו המדד לאותה "עליית מדרגה": מספר ההרוגים? ערך הנכס שנפגע? שווי הקרקע? זהות הבעלים? טיב השכנים? אולי מה שצריך זה להחליט שהיחס של מדינת ישראל לאזרחיה הוא זה שעולה מדרגה. לגבש מדיניות סדורה ל-20 השנים הבאות ולהתחיל לממש אותה. לשנות שפה, לרדוף אחרי צדק ושלום ולא אחרי מחבלים ולצאת למבצע צבאי רק אם יש מאחוריו כוונה למימוש מהלך מדיני שובר שוויון, שיכול להטות את הכף לזכותנו.

ואולי, רק אולי, הפראיירים האמיתיים הם האזרחים שנשבים פעם אחר פעם בהבטחות הרמטכ"לים בחליפות, שמבקשים את אמונם ביום הבוחר. אלה שמבטיחים למוטט את שלטון החמאס, "לרוצץ את ראש הנחש", למגר את מבקשי רעתנו, לגדוע את שושלתם ולצרוב את תודעתם.

אולי פעם אחת אנחנו צריכים לבחור במי שרואה את הבעיות שלנו כאן למטה, ביום-יום. בלי מילים גבוהות, בלי סיסמאות. רק בני אדם שרואים מולם בני אדם.

הכותבת היא אדריכלית