כשהתיאבון של ישראל לצוללות פגש אינטרס גרמני: המהלכים הכלכליים שמאחורי עסקת הצוללות נחשפים

צוללות הן כלי הנשק היקר ביותר של צה"ל, וזהו גם המצב בצבאות רבים ברחבי העולם. כ-520 צוללות צבאיות פעילות כיום, ורק לתריסר מדינות יש צוללות דיזל-חשמל מתקדמות - סוג הצוללות שישראל ומצרים רכשו והתחייבו לרכוש בשנים האחרונות מהמספנות השייכות לחברת טיסנקרופ, באישור הממשלה הגרמנית (ראו תרשים). לצדן פעילות 160 צוללות גרעיניות (מונעות בכוח גרעיני), הנמצאות בידי המעצמות בלבד, ועוד מאות צוללות מיושנות יותר שמפעילות מדינות אחרות, ובהן עשרות צוללות ננסיות שנמצאות בעיקר בידי צפון קוריאה ואיראן.

עלותה של צוללת דיזל-חשמל מתקדמת, המסוגלת לנוע בחשאיות גבוהה יחסית באמצעות אי-תלות באוויר חיצוני (AIP), היא בין 350 ל-450 מיליון אירו. בנייתה נמשכת בין שלוש לחמש שנים, והמנגנון המיוחד מאפשר לה לשוט במים עוינים ולהישאר בהם תקופה ארוכה יחסית מבלי להתגלות. לצד מספנות HDW בקיל שבגרמניה, שהיו הראשונות לייצר צוללות עוד במאה ה-19, מייצרות את הדגמים המתקדמים והיקרים הללו רק מדינות מועטות, שאינן קרובות לישראל כמו גרמניה. ניתן למצוא בהן את סין, דרום קוריאה, וגם את צרפת, ספרד ושבדיה. ארה"ב, לעומת זאת, מייצרת אך ורק צוללות גרעיניות, שאינן נמכרות למדינות זרות.

צוללות הן נשק אסטרטגי: במקרה של ישראל, לפי פרסומים זרים, הן מיוצרות כך שיתאימו לטילי שיוט בעלי ראש נפץ גרעיני, המעניקים יכולת "מכה שנייה" במקרה של התקפה גרעינית מקיפה על המדינה. בנוסף, אם צבא כלשהו החליט להשתמש בצוללות, הצורך בפעילות מבצעית שוטפת מכתיב לרוב רכישה של שלוש לפחות לזירה ימית אחת. כדי לייעל את התחזוקה היקרה שלהן, הדבר ההגיוני לעשות הוא לרכוש את הצוללות מאותו היצרן. המגעים לרכישה נערכים לרוב תחת מעטה חשאיות, עד להשלמת העסקאות.

כל הגורמים הללו - המחיר הגבוה, התלות ביצרן, החשאיות, ההשפעה על היחסים הבינלאומיים וההיבט האסטרטגי - הפכו את עסקי הצוללות בכלל, ואת עסקי הצוללות בגרמניה בפרט, לכר פורה לשחיתות. טיסנקרופ לבדה חשודה בשחיתות בעסקאות שנעשו בטורקיה, בדרום אפריקה וגם בפקיסטן, שם לא הבשילה העסקה. ביוון אפילו נשפט שר הביטחון לעונש מאסר על קבלת שוחד מקונסורציום שאחת החברות בו הייתה טיסנקרופ.

ויש עוד גורם למצב הזה, והוא היחס לשוחד בחו"ל בעולם העסקים הגרמני. עד 2005 שוחד כזה היה בגדר הוצאה מוכרת, והתאגידים הגדולים לא התביישו להשתמש בו. רק לאחר ששונה החוק בעניין החל תהליך איטי של ציות לכללי ממשל תקינים, שבעיני מבקרים רבים אולי שינה את הדרך שבה עושים עסקים, אך לא את עצם הנכונות לשחד. במקרים רבים חברות ענק גרמניות - טיסנקרופ, אבל גם סימנס לדוגמה - מצאו שיטה אחרת "לשמן את המערכת", בדמות נציגים או חברות ייעוץ שמעבירות את הכספים.

כך יכולה הייתה טיסנקרופ לסכם לפני כשנה וחצי חקירה פנימית מקיפה בפרשת הצוללות בישראל במסקנה שלא נפל כל רבב בהתנהגותה, ושאם היה כזה - הרי שהוא באחריותו של נציג החברה המקומי, מיכאל (מיקי) גנור. כעת, לפי דיווחים שהתפרסמו השבוע בגרמניה, החקירה יוצאת מגבולות טיסנקרופ: התביעה המקומית החלה לבחון את הנושא, אך עדיין לא לחלוטין ברור במה תתמקד חקירה זו.

 כך נראית מפת הצוללות העולמית

סדר העדיפויות? צוללות, צוללות וצוללות

כמו בכל עסקאות הנשק הגדולות, גם הסחר בצוללות מתנהל באמצעות דיונים בין מדינות. בגלל היקף הסכומים, המגעים מתנהלים לרוב ברמת ראשי המדינות. כך היה עם ישראל: היא קיבלה בחינם או רכשה עד כה שש צוללות גרמניות מטיסנקרופ, שלוש מהן בעלות הנעת AIP, כאשר האחרונה שבהן אמורה להגיע השנה או בשנה הבאה. בנוסף נחתם מזכר הבנות לרכישת שלוש צוללות AIP נוספות. כך היה גם עם מצרים: היא רכשה שתי צוללות ב-900 מיליון אירו ב-2011, ובימים אלה מחכה לשתי צוללות נוספות, ככל הנראה בעלות AIP. ההתחייבות הישראלית לרכוש צוללות מתקדמות, והאישור שניתן למצרים לקנותן גם כן, עומדים במרכז חקירת תיק 3000.

בצבר ההזמנות של טיסנקרופ בולטות ישראל ומצרים כלקוחות אסטרטגיות, קריטיות להמשך העסקים. לפני כשנתיים הפסידה החברה מכרז אדיר לאספקת צי צוללות לחיל הים האוסטרלי, בשווי 40 מיליארד דולר, שאמור היה להבטיח את עתידה. טיסנקרופ בונה צוללות גם לסינגפור ולקולומביה, אבל עסקיה עם ישראל ומצרים - שהתחייבו להזמין בשלוש השנים האחרונות חמש צוללות בעלות של קרוב ל-3 מיליארד אירו - הכרחיים להישרדותה של החטיבה הימית שלה.

וזה המקום להגיד: בכללותם, עסקי הצוללות בין גרמניה לישראל לא נובעים ממצוקה עסקית זמנית של טיסנקרופ, או מקפריזה של ראש הממשלה נתניהו. מדובר ביחסים ארוכי שנים ומתמשכים, שבהם שלובים האינטרסים של שתי המדינות. מהצד הישראלי, ישנו רצון לקבל בהנחה משמעותית צוללות הנבנות בהתאמה מיוחדת לשיגור טילים בעלי ראש נפץ גרעיני, לפי פרסומים זרים. מהצד הגרמני, ישנו צורך לשמור בחיים את עסקי המספנות האסטרטגיים אך המקרטעים בצפון המדינה, למנוע פיטורים המוניים, וגם לספק לישראל נשק כחלק מהמחויבות ההיסטורית לביטחונה. בהקשר זה, הגרמנים מנצלים את העובדה שמדובר בנשק הנחשב להגנתי. או כפי שאמר שר החוץ לשעבר הנס-דיטריך גנשר: "מה שמתגלגל (טנקים) - אסור. מה שצף - בסדר".

גנשר היה זה שסלל את הדרך ליחסי הצוללות בין ישראל לגרמניה. הוא ביקר בישראל בראש משלחת דיפלומטית גרמנית בינואר 1991, כשטילי סקאד עיראקיים נחתו על ישראל. מאחורי הטילים הללו, ומאחורי תכנית הנשק הכימי של סדאם חוסיין שהטילה אימה על הציבור הישראלי, עמדו בין השאר חברות גרמניות. חברת טיסן (Thyssen), אז חברה עצמאית שטרם חברה לקרופ (Krupp) כדי ליצור את טיסנקרופ - אפילו סייעה לצבא העיראקי לשפר את מערכות ההנחיה של טילי הסקאד הרוסים המיושנים. אותם טילים שנחתו על גוש דן החרידו את גנשר ואת ממשלת גרמניה, והביאו להזדמנות פז לישראל לדרוש בחינם צוללות גרמניות חדישות.

הצוללות הללו נועדו להחליף את הצוללות הישראליות המיושנות שנבנו (גם הן בתכנון גרמני) בבריטניה בשנות ה-70. עוד לפני מלחמת המפרץ אישרה ממשלת ישראל לרכוש אותן, בסיוע אמריקאי, אבל הדבר ירד מהפרק משיקולים תקציביים. בפברואר 1991, בין היתר כתגמול על כך שישראל לא הגיבה לתקיפה העיראקית, נפגשה משלחת ישראלית בבהילות בבון עם קנצלר גרמניה, הלמוט קוהל. הקנצלר שאל את נציגי משרד הביטחון כיצד יכולה גרמניה לסייע לישראל, ורמז על נכונות לספק מסכות גז. נציג משרד הביטחון ענה לו, לפי הדיווחים, "אם תבקש ממני לדרג את העדיפויות, מהמקום הראשון ועד העשירי יהיה פריט אחד - צוללות". קוהל נעתר.

לכפר על העסקים המלוכלכים עם סדאם

כך החלה מערכת היחסים שהפרק האחרון שלה עומד כיום במרכז חקירת שחיתות בישראל ובגרמניה. שתי הצוללות הראשונות ניתנו במתנה על ידי הקנצלר קוהל לישראל. המטרה שלו הייתה בין השאר לדאוג לפרנסה של עשרות אלפי עובדים הקשורים למספנות בקיל ובהמבורג, ולשכך את הזעזועים בתעשייה שנגרמו מתום המלחמה הקרה. בנוסף, הוא שאף להראות כי גרמניה המאוחדת תומכת בישראל ללא עוררין ולכפר על מעורבות חברות גרמניות בעסקים מלוכלכים עם סדאם חוסיין.

התיאבון הישראלי לצוללות היה גדול יותר, וצוללת שלישית הוזמנה ב-1995 אחרי סיכום בעל פה בין קוהל לראש הממשלה דאז יצחק רבין בפגישה בגרמניה. כאן שורטט מתווה שיחזור על עצמו בעסקאות הבאות: גרמניה הסכימה לממן 50% מעלות הצוללות, וישראל את ה-50% הנותרים. שני המנהיגים לא היו בתפקידם כשהצוללת השלישית נכנסה לשימוש: רבין נרצח בנובמבר 1995 וקוהל הוחלף ב-1998 בגרהארד שרדר.

שרדר חבר לשר החוץ הפרו-ישראלי שלו מ"הירוקים", יושקה פישר, ובמשך שלוש שנים דן בבקשת ישראל לרכוש שלוש צוללות נוספות, שוב בהנחה משמעותית. "אנחנו כמובן מוכנים ולסייע לממשלת ישראל", אמר ב-2002 שר הביטחון הגרמני פיטר שטרוק, "אבל מה שהישראלים מבקשים (מבחינה כספית) הוא בלתי אפשרי מבחינתנו".

ביום האחרון לכהונת שרדר בנובמבר 2005, אחרי שהפסיד את הבחירות לאנגלה מרקל וכשעמד בראש ממשלת מעבר, החליט הקנצלר לחתום על מזכר הבנות לאספקת שלוש צוללות נוספות לחיל הים הישראלי ולממן אותן בנדיבות. "מתנת הפרידה של שרדר לישראל", כינתה זאת התקשורת בגרמניה. מתווה המימון שיושם בעסקה זו חזר גם בהמשך: שליש מומן על ידי הממשלה הגרמנית ושליש על ידי ממשלת ישראל. השליש הנוסף אמנם מומן בידי ישראל, אך תוך התחייבות גרמנית לרכש גומלין בסכום זהה.

החלטתו של שרדר הייתה ככל הנראה מקובלת על מרקל מחליפתו, אך הייתה לה גם אג’נדה משלה. הקנצלרית נשאה נאום בכנסת שבו אמרה כי "ביטחונה של ישראל היא אחת מסיבות הקיום של גרמניה", ורוב הנציגים הישראלים שעבדו מולה אישרו שהיא פועלת בהתאם לעיקרון זה. שתי הצוללות הראשונות שעליהן סוכם עם שרדר נבנו בתקופת כהונתה, אבל בנוגע לשלישית (השישית בסך הכל) התגלעה מחלוקת. מרקל דרשה מחוות כלפי הפלסטינים תמורת אישור המכירה, והדיונים בנושא, שהחלו עוד מ-2009, הסתיימו רק ב-2012 - אחרי מחווה סמלית ישראלית בדמות הפשרת כספי המסים של הרשות הפלסטינית. נציג טיסנקרופ בישראל בכל אותה תקופה היה גנור.

אישור חפוז במהלך ממשלת מעבר

עד עסקת הצוללות האחרונה עד כה עם ישראל, גם כן בעת שעמדה בראש ממשלת מעבר, למרות החשדות לשחיתות והדיווחים התקשורתיים. באוקטובר 2017, בטקס בחדר צדדי של שגרירות ישראל בגרמניה, נחתם מזכר הבנות בשווי 1.5 מיליארד אירו לרכישת שלוש צוללות חדישות בעתיד.
לא רק את העסקה הישראלית אישרה ממשלת מרקל בתקופה זו. זה היה זמן טוב לאשר עסקאות ביטחוניות בכלל: בלי דיון בפרלמנט, בלי אחריות של המפלגות השותפות לקואליציה והרחק מהעין הציבורית. בששת החודשים שבהם נמשכו המגעים הקואליציוניים אישרה גרמניה עסקאות נשק עם מצרים, סעודיה (עסקה זו הוקפאה) ועוד.

לא ברור כמה תשלם מצרים תמורת שתי הצוללות שאותן אישר נתניהו למכור לה, אך ידוע שממשלת גרמניה אינה משתתפת במימונן. הסיבה המרכזית לדאגה הביטחונית שהן מעוררות בישראל, היא שלפי הערכות הן כוללות את מנגנון ה-AIP: מעט מספנות אחרות באירופה מייצרות צוללות כדוגמתן, וסין היא המדינה האחרונה שנכנסה לתחום זה.

למצרים ולגרמניה יחסים הדוקים בתחום הרכש הצבאי, והצוללות הן לא העסקה האחרונה בתחום כלי השיט. במסיבת העיתונאים השנתית האחרונה שלה, בנובמבר 2018, הודיעה טיסנקרופ כי היא קרובה לסגור עסקה בשווי מיליארד אירו לבניית שתי ספינות מלחמה בעבור הצי המצרי. במקביל נחתמה עסקה בשווי שמונה מיליארד אירו עם סימנס לבניית טורבינות כוח.

במילים אחרות, עסקי הצוללות של גרמניה, באמצעות חברת טיסנקרופ, הם מראה ליחסים הגיאו-פוליטיים שלה. ישראל היא לקוח אסטרטגי. מצרים, שמחזיקה בתעלת סואץ החשובה לעסקים הגרמניים, גם כן. העובדה שישראל אישרה לגרמניה למכור צוללות למצרים היא קריטית בעבור העסקים של טיסנקרופ, ועבור יצוא הנשק הגרמני. סבך של אינטרסים - כלכליים וביטחוניים - משחק תפקיד בהחלטות הללו; אולי חקירה בנוגע לאישור הישראלי למכירת צוללות למצרים תסייע לחשוף אותו, ולפזר מעט את מעטה החשאיות שבחסותו, כך נראה, צומחת השחיתות.