הכול אישי: איכות החיים בעיר שלכם תלויה ביחסים של ראש העיר עם פקידי הממשלה

אנחנו נוטים לחשוב שמי שמשפיע על השירותים שאנחנו מקבלים ליד הבית, הם ראשי הרשויות המקומיות, ואילו הבחירות לכנסת נוגעות לסוגיות מדיניות, וסוגיות כלכליות חברתיות רחבות יותר, שמשפיעות על כלל האוכלוסיה כמקשה אחת, בנושאים כמו מיסים ושכר מינימום.

אבל המציאות הוכיחה ביותר מדי מקרים שגם איכות החיים במרחב המוניציפלי שלנו מושפעת מהיחסים הבינאישיים של השרים עם ראש הרשות שבה אנו גרים. הרבה החלטות והכרעות, שהיו מעוכבות שנים, ניתנו אחרי שראש העיר התחלף. הדבר נכון גם לקבלת תקציבים. למה? בגלל יחסיו של ראש העיר הנבחר עם השר הרלוונטי בממשלה.

דוגמה אקטואלית לכך היא הסכם הגג שנחתם בין הממשלה לעיריית ירושלים, שלושה חודשים בלבד לאחר שנבחר משה ליאון לראשות העיר, ולאחר שתקופה ממושכת, מעידים בפניי בכירים ברמ"י, ההסכם היה תקוע כשבכיסא ראש העיר ישב ניר ברקת. בין אם החתימה על ההסכם היא דבר טוב או רע לתושבים, החיים שלהם יושפעו מהחתימה עליו, שהתרחשה בשל יחסיו הקרובים של לאון עם השרים הרלוונטיים בממשלה.

דוגמה אפילו בוטה יותר ניתן למצוא לאחר הבחירות הסוערות לראשות עיריית פתח-תקווה, כאשר ראש העירייה הנבחר רמי גרינברג, גבר על ראש העיר המכהן איציק ברוורמן. ברוורמן היה מסוכסך קשות עם שרי האוצר והתחבורה על רקע בנייה מתוכננת במתחם סירקין, וכתוצאה מהסכסוך פרויקטים רבים הנוגעים לתחבורה בעיר היו מוקפאים. וראו איזה פלא: בנאום הניצחון של גרינברג נכח שר התחבורה ישראל כ"ץ, שהגיע לברכו, ובאחת מישיבות המועצה הראשונות שהתקיימו בראשות גרינברג שגם אליהן הגיע כ"ץ, הבהיר שר התחבורה כי בכוונת המשרד להשקיע משאבים ותקציבים במטרה לפתור שלל מצוקות תחבורתיות בעיר.

מדובר כמובן במהלך מבורך, אך האם הגיוני שעיר תזכה להשקעה ממשלתית רק כאשר ראש העיר הנבחר נאה בעיניו של השר הרלוונטי. וכל עוד תושבי העיר לא בחרו בראש העיר הנכון, ההשקעה תמאן להגיע? די לראות את הצהרותיהם של שר הפנים אריה דרעי ושל ראש עיריית טבריה רון קובי זה על זה, כדי להניח שאין בימים אלה במשרד הפנים מוטיבציה רבה להעביר תקציבים לטבריה.

המסקנה ברורה: הכול אישי. מי שסבור שהחלטות מקצועיות בנוגע לחייהם של התושבים לא מושפעות גם מפוליטיקה ומיחסי אהבה-שנאה בין השלטון המרכזי למקומי - טומן ראשו בחול. קחו זאת בחשבון בדרך לקלפי בשבוע הבא.